מהגדת הגלות לשיר השירים / אלחנן ניר

הרבה יש לענות ולומר על ליל הסדר ועל ההגדה; על האירוע המשפחתי החד-שנתי הזה המבקש לתמצת ללילה מרוכז אחד את הסיפור היהודי הנמשך. הסיפור היהודי של ההגדה פורש בפני הקוראים בו מעגל אין-סופי של גוי משעבד, יהודי משועבד תחתיו והקב"ה הפודה ומציל. ההיסטוריה הנחשפת בפני קוראי ההגדה אינה של מנצחים אלא של מנוּצחים, כאלו שבשנה הבאה יהיו בני חורין ובירושלים, אולם כעת אינם שם וגם אינם יכולים להיות שם. כעת כל שנותר הוא רק לחלום ולייחל, אולי אף לפצוח בריקוד איטי באחרית הלילה. אך לא לעשות מעשה ואכן לעלות לאותה ירושלים.

אין ההגדה תוהה מדוע כך בנוי המעגל גוי-יהודי-הקב"ה הנפרש בפני הקורא בה, וכלל אינה מציינת – כמצוי רבות בתנ"ך – חטא מסוים שבעטיו מצאונו המכות הרבות. היא רק מציינת את ההבטחה הא-לוהית: 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו'. הגאולה, אם כן, איננה תלויה במעשה, בלקיחת הגורל לידיים, בהבנה שאף אחד אחר לא יגן עלינו מפני הגוי הנוגס ודורס ואינו מניח לעולם; הגאולה מתרחשת מאליה, מתכוננת מעצם ההבטחה והשייכות.

אם לדבר במושגי החברה הישראלית החדים, הרי שזו יותר גאולה חרדית מגאולה ציונית במובנה הקלאסי. אין בהגדה אלמנטים של "דּוּנָם פֹּה וְדוּנָם שָׁם,/ רֶגֶב אַחַר רֶגֶב –/ כָּךְ נִפְדֶּה אַדְמַת הָעָם/ מִצָּפוֹן עַד נֶגֶב", אלא זיכרונות מימי-עבר שבקריאה ראשונה אינם מטילים את רישומם האקטיבי לימי ההווה. ההגדה מלווה את היהודים בנדודיהם ובגלויותיהם הרבות, וכמו לוחשת להם: 'יהודים, החזיקו מעמד, אין ייאוש בעולם כלל'. היהודי, היא מבקשת להטמיע בו, נושע רק באמצעות ההתמסרות המוחלטת לקב"ה וההפנמה כי רק בו וממנו תשועת עולמים.

אכן, היו שטענו כי החכמים שישבו כל אותו הלילה בביתו של ר' עקיבא בבני-ברק תכננו אז את המרד הגדול ברומאים. אולם זאת לא נאמר מפורשות. מילות ההגדה עצמה מדברות אפוא מתוך ההליכה לגלות, וכבר קרא לה הרמב"ם (בסוף הלכות חמץ ומצה) "הגדת הגלות". כך ביקשו חכמים עם ההליכה לגלות לעצב את זיכרון יציאת מצרים בעיצוב כפול – כחלופה לקרבן פסח המקדשי, שעליו דיברה התורה, ותוך נתינת תקווה והחדרת ביטחון שבכל צרתם לו צר.

האקטיביזם הנגזר מליל הסדר איננו יציאה מהגלות, אלא לקיחת הגורל בידיים בדמות הנחלת הברית המסורה לילדים והכנסתם אל אוצר הזיכרונות היהודיים. זיכרון יצירת מצרים מתבקש להתפענח בתורה כצעד מעשי של אהבת הגר – "כי גרים הייתם בארץ מצרים", ויצירת ברית מלאת סולידריות של מפסידים ומנוצחים, אך לא ניסיון למעבָר לצד המנצח.

דווקא בשל העובדה ששוֹרה הגלותיות בהגדה ונוכחת בה ההבטחה הא-לוהית ולא המעשה האנושי, הרי שכעת, אחר אלפיים שנות תפילה ובקשה, כאשר שבנו ארצה והנבואות הגדולות מתממשות למול עינינו, אנו נתבעים לשאלה: ומה עכשיו? הנאמר ונפטיר באותה מנגינת דורות-גלות את ההגדה? אמנם ה"בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו" האלמותי בעינו עומד (וכולנו נזכרים בלילה הזה בדיוק לפני עשור, בפיגוע הנורא במלון פארק בנתניה), אך עדיין שונה המרחב שבו אנו חיים שינוי תהומי מן המרחב שבו חיו דורות הגלות.

דומה כי כעת מבקשת ההגדה להפנים את הגלות וההישרדות בתוך המרחב הגאולתי מלא האקטיביות; הציונות נבנית, ובלא מודע אף ערה לכך, על הבסיס הכל-כך חזק של הגדת הגלות מלאת הפסיביות. אך כעת לא גלות כנועה, אלא כזו המייצרת מתוכה תודעה גאולית מלאת חירות, כזו המבקשת לפתוך את היהודי בישראלי. כך מבקשת הישראליות לחלץ את היהודי מנרפותו והיהודיות את הישראלי מגאוותו.

איך מייצרים סינרגיה כזו? איך מתיכים פסיביות אקטיבית ואקטיביות פסיבית האחת לרעותה? כאן מגיע המקום של שיר השירים. אחרי קריאת ה'חד גדיא', כשכולם כבר חצי ערים וחצי ישנים, מופיע בהגדות הסוד הגדול: שיר השירים אשר לשלמה, ויש המתגעגעים וקוראים בה שוב בשבת חול המועד. שיר השירים, מגילת ההתגלות מלאת האוויר והטבע המשכר, מעוטרת הפריחה וההנצה הארצישראלית, מצליחה לייצר מוזיקת אהבה וחיזור בתוך המסלול הדטרמיניסטי והנורא של 'חד גדיא' (שהרי לגדי השחוט זה מכבר אין רפואה עם התערבותו הסופית של הקב"ה). בתוך חוקי הטבע פורצת האהבה את פרצתה שלה; בתוך וכנגד זרמי 'הרצון לעוצמה' בא 'הרצון לזיקה' ויכול. 'עזה כמוות אהבה' – אך בעוד המוות חודר לחיים אך גם מסיים אותם הרי שהתגלות האהבה מכוונת אותם, מצמיחה אותם אל נקודת העוֹד שלהם: 'אזמרה לה' בעודי'.

שיר השירים מכריז כי לא רק טורפים ונטרפים, מנצחים ומנוצחים בתוך מעגל כוח אין-סופי, אלא שניים המסוגלים להכיר זה את זה, ליצור קווים מְחברים ולפגוש באמת. שניים שיודעים כי הסיכוי של כל אחד מהם מצוי דווקא אצל זולתו. כך הופכים ימי ניסן לנס של מגע ופָּנים – אדם יוצא מחומותיו שעליהן הפקיד כל החורף שומרים, ורואה ברייה טובה ואילן טוב ומברך עליהם. מביט ואומר להם – וכל-כך חשוב שלא ישמור לעצמו את הדברים אלא ידאג שיישמעו – כמה הם טובים בעיניו. וכמה קשה הדבר לומר זאת לזולת וכמה קל לומר זאת לעץ. זהו שבח השבחים המצוי בזה העולם:

עשר שירות הן: שירת אדם, שירת אברהם, שירת הים, שירת הבאר, שירת משה, שירת יהושע, שירת דבורה, שירת דוד, שירת שלמה דשיר השירים ושירת עולם הבא שנאמר: 'שירו לה' שיר חדש', ושיר השירים משובחת מכולם, שכל השירים יש מהם שתחילתו שבח וסופו גנאי, ויש מהם תחילתו גנאי וסופו שבח. שיר השירים שבח שבחים (מדרש זוטא על שיר השירים, פרשה א).

בימים הללו, ימי האביב המתפרץ לו אחר תרדמת החורף, אל מול רוח בין הערביים הטובה והשקטה, וכבר נטולת ההרס והקור, קורא ומבשר הדוד לרעייתו: "הִנֵּה הַסְּתָו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ. הַתְּאֵנָה חָנְטָה פַגֶּיהָ וְהַגְּפָנִים סְמָדַר נָתְנוּ רֵיחַ קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי-לָךְ". מהלילה הנורא נותרו קווצות ורסיסים למשמרת והדוד דופק ומבקש שנפתח. ליל הסדר הוא אפוא הביטוי היהודי הנמשך ל'שימנִי כחותם' – כך אנו שמים אותו לחותם על לבנו והוא שם אותנו לחותם-זיכרון על לבו.

העולם הסודי של שיר השירים פורס עבורנו מצע של תקומה, ידידות וברית עמוקה אחר כל שעות הלילה הארוך. ועל המצע הזה נשמעת התחינה שנפתֵח ונוליד שפה חדשה, שפת גאולה מלאת רוח חן ותחנונים; שפה שבה נדע לזכור את הכאב גם בתוך המקום ההולך ומגליד, קורם עור ונרפא. שתאיר כאור יום חשכת לילה.

היום אתם יוצאים. חג שמח.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בניסן תשע"ב, 6.4.2012 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 באפריל 2012, ב-גיליון פסח תשע"ב - 765 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. "עתה באתי וגו'", זו אחת מעשר שתיקות הנזכרות במקרא כולו ואלו הן – שתיקתו של הקב"ה שנא' "החשיתי מעולם אחריש", שתיקתו של קין, שנא' "ויאמר קין אל הבל אחיו ויהי בהיותם בשדה", שתיקתו של אברהם שנא' "אלהים יראה לו השה לעולה בני", שתיקתה של רחל במעשה לאה, שתיקתו של אהרון, שנא' "וידם אהרן", שתיקתו של דוד שנא' "דום לה' והתחולל לו אל תתחר במצליח דרכו", שתיקת האישה השונמית שנא' "ותאמר – שלום", שתיקתו של ירמיה, שנא' "טוב לגבר כי ישא עול בנעוריו ישב בדד וידם", ושתיקת העם במעשה איוב שנא' "והוחלתי כי לא ידברו כי עמדו לא ענו עוד" ויש אומרים אף שתיקתו של העולם במעמד הר סיני.
    ואמאי קא שתק? איכא דאמרי משום דלן יהושע בעמקה של הלכה, ואיכא דאמרי משום ביטול תורה. ומסתברא כמן דאמר דלן, כמעשה ר' זירא דיתיב מאה תעניתא כי היכי דלשתכח גמרא בבלאי מיניה, ואוקמינן בתעניתא דדיבורא. דיהושע בעא מיניה הלכתא שנא' "מה אדני מדבר אל עבדו", כי היכי דפקדיה משה, שנא' "כי אם תשמע בקולו", ולא אמר ליה ולא מידי.
    ואף לעתיד לבוא אין הקב"ה מביא לעמו אלא שתיקה שנא' "כי הנני מושיעך מרחוק ואת זרעך מארץ שבים ושב יעקב ושקט ושאנן ואין מחריד" ונא' "ונחל ה' את יהודה חלקו, על אדמת הקודש ובחר עוד בירושלים. הס כל-בשר מפני ה' כי ניעור ממעון קודשו".

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: