חירות מאזיקי הנפש / יעקב אריאל

 

במתח המתמיד שבין החושים לשכל, יציאת מצרים היא ביטוי ליכולת של האדם להשתחרר מכבלי החומרנות ולזקק את תרבותו. תרבות הטלוויזיה כדוגמה 

יציאת מצרים לא הייתה רק מהפכה מעמדית של שחרור עבדים מעבדותם. היא נתפסה במסורת האומה כשחרור תרבותי, כמהפך נפשי פנימי. יצאנו מעבדות לחירות לא רק במישור הפיזי, השתחררנו לא רק מעול זרים, אלא גם מדעותינו הקדומות, מאזיקי נפשנו. מצרים היא לא רק מעצמה זרה, לא רק בית עבדים, לא רק ארץ או עם, מצרים היא גם המצָרים הנפשיים המעיקים על כל אחד ואחת מאיתנו.

משום כך פותחת ההגדה בקביעה כי בתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ומסיימת את חלקה הראשון בבניין בית הבחירה ואת כולה ב"לשנה הבאה בירושלים", כשהכוונה לכל המשמעויות שהמושג ירושלים כולל בתוכו – ירושלים של מטה וירושלים של מעלה, של מלכות ושל מקדש, של כהונה ושל נבואה, של שלום ושל שלמות.

מה מעיק על חירות הנפש? מה כובל את דרור הנשמה?

הרמב"ם, הנשר הגדול (שנולד בערב פסח ובאחרית ימיו חי במצרים), הדאה אותנו על אברתו כשהגדיר את מהותו של האדם כיצור חושב. החשיבה המופשטת היא צלם הא-להים שבו. כשם שה' שונה מכל יצוריו בהיותו מופשט מכל חומר, כך גם חשיבתו של האדם יש בה מעין יוצרה, בהיותה מופשטת מכל חומר (למרות שלמד הרבה מאריסטו, בהגדרת הצלם הוא הוגה דעות יהודי מקורי). יש אמנם חושים לאדם, כלכל בעלי החיים, אולם אלו האנושיים נועדו רק לשרת את השכל. העיניים, לדוגמה, מספקות למוח אינפורמציה חזותית מגלי אור המגיעים אליהן. השכל מעבד את הרשמים המוחשיים והופכם למושגים מופשטים. עץ, הר וציפור כנף אינם רק דמויות מוחשיות, הם מושגים כוללניים – ההרים הם מושגים פיזיקליים, העצים הם מושגים בוטניים והציפורים הם מושגים ביולוגיים. מעבר לכך, כל אלו נבראו על ידי כוח עליון לשמש מטרות נעלות ולכן חלים עליהם גם מושגים הלכתיים – מקום קדוש וטמא, עץ ערלה ורבעי, פירות טבל ומעשר וציפור כשרה וטמאה. בעקבות ראייה זו ניתן לראות בהם גם מי שנושאים מושגים אסתטיים, המפרים את החושים האמנותיים של האדם. כשרואים את התופעות בראייה רוחנית כזו, הנפש מתרוננת והכול אומר שירה.

מאבק של ניגודים

מאבק איתנים ניטש בין החושים לשכל. החושים, בהיותם קרוצי בשר, מושכים את האדם אל הצד החומרי. מאידך, השכל מושך אותו אל הרוחני, המופשט. חטא עץ הדעת היה הכישלון הראשון של האדם שנגרר אחרי החושים במקום להימשך אחרי התבונה הטהורה: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל" (ותרגם אונקלוס מלשון הסתכלות; ועיין בפירוש הרמב"ן).

מאז גורש האדם מגן עדן מורכבת התרבות האנושית מחושים ורוח. התרבות הטובה משתדלת להפוך את החושני לרוחני. המראות והצלילים הטבעיים עוברים מטמורפוזה במעבדת הרוח של האדם, מתעדנים ומקבלים משמעויות ערכיות. כמו כן, על ידי שימוש בהם כמטפורות ניתן להעביר באמצעותם מסרים מוסריים וערכיים. זו התרבות המעלה את האדם לפסגות גבוהות.

אמנם הרמב"ם, לשיטתו השכלתנית הבלעדית, הדגיש בעיקר את החשיבה המדעית ולא ייחס לתרבות האסתטית ערך מכובד כמו המדע. לשיטתו, החשיבה הרציונלית, המשוחררת מכל שיעבוד חושני, היא הראויה יותר להערכת האדם. אולם גם מי שמייחס לתרבות, על כל עושר גווניה, ערך עצמי (ראה למשל את גישתו העקרונית של הרמב"ן באגרת הקודש), מודה לרמב"ם שרק תרבות המעשירה את הרוח ומרוממת את הנפש ראויה לשם זה. לעומתה התרבות המגרה את החושים, הכובלת את הרוח, המדרדרת את האדם, אינה ראויה לשם זה.

מצרים וכנען, בניו של חם, אבי גילוי העריות, מייצגים את התרבות החושנית במלוא כיעורה. פולחן המתים המצרי, שאין דומה לו בתרבות האנושית, הוא אחד הביטויים לכך. הנצחת הגוף, חניטתו, קישוטו וייפויו, גם לאחר שכלו כל הקיצין והוא כבר מת, מציינים תרבות זו במלוא עוצמתה (ובאשר לחניטת יוסף את אביו יעקב, היה זה מפני החשש שמא מניעת חניטה תתפרש על ידי המצרים כפגיעה חמורה בכבודו, בכבוד בנו יוסף המשנה למלך ובכבוד בית המלוכה ומצרים כולה). ומפולחן בשר הגוף לא רחוקה הדרך לפולחן יצרי הגוף: גילוי עריות, שהוא שיאה של החושניות הגסה (מעניין לציין שהמפגש הבין-תרבותי הראשון בהיסטוריה בין אברהם העברי לבין מצרים היה בהתמודדות בנושא זה).

העם העברי, צאצאו של שם, שהוא האנטיתזה של חם, מייצג תרבות הפוכה: תרבות הרוח. הגוף  מת ויש לקוברו. מה שנותר מהגוף המוחשי הוא הרוח שבאדם, וזו בת-אלמוות, רואה ואינה נראית: "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱ-לֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז).

בהלכה היהודית, גופו של המת הוא אבי אבות הטומאה. הכוהנים מנועים מלהיטמא למתים והכהן הגדול היה אף מנוע מלהשתתף בהלוויית קרובי משפחתו. שהרי מי שנזר ה' על ראשו אינו יכול להתייחס אל גוף האדם כאל דבר חושני. עליו להשתחרר מתפיסה זו ולהתייחס אל האדם כאל יצור רוחני בלבד. קידוש ראשו, שבו מתרחשת החשיבה הרוחנית המופשטת, מחייב אותו להימנע מטומאת המת ומהמשקה הנחשב לחושני ביותר בכל התרבויות ובכל הדורות: היין. לא בכדי חם גילה את ערוות נוח אביו לאחר שזה שתה יין. יין ופריצות הולכים בדרך כלל יחדיו. אל תראה יין כי יתאדם!

גם בחיים, הרוח היא מהותם האמיתית. כי רוח היא באנוש. כי זה כל האדם. ממנה נגזרים  החשיבה, האמונה, הלימוד והערכים המוסריים. הרוח היא הקובעת את ערכה האסתטי של התרבות והיא המזכה אותה בשמה. גם הוגי דעות בישראל שלא הלכו בעקבות הרמב"ם, וייחסו ערך גם לחושים, שללו את החושניות הגסה. אף אחד לא חלק על כך שהרוח היא הערך העליון ורק פעילות חושנית-רוחנית ראויה להיכלל במערכת הצלם הא-להי שבאדם.

השימוש באמצעי המחשה הוא בבחינת פיגום המוקם לצורך בנייתו של בית. יש להבחין מה האמצעי ומה המטרה. שימוש מוגזם באמצעי המחשה עלול לפגום בחשיבה המופשטת; האדם מתרגל לעצלות ואינו מפעיל את כלי החשיבה שלו כראוי.

משתה של חירות

תרבות החושים גוררת עמה את ההדוניזם והנהנתנות, העכשוויות והתועלתיות. כל אלו בנותיה של החושניות הן. כאמן, אף הן רוצות לראות ולחוש בעליל את המוחש כאן ועתה, על קרבו ועל כרעיו. יציאת מצרים היא אפוא שחרור האדם מתרבות החושים, מכבליהם ומוסרותיהם. ועם זאת, לא מדובר בדיכויים אלא בהאצלתם והעלאתם באמצעות הרוח.

חובת שתייתן של ארבע כוסות בליל הסדר מבטאת רעיון עמוק זה. חובה זו היא חמורה ביותר, עד כדי כך שחייב אדם לחזר עבורה על הפתחים (!); דבר שלא הוזקק במצוות חמורות כמו תפילין. כבר הוזכר לעיל שהיין, ובפרט זה האדום, נחשב כמשקה חושני ביותר. הוא מטשטש את הכרתו הרציונלית של האדם ומותיר אותו שבוי בידי חושיו בעיקר. אין זה מקרי שהמשתאות בכל התרבויות היו כרוכים בתופעות חושניות מכוערות. די אם נזכיר את משתאותיו של אחשורוש המוזכרות בחג הסמוך ביותר לפסח – חג הפורים – כדוגמה. גם במצרים הגיעה ה"תרבות" הגסטרונומית לרמה גבוהה, עד שהיה צורך למנות מיניסטר מיוחד (!) למשתאות היין, הלא הוא שר המשקים. הלה הושלך לבור, כנראה בעקבות תקלה שנגרמה באחד המשתאות בחצר המלוכה. מעניין שחז"ל למדו בין היתר את חובת שתיית ארבע כוסות דווקא ממנו – ממספר הכוסות המוזכר בחלומו (ירושלמי פסחים פ"י ה"א).

שתיית ארבע הכוסות בליל חירותנו היא האנטיתזה לתרבות מצרים. היא מבטאת יותר מכול את יציאתנו הנפשית ממצרים, את חירותנו התרבותית. כמה שונה "משתה" ליל הסדר מקרנבל עצמאות בתרבויות אחרות, להבדיל בין קודש לחול ובין ישראל לעמים. שתיית היין (ולכתחילה אדום דווקא!) בעת הקידוש, ההגדה וההלל, לא זו בלבד שאינה מורידה את רוחנו לרמתם של חושינו; אדרבה, היא מעלה את חושינו לדרגה רוחנית גבוהה. בלילה זה נפתחים אוצרות הרוח. בלילה זה אנו נוהגים כבני מלכים, אולם כה שונים ממלכי אומות העולם. הלילה אנו בני חורין מתרבותם החושנית ומתעלים מעל למנהגיהם. וכבר ביטא זאת הרב קוק בהקשר אחר: לא רק האדם ניכר בכוסו, כי אם הגוי כולו!

ריתוק ויזואלי

החוש הוויזואלי הוא בעל כוח משיכה חזק. הוא מרתק, הוא כובל ולכן הוא גם חובל. קשה מאוד להשתחרר מכבליו; יש צורך בכוחות נפש חזקים במיוחד על מנת לנתק את האדם ממנו אל עבר החשיבה המופשטת. הדרך היחידה האפשרית היא להימנע עד כמה שניתן מלהימצא בשדה הכוח שלו. חכם לא נכנס כלל למצב שממנו גם פיקח לא מצליח להיחלץ. על כן ציוויתנו התורה "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם". הלב קודם לעין. כי רק כאשר הלב נמצא עדיין מחוץ למעגל העין הוא מסוגל לחשוב רציונלית וניטרלית על הסכנות הטמונות בראייה השלילית. לכן מומלץ ללב להחליט ראשית כול החלטה חיובית, במישור השכלי הניטרלי, לפני שהעין משתלטת על הלב, לפני שהאדם נופל בתוך מלכודת העיניים.

הטלוויזיה, לדוגמה, היא מכשיר רב עוצמה שניתן היה לנצלו ככלי המחשה אדיר לפיתוח רוחו של האדם. אולם, למעשה, משמש מכשיר זה לניוון רוח האדם ותרבותו יותר מאשר לפיתוחה והעשרתה (וזאת בנוסף לניוון שרירי גופו וקשריו המשפחתיים והחברתיים). רבים מערוציו משמשים לבידור המוני זול כשהמכנה המשותף שלהם הוא נמוך. המכשיר ממכר, משעבד ואף מנוון. במקום לקרוא ספר ולהפעיל את החשיבה האישית אדם מעדיף את הקל, המושך, המגרה. הפרסומאים למדו לנצל תופעה זו ולאלץ אותנו לרכוש מוצרים שאין לנו צורך בהם או להעדיף מוצר על חברו, תוך כדי שימוש גם בתשדורת סמויה הפועלת עלינו מתחת לסף ההכרה. שטיפת מוח כפשוטה! ואין צורך להזכיר את העובדה שחלק ניכר מפרסומות אלו גם מנצל את גופן של נשים כמקדם מכירות (והיכן ארגוני הנשים? היכן הפמיניסיטיות? היכן המחנכים? היכן האמהות?).

המכשיר אינו פסול מצד עצמו. הוא היה יכול להיות "מכשיר" (מלשון כשרות) מכפר, מטהר ומתקן, אילו היה שומר על תכנים ראויים ואילו היו לצופיו כוחות נפש מספיקים להיזהר מלהתמכר לו (וייתכן שהא בהא תליא, לו היה המכשיר יותר ערכי ויותר חינוכי היה אולי גם פחות מרתק). אולם בינתיים הוא כובל את הצופים בו. ייתכן שבעוד כמה דורות ניתן יהיה לעמוד על ההבדלים המנטליים והפיזיים שבין צופי הטלוויזיה לאחרים.

בחג הפסח, כאשר הבית נקי מחמץ, יכולים אנו לשאול את עצמנו – האומנם בני חורין אנחנו? מדוע רק מוצרי המזון הגופני עוברים את ביקורתנו הקפדנית? מדוע מזוננו הרוחני נבלע על קרבו ועל כרעיו ללא בדיקה קפדנית? מדוע רק כלי החמץ טעונים הכשרה ואילו המכשיר השימושי ביותר הניצב במרכז הסלון אינו עובר הכשרה? מדוע שלא ניקח שבוע של חופש ודרור מכבלי החושניות, לשם בריאותנו הנפשית והפיזית גם יחד?

חג החירות נועד לבקר את התרבות שבה אנו חיים, לשחרר אותנו מן הכבלים שבהם אנו כובלים את עצמנו. בפסח מצרים הוציאנו ה' מבית עבדים. מכאן ואילך מוטל עלינו להיות בני חורין.

הרב יעקב אריאל הוא רבה הראשי של רמת-גן

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בניסן תשע"ב, 6.4.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באפריל 2012, ב-גיליון פסח תשע"ב - 765 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 4 תגובות.

  1. לרב אריאל שיטה קבועה. הוא בוחר את התופעות השליליות ביותר אצל האחר, מתייחס אליהן כאילו הן מייצגות "תרבות" כלשהי, ואז משווה אותן לצדדים החיוביים ביהדות כדי להראות כמה תרבותו שלו נעלה על של זולתו.
    זו אותה שיטה בדיוק בה נוקטים מתקיפי היהדות, המנפנפים בכל תופעות הגזענות, השובניזם, הפרימיטיביות וההתנשאות שבקלות ניתן למצוא בה, על מנת להראות כמה היהדות היא דת נלוזה.

    ההדוניזם והנהנתנות, העכשוויות והתועלתיות הן לא יותר "בנותיה של החושניות" מאשר הפראנויה, הקסנופוביה, השובניזם וההתעסקות האובססיבית ביצר הן בנותיה של הרתיעה ממנה. העובדה שלכל אידיאל נשגב יש צאצאים בלתי חוקיים ידועה מאז ימי עגל הזהב והבמות. הרב אריאל היה מוסיף יותר לכבוד התורה וגם לכבודו שלו אם במקום להתעסק בביקורת תרבות הזולת היה מתמקד במה שטעון תיקון בביתו שלו.

  2. למה כבוד הרב יעקב אריאל לא דורש ערוץ כשר ומעניין יותר מהערוצים שיש?

  3. תגובה לצבי לפשיץ

    נכון שלכל אידיאל נשגב יש גם צאצאים לא חוקיים, אולם השאלה היא מה המיעוט ומה הרוב בצאצאיו של האידיאל. גם אם ישכנעו אותי שהנצרות, למשל, מגלמת אידאלים נשגבים – אי אפשר להכחיש שמרבית צאצאיה הולידו בורות ורשעות, אינקוויזציות ורדיפות. הוא הדין לתרבות הכללית בארצינו – מה היא אושיית התרבות הפופולארית יותר בישראל – התזמורת הפילהרמונית הישראלית או שמא "האח הגדול"? הספרייה הלאומית או "רצים למיליון"? לכן צדק הרב אריאל בביקורת שלו על חלקים מהתרבות העכשווית, ואילו אלה המבקרים השכם והערב את היהדות על הפריפריה הקיצונית שלה [ורבים מהמבקרים מתאכסנים במוסף מרתק זה…] – צודקים הרבה פחות .

    • מאז שחר ההיסטוריה, בכל תרבות שהיא, הצאצאים הלא חוקיים של האידיאלים הם הרוב המוחלט. מספיק להציץ בתנ"ך כדי להיווכח שהיהדות הולידה לא פחות בורות ורשעות מאשר הנצרות (גם את הנצרות היא הולידה). ברגע שאמרת "התרבות הכללית", או "תרבות פופולארית", אמרת בעצם "חוסר תרבות". אפשר אמנם לבקר את חוסר התרבות, אבל זו התפרצות לדלת פתוחה שלא מצדיקה שטח במוסף "המרתק זה".

      הרב אריאל לא ביקר את חוסר התרבות, אלא את תרבות זולתו שלה הוא הדביק את גרורותיה השליליות. ההנחה, ללא כל הוכחה, שאצל הזולת גרורות התרבות השליליות הן הרוב ואילו אצלי הן מיעוט, הוא מעשה מתנשא ולא ממש תרבותי.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: