לסונטות שחיבר שקספיר נודעה השפעה אדירה על התפתחותה של השירה העולמית. כבשאר יצירתו, הוא מתרחק ממליצות שדופות ומציג את האמת במערומיה

עיני אהובתי – הסונטות של שקספיר, ויליאם שקספיר; מאנגלית: זיוה שמיר (מהדורה דו-לשונית), הקיבוץ המאוחד, 2011, 162 עמ'

הסונטות, ויליאם שקספיר; מאנגלית: אבי הסנר וגיל הראבן (מהדורה דו-לשונית), דביר, 2011, 335 עמ'

 בספרו מנפץ התקוות "נילס לינֶה" (1880) מביא יֶנס פטר יעקבּסן – מגדולי סופרי דנמרק, וללא ספק המודרניסט החשוב שבהם – דיאלוג על אודות ספרות התקופה בקופנהגן בין המשורר הצעיר נילס שעתיד להיוואש מיצירתו, ושכל חייו הופכים למאבק טראגי על האידיאלים שהוא נושא את נפשו אליהם ועל האהבה השלמה הממאנת להתגשם, ובין נוטת-חסדו הגברת בוֹיאֶה. "אכן, חסרה הטבעיוּת, ובשם א-לוהים, כלום אין ביכולתנוּ להיות טבעיים?", מקוננת הגברת. "הו, אני בטוּחה כל-כך בדבר, אלא שחסר לנו אומץ-הלב. גם האמנים וגם המשוררים לא העֵזוּ להכיר את האדם כמו שהוא – שקספיר רק הוא העז".

      למה התכוונה, הלכה למעשה, הגברת בויאה? בספרו הקלאסי של אריך אוארבך על אודות ייצוג המציאות בספרות המערב, "מימזיס" (1946), מוסברת נקודה זו באופן מדויק. "יסוד היצוּריוּת הגופנית, יסוד הדברים היום-יומיים הנמוכים, ועניין התערובת התמידית של בני רום-המעלה ושפל-המדרגה… כל זה מצוי למכביר ביצירתו הטראגית של שקספיר. ורבות לאין מספר הן הדוגמאות ה'גופניות': המלט הוא שמן וחם; יוליוס קיסר מתעלף מסירחון ההמון העורך לו תשואות; קאסיו ב"אותלו" הוא שיכור; רָעָב וצָמָא, קור וחום פוגעים גם באישים טרגיים כמו המלך ליר, והם סובלים מפגעי מזג-האוויר וממיחושים; הטירוף של אופליה מתואר בפסיכולוגיה ריאליסטית כל-כך, והמוות לובש לעתים קרובות את מראיתו היצורית מימי-הביניים בדמות שלדי-עצמות וריח-ריקבון. "בשום מקום אין שקספיר נמנע מלהזכיר כלי יום-יומי או מלתאר תיאור מוחשי של מהלך החיים היום-יומיים", מסכם אוארבך.

הסונטות של שייקספיר (1564-1616) מהוות קורפוס בן 154 סונטות מוקפדות-צורה ובעלות סגנון ייחודי אשר פורסמו לראשונה במהדורה שראתה אור בשנת 1609. שתיים מהן – סונטות 139 ו-144 – פורסמו עוד קודם לכן בכרך מאוחד בשם "הצליין מלא-התשוקה" (The Passionate Pilgrim), אשר ראה אור ב-1599. יחדיו, סונטות אלו מהוות את אחד מגופי השירה הגדולים שנוצרו אי-פעם, והשפעתן על התפתחותה של השירה העולמית דומה במידת מה להטבעת-החותם של "פאוסט" לגתה על הדרמה המודרנית, או של "בעקבות הזמן האבוד" לפרוסט על הפרוזה האירופית במאה השנים האחרונות.

על אף שלמותו הרעיונית ניתן להבחין בקורפוס בשלוש מגמות מרכזיות, שונות כביכול, המשלימות אחת את השנייה. 17 הסונטות הראשונות מופנות לנער צעיר ומעודדות אותו להינשא ולהוליד ילדים, ובכך להעביר את יופיו לדורות הבאים. הן מזהירות אותו לבל יישאר ערירי, ולבל יאהב את עצמו בלבד, שכן ההתמכרות הנרקיסיסטית צופנת בחובה מוות אלים – מוות סופי ומוחלט, ללא כל תקווה, וללא כל הורשה לעתיד. לפיכך מכונות סונטות אלו "סונטות ההולדה" (Procreation Sonnets).

"הַבֵּט בָּרְאִי, אֱמֹר אִם זֶה הָעֶלֶם / לֹא בָּאָה עֵת שֶׁזִּיו פָּנָיו יָכְפַּל; /  אִם עַד מְהֵרָה לֹא יָעֳתַק הַצֶּלֶם, / אַתָּה מֵחֵיק אִמּוֹ גּוֹזֵל עוֹלָל. / אֵי הַנָּאוָה תָּהִין לֹא לְשַׂדֵּד / תַּלְמֵי רַחְמָהּ עַד כֹּה נוֹתְרוּ סְגוּרִים? / אַיֵּה הַכְּסִיל שֶׁאֶת עַצְמוֹ חוֹמֵד, / עַד כִּי יוֹתִיר עוֹלָם בְּלֹא גּוּרִים? / אַתָּה רְאִי אִמְּךָ, וּבוֹ נִטְמַן / אֲבִיב יָמֶיהָ עוֹד כֻּלּוֹ בַּזֹּהַר, / וְגַם אַתָּה, מִבֵּין צְרִיחֵי הַזְּמָן, / תִּרְאֶה בְּזִקְנָתְךָ אֶת אֵשׁ הַנֹּעַר. / אַךְ אִם תִּחְיֶה בְּלִי לְהוֹתִיר עָנָף, / צִלְּךָ יָעוּף, לֹא יִזָּכְרוּ פָּנָיו" [סונטה 3#].

שקספיר מכיר בכוחו החיובי של המוסר על האדם, ולפיכך מפציר בנער היפהפה להתאחד עם הטבע, לבנות אותו – ולהיבנות ממנו. ההבנה כי הזמן אינו עומד לצדו של האדם, וההבחנה כי בכל רגע שחולף דוהרים החיים לקראת התפוררותם המוחלטת, מעוררות בשקספיר הכרה במציאות מנוערת מחלומות-פז; הכרה במציאות כהווייתה. מודעות מוקדמת זו היא שמובילה, באופן התפתחותי מובהק, לשני החלקים הבאים של קורפוס הסונטות.

חלק הארי של הסונטות (18–126) מביע את אהבת המשורר לנער הצעיר ומיועדות אליו. סונטות אלו ניחנות בראש ובראשונה בארספואטיות שבהן, ובהתמקדותן בגורלו של מחברן. שקספיר העקר – שאת כל חייו הקדיש לאמנותו – חי את יופיו של הנער מרחוק, מרגיש אותו מתוך התבוננות קרה וכואבת, ומשקף את דמותו אך ורק בשירה. לא, אין המדובר – כפי שנהוג לחשוב –בקומפלקס הומו-ארוטי: הנער מייצג בעולמו של שקספיר את שלל אפשרויות החיים שהיה יכול לממש בעצמו, את שלל ההזדמנויות שהיה יכול להגשים במקום להיעשות נוכרי לעולם החושי בתוך סבך המילים המדומיינות והמדמיינות.

"עֵת עֲרִיצָה, הַקְהִי טַלְפֵי אֲרִי, / שֶׁהַיְּקוּם יִבְלַע  צְפִיעוֹת בְּפִיו; / תִּלְשִׁי מֵהַנָּמֵר נִיב אַכְזָרִי, / אֶת עוֹף הַחוֹל בְּמוֹ דָמָיו שִׂרְפִי. / כַּסִּי אֶת הָעוֹנוֹת יָגוֹן, מָשׂוֹשׂ, / עֲשִׂי מַה שֶּׁתֹּאבִי, קַלַּת אֶבְרָה, / לַחֶלֶד הַהוֹלֵךְ אֱלֵי מְסוֹס; / רַק בְּאֶחָד אַל נָא תִּגְּעִי לְרָע. / בְּחֶרֶט אַל תָּעֵזִּי בְּמִצְחוֹ / שֶׁל אֲהוּבִי קִמְטֵי זִקְנָה שַׂרְטֵט; / הָנִיחִי לוֹ לַחֲמֹק, יִהְיוּ נִצְחוֹ / וְחֵן פָּנָיו לְדוֹר וָדוֹר מוֹפֵת. / כִּי גַּם אִם לוֹ תָּרֵעִי, דְּעִי כִּי אָז / יִחְיֶה הוּא בְּשִׁירִי צָעִיר וָעַז" [סונטה 19#].

סונטות 127–152 מופנות לפילגשו של שקספיר, "אהובתו השחורה", ומביעות רגשי אהבה עזים הבזים למוסכמות הסונטה הפטררקית, שלפיהן על האישה האידאלית להיות כלילת-היופי ומעולת-המידות (פטררקה היה לאבי הסונטה כפי שאנו מכירים אותה כיום, ומי ששיווה לה את צורתה המושלמת ביותר ואת תוכנה הרומנטי ביותר). שקספיר העז להפר את הכללים, להגחיכם בדרך פרודית, ולהציג אהבה שחורת-שיער ומלאת-פגמים, אך אמיתית – ללא צבע וללא צביעות. שירים אלו מצביעים ישירות על מסקנתו של אוארבך ב"מימזיס": מחבר הסונטות העדיף את החיים כמות שהם, ללא כחל ושרק, על פני אידיאלים מופשטים של משוררים שלא טעמו טעמה של אהבה, אך ידעו לתארה במליצות שדופות וסרות-טעם של ממש.

"עֵינֵי אֲהוּבָתִי אֵינָן כַּשֶּׁמֶשׁ; / אַלְמֹג אָדֹם מִפִּיהָ בַּשָּׁשַׁר; / וְאִם צָחֹר הַכְּפוֹר, שָׁדֶיהָ כֶּמֶשׁ; / וְשַׂעֲרָהּ? חַבְלֵי שְׁחוֹר עַל רֹאשָׁהּ. / יֵשׁ שׁוֹשַׁנִּים נֻמְּרוּ שָׁנִי וָשֶׁלֶג, / אַךְ לֹא עַל לְחָיֶיהָ, כִּמְדֻמֶּה, / וְיֵשׁ אַף נִיחוֹחוֹת טוֹבִים מֵאֵלֶּה, / שֶׁמִּקִּרְבָּהּ בּוֹקְעִים עִם הֲבֵל פֶּה. / אֹהַב אֶת צְלִיל קוֹלָהּ, אַךְ שִׁבְעָתַיִם / עָרֵב מִמֶּנּוּ קְהַל יוֹדְעֵי נַגֵּן; / אֶתְמַהּ אֵיךְ תְּהַלֵּךְ בַּת הַשָּׁמַיִם, / שֶׁלִּי תַּצִּיג אֶת כַּף רַגְלָהּ הָכֵן. / אַךְ חֵי מְרוֹמִים, טוֹבָה הִיא מִזָּהָב, / לֹא אֲפָפוּהָ דִּמּוּיֵי כָּזָב"  [סונטה 130#].

המורגלים במחזותיו של שקספיר הדרמטורג מוצאים עצמם מופתעים שוב ושוב מהנופך הלירי ומהדגש האישי של שקספיר המשורר, ולא בכדי. "שקספיר המחזאי ושקספיר של הסונטות: אין לשער מרחק גדול מזה", קובע שמעון זנדבנק באחרית הדבר לתרגומו הנודע. "שהרי כמחזאי קשרו לו לשקספיר כתרים של אובייקטיביסט מופלג, של מי שניחן יותר מכל יוצר אחר במה שקיטס כינה בשם 'הכושר השלילי' – היכולת לוותר על העצמיות, על ההשלכות הסובייקטיביות, על הצורך בביטחון אינטלקטואלי; היכולת להיות כעין זיקית הנצבעת בצבע הענף שעליו היא יושבת: להיות אישה ברה כדסדמונה, להיות גבר מרושע כיאגו. ואילו שקספיר של הסונטות הוא 'האגואיסט הנשגב', אם לצטט את הקוטב המנוגד לזיקית בנוסח קיטס: משורר שקוע בעצמו, וידויִי ומיוסר".

האמנם ייתכן גוף יצירה אחד בעל יותר מאמת אימננטית אחת? אם נקבל את ההנחה כי שקספיר אינו דמות אחת אלא מפעל של מספר יוצרים, התהייה בהחלט ניתנת להתקבל על הדעת. אך אם נפטור עצמנו לרגע מן הדיוק ההיסטורי השולי, ונבחן את היצירה כולה כפי שהיא, וכפי מה שהיא מנסה לחדד בתודעת הקורא,  לא ייתכן יהיה לחמוק מההבנה כי שקספיר המחזאי ושקספיר של הסונטות חד הם בתכליתם המוגדרת לחשוף את פניו האמתיות של היקום לעיני שוכניו. "גם האמנים וגם המשוררים לא העֵזוּ להכיר את האדם כמו שהוא – שקספיר רק הוא העז", כתב יעקבסן בדמו, כמצוטט בפתיחה, ובכך פתר את הקושיה כולה.

השירים בגוף המאמר מתוך תרגומה של זיוה שמיר

————————————————————————————————

סונטה בעברית

טובי המתרגמים ניסו את כוחם בהרקת הסונטה השקספירית לשפה העברית המתחדשת. בשנה האחרונה יצאו במקביל שני תרגומים

תרגומים, מאז ומתמיד, לא יכלו לזמן. העברית החדשה, המשתנה קוטבית כמעט בכל עשור, אילצה, עודה מאלצת, ועתידה היא להמשיך ולאלץ את המתרגמים לחדש תדיר את תרגומיהם הישנים, ולעתים קרובות ליצור אותם מחדש. מפאת תכונותיה המיוחדות של הסונטה השקספירית ניתן למצוא בארכיון התרגומים העברי לא פחות משישה תרגומים מלאים – מבלי לדבר על תרגומים חלקיים שנפוצו לרוב – מאת טובי היוצרים, החוקרים והמתרגמים: ש' שלום (1943), אפרים ברוידא (1977), שמעון זנדבנק (1992), אריה סתיו (2000), וכעת: זיווה שמיר (2011) ואבי הסנר וגיל הראבן (2011).

מתוך המבחר מתבלט כישרונה של שמיר בתרגום מוקפד וצמוד ככל שניתן לטקסט האנגלי המקורי, ונדמה כי דווקא בשל כך היא אף מצרפת אותו ליד כל אחת ואחת מהסונטות המתורגמות. בתרגומם של הסנר והראבן ניתן להבחין במגמה שונה בעליל, המציבה את הגמישות והעדכניות של השפה העברית, אשר אליה נוצקת הסונטה השקספירית, כתנאי ראשון במעלה. עם זאת ראוי לציין כי אין הכוונה ל'ישראלית מדוברת' אלא לעברית נהירה וזורמת, גם אם לא הכי משוכללת, מסוגננת ורבת-רבדים כבתרגומה של שמיר.

לסיום, באותה נשימה, איני יכול שלא להמליץ על תרגומו מעורר-ההשתאות ורב-התנופה של זנדבנק אשר משגר באמנותיות יוצאת-דופן את הסונטות בנות המאה השבע-עשרה היישר אל שירת המאה העשרים.

ג"א

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בניסן תשע"ב, 30.3.2012