החירות לדעת / שמואל פאוסט

לכבוד הוצאת הספר על ההגדה הקיבוצית מדבר בוג'ה על פסח בקיבוץ, על נוסחי הגדה שגורמים לו לדמוע, על מאבקו בבורות ועל ערכים יהודיים ואוניברסליים. ראיון חג בניחוח חציר

בוג'ה מנחית על ברכיי ספר הסובל באופן ניכר מעודף משקל. פיזית, זהו ספר גדול ממדים, המחזיק קרוב ל-650 עמודים של נייר עבה; ומטאפורית, הוא נושא עמו משקל דורות רבים. גם שמו אינו דק-גזרה: "אל ארץ חדשה אתה עובר – ההגדה הקיבוצית של פסח ותולדותיה משנות השלושים של המאה העשרים", בעריכתו של צבי שוע (פאוסט; אין קרבה משפחתית), בן קיבוץ געש.

על גודלו הפיזי של הספר יש לבוג'ה הלצה ולגבי משקלו ההיסטורי הוא נושא עמו טִרדה. תלמידי הרבי מקוצק, הוא מספר לי, שאלו אותו פעם מדוע אינו מכנס את תורתו בספרים. 'מתי כבר יש זמן ליהודי לעיין בספר', ענה להם הרב בשאלה. 'כל ימות השבוע הוא נתון בטרדות הפרנסה ורק שבת פנויה לו. ובשבת עצמה ישנן תפילות ודרשות וסעודות. סוף כל סוף יש כמה דקות פנאי, הוא נשכב על הדרגש ולוקח את הספר ליד. לא עוברות דקות אחדות, עיניו של היהודי נעצמות והספר נשמט מידו. נו, כדי שספרי יושלך לרצפה אני צריך לכתוב ספר?!', חתם הרבי את תשובתו. "נתחכמתי אני בוג'ה לאותו יהודי, ויצרתי ספר שכאשר הוא ייפול תהיה כזאת בומבה שמיד יתעורר וימשיך לקרוא בו".

אך מה שמדיר שינה מעיניו של בוג'ה עצמו הוא שאלת הדורות הבאים, או נכון יותר תשובתם. "אני מרצה בקיבוצים ובכל הארץ, בקורסים לקצינים ולחיילים בצה"ל, ואני שואל את הצעירים – 'היום אתם עושים סדר אצל הסבא, אבל כשאתם בעצמכם תצטרכו לערוך את הסדר, תדעו איך לערוך?'". והתשובות אינן נותנות מנוח. "איך צעירי היום ינהלו את הסדר מחר?", הוא זועק בקולו הצרוד, "איך מעבירים הלאה את הסיפור?!".

חג הזהות

בוג'ה (74), איש שמח ועולץ ששמו הרשמי בנימין יוגב, יליד ירושלים וחבר קיבוץ בית העמק שבצפון, עמד בראש מכון החגים בבית השיטה, שהוקם על ידי אריה בן-גוריון ז"ל ונקרא היום "שיטים – בית היוצר להתחדשות התרבות היהודית והחברה בישראל". בראשיתו, היה המכון ארכיון קיבוצי והוכנו בו 'ילקוטי חגים'. בהמשך הפך הארכיון למכון שמתקיימות בו סדנאות והרצאות בנושאי יהדות וציונות. בוג'ה התחיל את דרכו בוועדת החגים של התנועה הקיבוצית, ערך קבלות שבת, חגים וטקסי חיים, שאליהם נמשך "כנראה בזכות בית סבא בירושלים". על הספר הוא חתום כחבר מערכת, יחד עם מוקי צור מקיבוץ עין-גב ועזרא רבין איש געש.

איך נולד הספר?

"לפני עשרים וחמש שנים, בשנת 1987, בא אבא קובנר לבית השיטה ואמר לאריה בן-גוריון ולצבי שוע בפאתוס רב את המשפט שלא יישכח: 'לילות הסדר וההגדה של פסח בתנועה הקיבוצית, הם-הם היצירה המקורית ביותר שהתנועה יצרה בתחום החג והתרבות מאז ראשיתה. מן הדין להפקיד עדות לתולדותם בגנזך האומה!'. ובהביטו בשניים תבע מהם: 'אתם בארכיון חייבים לקחת על עצמכם משימה זו; כי אם אתם לא תעשו זאת – איש לא יעשה זאת מלבדכם; ואם לא תעשו זאת עכשיו – הדבר כבר לא ייעשה'".

קל להבין את תביעתו של קובנר, לוחם בגטו וילנה, משורר, הוגה דעות וחבר קיבוץ עין-החורש, על רקע דברים שכתב ב-1965:

'…אדם או ציבור היוצרים משהו באמת ובתמים אינם יכולים להיות לא-מאמינים. אולי הדבר המהותי ביותר באמונה הישראלית היא תחושת זהות, בין אם זה בין העם ואלוהיו, העם והמולדת או העם וקורותיו. בתחושת הזהות הזו מתחבט הדור שלנו.

חג הפסח הוא אולי גם היחיד מכל החגים שבו עדה 'חילונית' כמו זו שבקיבוץ הופכת להיות עדת אנשים מאמינים, אם אמונה היא תחושת צניעות בפני משהו גדול ממך. זה חג שהשמחה בו היא שמחה של קדושה, שיש בה כל האלמנטים של פולחן. יש נטייה לחזור יותר ויותר גם בנוסח ההגדה וגם בפולחן החג אל הצורה המסורתית, שכן כשאבדה לנו הנשמה היתרה שהייתה בששת ימי החולין, אנו מרגישים יותר געגועים לנשמה היתרה של השבת והחג. אנחנו דור ביניים, דור שאין בו נוסח אחד, אבל יש בו נקודות מגע; מבחינה זו בפסח גם ציבור רציונלי כביכול, המנותק מפולחן דתי, מגיע לזהות עם העם כולו. חג עיקרו מיתוס, מיתוס עיקרו בתום המאמין. אין לנו היום במדינת ישראל תום זה. יותר קל להזדהות עם תום האמונה של דורות קודמים ולראות את עצמך ממשיך להם'.

"החברים סברו שהצדק עם קובנר. הם הבינו שעליהם מוטלת החובה לממש את תביעתו. עם הזמן צירפו אליהם את זכריה גורן ז"ל, איש היהדות של הקיבוץ הארצי, מורה ב'אורנים' ותלמיד חכם מקיבוץ העוגן. והם התחילו במשימה. כשאריה בן-גוריון הרצה על הגדה של פסח בקיבוץ, נתנו לו שעתיים. הוא דיבר שעה וחמישים דקות על ההגדה המסורתית. כי הוא טען שאי אפשר להבין את ההגדה הקיבוצית בלי להכיר לעומקה את ההגדה המסורתית. ובסוף לא היה לו זמן לדבר על ההגדה הקיבוצית.

"ראשית כול הם הכינו ספר על ההגדה המסורתית, ונתנו אותו לאביגדור שנאן שעבר על הספר ותיקן. הם עצמם שכחו מאוחר יותר שהכינו את הספר הזה, שעליו עבדו שנה. עותק אחד שלו בכתב יד מצוי אצלי. לאחר מכן התחילו לעבוד על תולדות ההגדה הקיבוצית. היו עיכובים רבים. בינתיים אריה נפטר, זכריה נפטר, צבי לקח זאת על עצמו והפך את העניין למפעל חיים. לא היה כסף ולא עורך. כתב היד תפח והיה לעב-כרס ולא הודפס שנים. לפני כשלוש שנים, התעניין בן דוד של צבי, ארני דרוק, עורך-דין מירושלים, בהוצאת הספר, ואז נרתמנו לעניין מוקי צור ואני. צירפנו אלינו את עזרא רבין מגעש. אלה שהיו מוכנים להוציא בעבורנו את הספר התנו את קיצורו ל-200 עמודים, אך אנחנו החלטנו להוציא את הספר המלא לכבודו של צבי שוע".

הגדה עשירה

מה יש בספר?

"הספר מכיל מידע אינסופי על ההגדה הקיבוצית עד שנות החמישים פחות או יותר. חלקו הראשון מדבר על מקורות החג ומתאר את ההגדה המסורתית. החלק השני עוסק בפסח בקיבוץ – על היחס של התנועות הקיבוציות לדת ולמסורת; תיאור פסח בקיבוצים בראשית ההתיישבות וקטע מיוחד על ההגדות הפרודיות שצמחו אז. חלק שלישי מביא את תוכנן המלא של שש הגדות קיבוציות. בהמשך נסקרים מרכיבים מרכזיים של ההגדות: טקסי העומר, פרקי אביב, מעבדות לחירות ויציאת מצרים. דברים מרגשים ביותר מופיעים בחלק החמישי, על הציונות, דברי געגועים לארץ ישראל, בשבח ההתיישבות ועבודת האדמה". וכאן בוג'ה מקריא לי בהתרגשות קטעים מן הספר.

"החלק הבא עוסק באקטואליה, שפורסת את כל ההיסטוריה – הביטוי שניתן בהגדות לרדיפות בגולה, להתנכלויות הערבים בשנות ה-30, למאבק בשלטון הבריטי, לפעולות ההעפלה, דברים נוכח השואה" – ושוב הוא נעצר ומדפדף ובורר ומקריא פסקאות שכתבו יוצרי ההגדות הקיבוציות בהקשר השואה באירופה – "וגם הכרזת המדינה ומלחמת העצמאות וכן נוסחים שונים של 'יזכור'. כמו כן מוקדש פרק ל'מגילות המקום' שנכללו בהגדות, המספרות על תולדות הקיבוץ הספציפי. בסופו עוסק הספר בהגדות התנועתיות וגם באיורים ובהגדות ילדים. בסך הכול מובאים בו קטעים מ-212 הגדות קיבוציות שונות".

עבור מי ערכתם את הספר הזה? לליקוט הקטעים והמבואות יש בוודאי ערך היסטורי ומחקרי, הוא יכול לפרנס לא מעט דוקטורטים. אבל זה נראה פחות כספר שעשוי להגיע לנוער.

"נכון שזה מין קונקורדנציה אולי, שבהחלט מיועדת למלומד, לחוקר, אבל גם לכל מי שמתעניין, לכל אדם. מה שחשוב זה הטקסטים של ההגדות. אני מקווה שא-לוהים ייתן לי בריאות להוציא עוד ספר על ההגדות שנכתבו משנות החמישים ועד ימינו, ושמהסֵפר הזה נוכל להוציא ספר קצר, שיסכם את הדברים ויגיע לכל בית. וכותרת המשנה שלו תהיה 'בכל דור ודור'.

"ההגשמה העילאית ביותר של עיקרו של ליל הסדר היא 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים'. וזה הדבר המרכזי בהגדה הקיבוצית, שאני רוצה שידעו. הרבה אנשים לא מבינים את זה. המצה, המרור, החרוסת, הכול נועד לדבר אחד – לומר לך: אתה היית עבד, ולא תהיה יותר עבד. ולא יהיה יותר אדון לעבדים אחרים. שחרור משעבוד. אקטואליה. אני שואל את עצמי, מנהל חברת כוח אדם, מנצל פועלים, מה הוא אומר בליל הסדר? מה הוא יושב שם? טוחן את המילים?"

על העבודה ועל העבודה

בפעולות החינוכיות שאתה מקיים סביב הספר, האם מלבד הערך הנוסטלגי אתה מזהה אצל שומעיך הצעירים עניין אמיתי? האם הספר יכול להניע אותם לייצר בעצמם טקסטים אקטואליים כחלק מהגדה שלהם?

"אני נותן להם שני מעגלים. במעגל אחד תכיר את ההגדה, את הדורות הקודמים. מלמד על פסח במקרא, במשנה – מסכת פסחים פרק י', ההגדה המסורתית ואז ההגדה הקיבוצית.

"אני נפגש עם עשרות מורים, מחנכות, גננות, חברים, ואני שואל אותם מה זה לב ההגדה המסורתית, מה זה ה'מגיד'? והם לא יודעים. לא יודעים. אני מספר להם על 'ארמי אובד אבי' – לא יודעים. רוב עם ישראל, לכאבי, לא מבינים את המדרש, לא אמונים עליו. ואני תמיד אומר שיש שלוש אפשרויות: א. לקרוא מעט, רק את 'ארמי אובד אבי', בדילוגים, להכיר קצת. ב. להתכונן מראש. שב לפני הסדר שעה אחת, שב, תתכונן, תלמד, תסביר קצת. או – לקרוא הגדה קיבוצית, שהיא בעצם הסיפור המקראי. משה, שנעדר מההגדה המסורתית, נוכח בקיבוצית. שם מצאו לנכון להביא את הקטעים המקראיים עם סיפור הירידה למצרים, השעבוד ויציאת מצרים. הציבור הדתי אולי מכיר כבר את הסיפור המקראי מפרשת השבוע בחודש שבט, אבל רוב עם ישראל לא קרא את הפרשה בחודש שבט.

"לא רוצים את ההגדה הקיבוצית? רוצים הגדה מסורתית? צריך להבין את הגדולה שיש בה ואת הבעייתיות. מה אפשר לאמץ ומה לא. אני תמיד אומר לכל מי שאומר לי שהוא רוצה את ההגדה המסורתית – בבקשה. רק בקשה קטנה – תלמד אותה, תבין אותה, תראה מה יש בה. מגיעים למדרש על כך וכך מכות על הים – ורוב עם ישראל היושב בציון לא מבין את זה. צריך הסברים".

מה הבעייתיות בהגדה המסורתית? רק המרחק מהטקסט וחוסר ההבנה שלו, או שיש גם תכנים שאינם מתאימים בעיניך?

"אני לא רואה תכנים בעייתיים. אני מדגיש שיש ללמוד את ההגדה ולהוסיף את מה שמתאים עכשיו".

זרמים ליברליים למשל ביטלו את אמירת "שפוך חמתך", מכיוון שזה לא התיישב עם השקפת עולמם, או שינו ל"שפוך אהבתך".

"כן. בתנועה הקיבוצית גם לא אומרים 'שפוך חמתך'".

בתקופת השואה אמרו?

"בימות השואה, חיים אתר מעין חרוד קם ואמר בקולו הרועם 'שפוך חמתך' וכל הקהל הצטרף. אצלנו בבית העמק אומרים ובקיבוצי השומר הצעיר לא אומרים. אבל אני מבקש לפחות שיכירו את הרקע בימי הביניים שבו זה נכתב. הרי ההגדה לא הייתה דבר חתום. היא דבר דינמי.

"בעיה אחרת שיש לי עם ההגדה המודרנית היא שאין בה סימני הסדר. כשילד שואל את אביו למה קוראים לזה ליל הסדר, אז האבא עונה שזה הערב היחיד שאנחנו מסדרים את הבית. בעיניי זאת בעיה. כי יש סדר ולא מכירים את זה. יש דברים שהוצאו והוכנסו בדרך אחרת. קידוש, למשל, לא מופיע בדרך כלל. ויש כמובן הבדלים בין הקיבוצים. 'הא לחמא עניא' מופיע בדרך כלל, אבל עם תוספת "ויביאנו". מה, איך אפשר להגיד השנה עבדים, לשנה הבאה, כשכבר אנחנו פה יושבים על אדמתנו.

"על השער של הגדת 'קבוצת החוגים' משנת תרפ"ט, 1929, מופיע ציטוט:

'אמר רבנו אהרן דוד גורדון: הרי אני כבן מ"ח שנה ולא זכיתי לחיות אלא השתא בעבודה ובטבע. ועוד היה אומר: על שלושה דברים העולם עומד: על העבודה, על העבודה ועל העבודה. עד שבאו תלמידיו ואמרו: לא דיה עבודה בלבד עד שהיא באה בחיי שיתוף המשווים אלה אל אלה והמשרים רעות ואחווה על הכל'.

"החבר'ה שהקימו את בית השיטה היו תלמידי הגימנסיה הרצליה, שבסוף כיתה י' שאלו את עצמם – איך זה שכל מפעל ההתיישבות בארץ נעשה על-ידי חבר'ה מהגולה, ואנחנו שנולדנו כאן לא שותפים? הם הקימו חוג עם ברוך בן יהודה מנהל הגימנסיה. בי"ב הם יצאו לשנת הכשרה בחדרה. ושם הם כתבו הגדה.

"ההגדה מתחילה ב'שירת החירות', האינטרנציונל. מיד אחריה קידוש:

'ברוך אתה ד' אלוהינו מלך הרצון, אשר בחר בנו לקדשנו בעבודה, ותתן לנו ד' אלוהינו ימים לעבודה, לילות למצב-רוח, חגים וזמנים לששון, ואת יום חג-המצות הזה, זמן חירותנו, זכר ליציאה משעבוד לחופש וסמל לכניסה לשערי חירות. כי בעובדים בחרת ואותנו קידשת ומועד קדשך בשמחה ובששון הנחלתנו, ברוך אתה ד', מקדש העבודה וחגיה'.

הם הכירו את הקידוש! לא כמו היום. הם הכירו והם לשו אותו!

על הכרפס הם מברכים 'בורא פרי גינתנו'. והמגיד שלהם: 'הא לחמא עניא. כל דכפין ייתי ויחיה אתנו… השתא הכא בחדרה. לשנה הבאה בארעא דהתישבות. השתא הכא פועלים שכירים. לשנה הבאה בארעא דהתישבות בני חורין'. הבן שואל: 'מה נשתנתה השנה הזאת מכל השנים. שבכל השנים אין אנו טובלים אפילו אצבע אחת בעבודה, השנה עשר אצבעות… שבכל השנים אנו אוכלין מיגיע זרים, השנה הזו מיגיע כפינו. שבכל השנים כל אחד מסב לבדו, השנה הזו כולנו יחד מסובין'.

בברכת המזון הם כותבים ביידיש 'רבותי מיר וועלין בענטשען!' ואחר כך: '…ובטובו הגדול לא חסר לנו ואל יחסר לנו מזון לעולם ועד, כי העבודה זנה ומפרנסת לכל ומטיבה לכל'.

הידע של החבר'ה הצעירים האלה, שהכירו את המקור ועשו בו כבשלהם, זה מה שמרגש!".

אהבת העם היהודי

מה הייתה הזיקה בין הטקסט הכתוב ההגדה הקיבוצית לבין הערב עצמו, שבוודאי הכיל טקסים ומופעים ושירים?

"ליל הסדר היה הערב המרכזי בקיבוץ. אי אפשר לתאר את זה. הכול נכנס אז לליל הסדר – ארץ ישראל, הגאולה, הפוגרומים, השואה, התקומה, הקיבוץ. כמעט כל קיבוץ יצר לו הגדה. כל זה בעיקרון עד שנות החמישים. בשנות החמישים קרו שני דברים: יותר ויותר קיבוצים עברו להגדה תנועתית אחידה. וחשוב יותר – קמה מדינת ישראל וקבעה מועדים ליום השואה, ליום הזיכרון וליום העצמאות שיש להם תוכן משל עצמם, ואת כל הדברים הללו אנחנו יכולים כעת להוציא מערב פסח.

"לא מעט פעמים כשערכתי את הספר עמדו דמעות בעיניי. על אהבת ארץ ישראל ואהבת העם היהודי שבאה לידי ביטוי בהגדות של החלוצים הצעירים האלה. הם חשבו, אולי אלה יהודי הגולה טעו כשלא באו הנה איתנו, אבל כל מה שאנחנו עושים פה הוא למענם. הרי מי הם יהודי הגולה? ההורים, האחים, שנותרו מאחור.

"בהתחלה היו טקסי עומר, סעודה. החלוצים הצעירים לא כל כך עסקו בהגדה. מתי התחילו לכתוב את ההגדות הראשונות בקיבוצים? כשהחלו להיוולד הילדים. כשהבינו שצריך להעביר את הסיפור הלאה.

"בליל הסדר ביגור, למשל, הדמות החשובה והרוח החיה היה יהודה שרת, אחיו של משה שרת. הוא הלחין וניצח על מקהלות, הדריך את הזמרים ואת הקריינים בקריאת הטקסט, הדגשות, הטעמות ואינטונציה. משתתפי הסדר לא היו קהל שמקשיב לקונצרט, הם היו חלק מהאירוע. הוא היה עומד במגרש החניה לקבל את האורחים באוטובוסים ומיד עוצר אותם, שאיש לא ילך למארחיו לפני שיבואו ללמוד את השירים, כי קול הקהל הוא הקול הרביעי. המנצח מסתובב כל הזמן מהמקהלה אל הקהל ומשתף אותו.

"כששרת הכין את הטקסט הוא אמר 'כשם שאתם רבותינו – חז"ל – ליקטתם בדורותיכם, אנחנו גילינו את המקרא ואנחנו רשאים ללקט בדורנו'. מצד שני, אחרי שטיפה התבגרנו, ראינו שאין מניעה שיהיה גם 'מעשה ברבי אליעזר' וכו'. ואת זה למשל שרת בעצמו הלחין בשלב יותר מאוחר".

אמרת לי שאתה שואל צעירים בתל אביב על ההגדה ויש שתיקה. החוויה של הסדר בקיבוץ בוודאי הותירה את רישומה בקרב מי שגדלו בקיבוץ.

"היום זה לא כל כך משנה. לא יודעים. אמנם בכל מקום שעוד יש סדר קהילתי אנשים בוודאי זוכרים את החוויה, את המנגינות. האבות והילדים נכנסים עם השיבולים, כחלק מטקס העומר. גם לא סתם ממלמלים את הטקסט, מכירים, כי יש קריינים ומקהלה. זה כמובן לא תמיד פשוט, הסדרים הם לפעמים עצומים, אלף איש יושבים יחד. משהו מזה נשאר".

יש לי אם כך שאלה הפוכה: אמרנו שמי שגדל בקיבוץ וחווה סדר קהילתי אולי נושא את החוויה, אבל האם אין מחיר לסדר קהילתי, גדול כל כך, אירוע שדווקא במקורו המסורתי אינו קהילתי אלא משפחתי?

"יש מחיר מסוים. כשהסדר הוא קהילתי מנהלים אותו עבורך. יש אלה שזה התפקיד שלהם. ואחר כך, כשאתה רוצה לקיים סדר בקרב המשפחה, אתה לא יודע איך לנהל סדר. יש רגעים שמאריכים יותר מדי וזה עלול להימתח. יהודה שרת, בסדר שלו, מאוד הקפיד על הדברים האלה. הוא כותב באיזה מקום שאצלו רק בת אחת שואלת את הקושיות, ויש הוראות ברורות: בשנייה שהיא מסיימת מ-סו-בין – חייב הדובר הבא לומר מיד 'עבדים היינו', ללא שהות. למה? כי אם תהיה שנייה רווח, הקהל יתחיל אולי למחוא כפיים לשירה שלה, ואחרים יגידו 'ששש' ואחרים ישתיקו את אומרי ה'ששש', וכך ייהרס הקונצרט. אבל יש גם רגעים נהדרים, כשכל הקהל שר יחד לשנה הבאה בירושלים, או חד גדיא בחמש וריאציות שונות, או תאר לך שבקיבוץ כל הקהל מרים יחד את היד ומצביע 'אחד אלוהינו'".

תדע, לפחות תדע

מעבר להגדה של פסח, איך אתה רואה את כל עניין ההתחדשות היהודית בקיבוצים בדור האחרון?

"השינוי התחיל בחבורת 'שדמות' הידועה ובמקביל נפתח הקורס במקורות ישראל ולאחר מכן קם החוג למחשבת ישראל בסמינר 'אורנים'. אז גם הקים אריה בן-גוריון את הארכיון. אספר לך עליו. למה דווקא הוא הקים אז את ארכיון החגים? לאריה לא היו שני דברים – לא זיכרון היסטורי, ולא מרד של חלוצים. הוא עלה כילד בן חמש אחרי שאביו נרצח ברוסיה, והדוד, דוד בן-גוריון, סידר להם סרטיפיקט. הוא לא למד אפילו ב'חדר'.

אחרי בית הספר יצא להגשמה בקיבוץ וביקשו שיהיה מורה. הוא רצה ללמד, ולא מצא חומרים לחגים. אז התחיל לעבור בין הגנים וליקט חומרים מגננות ותיקות, עד שגיבש לו ארכיון בכמה ארגזים תחת המיטה באוהל. לאט לאט התחילו הקיבוצים לפנות אליו כמקור לחומרים. למרות המרד של החלוצים, מעגל השנה בקיבוצים נותר יהודי, בעיקר סביב החגים החקלאיים. איפה היתה להם בעיה? עם יום כיפור. אבל לא לכולם.

"אנשים חושבים שבבית השיטה כל עניין יום כיפור התחיל אחרי המלחמה. אבל שנים קודם הם לקחו אלמנט אחד של יום הכיפורים, הזכרת נשמות, ואמרו בערב יום הכיפורים. במהלך השנים זה עובה ונוספו קטעים ופיוטים. אתה מבין כבר מה היה שם אחרי מלחמת יום הכיפורים, כשבשבוע ימים נהרגים 11 בחורים. ואז יאיר רוזנבלום לוקח את הפיוט הכי דתי במחזור, 'ונתנה תוקף', ופתאום זה הופך לתפילה של כולם. כי יש דברים שהם מעבר למילים.

"שואלים אותי הצעירים: 'בוג'ה, מה אתה רוצה מהחיים שלנו?' – אני אומר רק דבר אחד. מה מפריע לי? הבורות. קצת ללמוד. קצת לדעת. כדי לדעת לבחור. אני מדגים להם מה אני רוצה לשמר ומה אני רוצה לשנות. אני רוצה לשמר את השבת – לא יודע איך. אולי לוותר על המסחר בשבת, אם לא נצליח לשנות את תרבות הבילוי והבידור בשבת. אני רוצה דיון אמיתי על הערך של השבת. שינוי? הייתי רוצה שבבתי דין לנישואין וגירושין ישבו נשים. אבל המתנה הכי יפה שעם ישראל העניק לאנושות היא השבת. הרעיון של מנוחה אתה ועבדך! כל האיבה של היוונים והרומים שאתה קורא עליה ביחס לשבת של היהודים נובעת בדיוק מפה – שגם העבד ישבות? אני אומר לבנים של חברים – יש לכם אישה, יש לכם ילדים! אמנם אתם כבר לא עם טורייה, אבל עם הלפטופ. רגע. פסק זמן! זה שינוי שקשה לעשות. אתה, למשל, עם כניסת השבת הכול ייפול לך מהידיים, אבל אני צריך לעבוד על זה. בעצמי השתניתי. פעם שבת הייתה יום המשימות. היום אני משתדל לנוח. אני לא אומר לאף אחד לא ללכת לים, כן לעבוד בגינה, כן ללכת לבית הכנסת. אבל תדע, לפחות תדע".

מהו פסח בשבילך באופן אישי, מעבר לזיכרון ההיסטורי ולקיבוץ?

"בשבילי זה העניין הזה של לא להיות עבד ולא להיות אדון לעבדים אחרים. הרי הסדר שלנו הוא כמו המשתה היווני, האפיקומן וכו'. ההבדל המהותי ביותר – כך דרשתי פעם בקיבוץ שלנו – הוא שבמשתה היווני העבדים מזגו את היין. ואנחנו, אין לנו עבדים. מוזגים את היין לעצמנו. זה עניין קשה היום. גם בקיבוץ עם השינויים שחלו בו. למשל פערי השכר בקיבוץ. זה מאוד קשה לי. הפערים גדולים מדי. הייתי רוצה שדווקא אנשי החקלאות, מגשימי החלום, ירוויחו יותר. אני אמנם נכשלתי – באתי לקיבוץ להיות חקלאי ונעשיתי מלמד. גם הרעיון של קהילה חסר היום. הרעיון של בית כנסת, שים לב – לא בית תפילה, אלא בית לכינוס. אני יכול לתת לך דוגמה לשני קיבוצים שכבר אין בהם חדר אוכל, שהיה מרכז להתכנסות, לחגיגה. אבל אחד יש בו בית כנסת ונשמר בו הערך הקהילתי, ערך היחד, נגד הבדידות; ובאחר – סגרו את זה ולא כולם מבינים את ההפסד בזה.

"אחד הדברים הנפלאים שהיו לי בקיבוץ בפסח היה טקס קציר העומר. אצלנו קצרו לפני ליל הסדר. אני לא אשכח לעולם שכיבדו אותי להיות אחד מהקוצרים, עומד בשדה עם חרמש, בשעה שבא השמש, וקראו את מילות המשנה. ואני זוכר שאמרתי לעצמי 'במקום שבו אתה עומד, בוג'ה, עמדו איכרים יהודים לפני אלפיים שנה וקצרו את העומר, באותם מילים'. זאת תחושה אדירה של המשכיות".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בניסן תשע"ב, 6.4.2012 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-10 באפריל 2012, ב-גיליון פסח תשע"ב - 765 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: