למה לא בחר הרבי בנפוליאון? / רועי הורן

 

 דמותו של מייסד חב"ד זכתה לתיעוד מדוקדק בחסידות. כעת היא זוכה גם למבט מחקרי, שממנו עולה דמות של ענק רוח, אך בעל עמדות מפתיעות

בעל התניא, עמנואל אטקס; מרכז שז"ר, תשע"ב, 495 עמ'

ראשית החסידות התאפיינה במבול של מטאורים. כמות יוצאת דופן בהחלט של דמויות ענק שחיו בפרק זמן לא ארוך ובשטח גאוגרפי קטן למדי. אלו הם עשרות תלמידיו של הבעל שם טוב ועשרות תלמידיו של ה"מגיד" ממזריטש, תלמיד הבעש"ט ומי שהפך את בשורתו לתנועה חברתית של ממש. די להזכיר מתוכם את שמותיהם של ר' לוי יצחק מברידטשב, ר' אלימלך מליז'נסק ואחיו ר' זושא מאנפולי, ר' אהרן מקרלין וה"חוזה" מלובלין. כל אלו נשתמרו בזיכרון היהודי כמיסטיקנים גדולים, אנשי רוח ונפש ומנהיגי המונים כריזמטיים.

ברם, אף אחד מן הנזכרים לא זכה שדמותו תתואר במחקר היסטורי ביקורתי מפורט. שהרי עם כל הכבוד לסיפורים החסידיים (ויש כבוד), הם מעולם לא נתיימרו להיות היסטוריים. ככלל, יש לציין כי החסידות בכללותה לא התעניינה יתר על המידה בתיעוד היסטורי של עצמה. החסידות קידשה מאוד את ההווה, את הדבקות בא-להים מחד גיסא ואת העבודה בגשמיות מאידך גיסא. אלו העמיסו על רוחה די והותר ולא הותירו פנאי להשארת פירורים להיסטוריונים שיבואו בעתיד.

כל זאת נכון פרט לדמות אחת ששמה הושמט קודם, והיא ר' שניאור זלמן (=רש"ז) מלאדי, מייסד חסידות חב"ד. חסידות זו, בניגוד לאחיותיה, דווקא התאפיינה בתודעה היסטורית מרשימה, ועסקה עוד מראשיתה בתיעוד מסודר של קורותיה. כך שהבא לעמוד על דמותו ההיסטורית של רש"ז יש לו שפע של מקורות להישען עליהם – כתבים שיצאו תחת ידו, איגרות ממנו ואליו, עדויות מגוף שלישי, ואפילו פרוטוקולים של חקירתו במאסר הרוסי. ואכן, כמה מונוגרפיות נכתבו על רש"ז המנסות לארגן את החומר העצום עליו , אך עד כה חסר היה מבט ביקורתי יותר על חומר זה.

והנה הופיע עתה הספר "בעל התניא" מאת פרופ' (אמריטוס) עמנואל אטקס מן האוניברסיטה העברית, המביא לפני הקורא ביוגרפיה חלקית של רש"ז. הספר מציג בפני הקורא המשכיל את קלסתרו של ענק רוח ומנהיג דגול, מבלי למעוד בבור של מעשיות חסידים בדויות. הערכתו של אטקס למושא מחקרו ניכרת בכל עמוד בספר, ועם זאת הקורא חש סמוך ובטוח שאין הוא קרבן למניפולציה היסטוריוגרפית. הקריאה בספר זה מציעה אפוא תענוג מיוחד לקורא האוהד את החסידות ככלל, אך אינו נטול חוש ביקורת.

האדמו"ר הזקן נלקח לחקירה בפטרבורג ברוסיה הצארית. ציור: יחיאל הופנר

כתיבתו של אטקס – בספר זה כמו בשאר ספריו – מצטיינת בבהירות יוצאת מן הכלל. הוא טורח כמעט תמיד להביא את דברי קודמיו ומנמק בהרחבה את עמדתו שלו. בנוסף, הציטוטים הנרחבים מן המקורות הראשוניים יוצרים דיאלוג של ממש עם הקורא, היכול  באופן זה לבחון במידה מסוימת את פרשנות הכותב. הכותב הינו היסטוריון ומטרת החיבור שלפנינו אינה חורגת מגבולות דיסציפלינה זו. הווה אומר – הוא כמעט אינו עוסק במסכת רעיונותיו של רש"ז, לבד משני פרקים שבהם הוא דן בספר התניא, ואף זאת מנקודת מבט היסטורית בעיקר. ראוי לציין כי כתביו של רש"ז פרוסים על גבי כרכים רבים ומשנתו עמוקה מני ים, והיא עודנה עומדת כמעט כאבן שאין לה הופכין מבחינת שדה המחקר האקדמי, שעסק בעיקר בספר התניא, שמבחינות רבות הוא הפחות עמוק מבין כתביו. על כל פנים, בספר שלפנינו עומד המחבר על הצמתים המשמעותיים בחייו של רש"ז: נסיבות מינויו כאדמו"ר של חסידי רוסיה הלבנה (דבר המתברר לנו ככמעט מקרי!); אופי הנהגתו את אלפי החסידים; יריבותו עם ר' אברהם מקאליסק, שאותו החליף כמנהיג שעה שזה עלה לארץ הקודש; התנהלותו אל מול ה"מתנגדים" ופרשת המעצר הכפול שלו בידי משטר הצאר הרוסי; ועמדתו והתנהלותו בימי מלחמת נפוליון.

חב"ד, כאמור, הצטיינה ברישום קורותיה. ובכן, מה נתחדש בספר זה, שנכתב לא על ידי חסיד חב"ד ומתוך מבט ביקורתי, לעומת הכתוב בספרי דברי הימים החב"דיים? טרם שאסקור את הבולטים שבחידושים אציין כי בפני אטקס לא עמדו מסמכים חדשים, שקודמיו – חסידי חב"ד או חוקרים אקדמיים – לא ראו אותם. למעשה, מסקנותיו של אטקס מתבססות אך ורק על קריאה חדשה של אותם מסמכים מוכרים.

סוגיה ראשונה, שאינה חדשה למי שמכיר מעט את הספרות החב"דית אך מפתיעה בהחלט את מי שמכיר רק את חב"ד של היום, הינה יחסו של מייסד חב"ד לחסידיו בכל הנוגע לחייהם הגשמיים ולעשיית מופתים. מתברר כי רש"ז (כמו גם ר' מנחם מנדל מוויטסברק, רבו ומורו) הסתייג מעצם היומרה בתפיסה שלפיה תפקידו של אדמו"ר לעשות מופתים וכי יכול הוא לעזור במשהו ב"מילי דעלמא" של חסידיו. נוכח הדימוי הרווח של החסידות בכלל ושל חב"ד של ימינו בפרט, שהאתוס הכללי שלהם צבוע באור ססגוני של מעשי מופתים, שיריים, ברכות וכיו"ב ,עמדה זו עשויה לעורר תמיהה. אך רש"ז עצמו היה סבור שתפקידו של אדמו"ר חסידי הינו לייעץ בעבודת ה' ותו לא: "והכל יודעין ומכירין אותי מנעורי, שלא גבה ליבי לילך בגדולות ונפלאות בדרכי צדיקים, באותות ובמופתים, ולא באלה חפצתי, אדרבה שנאה נפשי מאוד…" (מובא בעמ' 50). מעניין מה אומרים חסידי חב"ד היום על מדיניות מפתיעה זו של מייסד חסידותם.

סוגיה שנייה שאותה אציין היא פרשת הסכסוך המוזר בין רש"ז לבין ר' אברהם מקאליסק. לאחר עשרים שנה שבהן הנהיג רש"ז את חסידי רוסיה ביד רמה, שולח ר' אברהם, מנהיגם הקודם שעלה לארץ ישראל (ושיער בנפשו שיכול הוא להנהיגם ממרחק), צרור איגרות לרש"ז ולחסידים ברוסיה ובהן ביקורת קטלנית על דרכי ההנהגה של רש"ז. ההיסטוריוגרפיה החב"דית קובעת שמחלוקת זו הייתה מחלוקת לשם שמים בשאלת דרך עבודת ה' הראויה, ומזהירים שם מלדון בעניין, מכיוון שלנו, האנשים הפשוטים, אין שום השגה והבנה במחלוקות מעין אלו. אחרי ניתוח ארוך של אגרות שני הצדדים, טוען אטקס כי שורש המאבק היה בתחושת ר' אברהם מקאליסק כי החסידים שהשאיר ברוסיה כבר אינם עמו והדבר עולה לו בכספי התרומות שהם היו שולחים לו. מכאן ואילך פרץ מאבק שפרצופו החיצוני הוא ענייני עבודת ה' אך תוכו מאבק שליטה. אמנם קובע אטקס כי רש"ז הינו ה"צדיק" במאבק זה וכי גרסתו של ר' אברהם "הפכפכה ולוקה בסתירות פנימיות" (עמ' 382), אך סוף כל סוף גם הוא היה מעורב (בעל כורחו) במאבקי כוח, דבר שוודאי אינו משתלב יפה בתמונות המופת שאותן מנסים חסידים להעמיד.

סוגיה שלישית ואחרונה שאותה אציין היא פרשת תמיכתו של רש"ז בצאר הרוסי בזמן מלחמת נפוליון. כידוע, נחלקו האדמו"רים במי לתמוך – האם בבונפרטה או באלכסנדר: הפולנים תמכו בצרפתי והרוסים ברוסי. בדרך כלל הוצגה מחלוקת זו כאידאולוגית או אף כמשיחית. בגלל העניין המיוחד שבה, היא זכתה אף לכמה ביטויים אמנותיים – ביצירת המופת של מרטין בובר, "גוג ומגוג", ולאחרונה במופע של אנסמבל "קולמוס הנפש" בניצוחו של פרופ' אנדרה היידו. כהסבר לתמיכתו של רש"ז בצאר הרוסי, החלטה מפתיעה נוכח ידיעתנו על היחס הרע, שהלך והורע, של השלטון ליהודים, מובאת האגרת הבאה (שהומחזה באנסמבל הנזכר): "אם ינצח בונפרט יורם קרן ישראל וירבה העושר בישראל, אבל יתנתקו ויתפרדו לבן של ישראל מאביהן שבשמים. ואם ינצח אדונינו אלכסנדר, אם גם יושפל קרן ישראל וירבה העוני בישראל, אבל יתחברו ויתדבקו לבן של ישראל לאביהן שבשמים" (מובא בעמ' 412). הנה כי כן, רש"ז יודע כי שלטון נפוליאון טוב יותר ליהודים מן הבחינה החומרית, אך הוא עשוי לדרדר את מצבם מן הבחינה הרוחנית, והוא מוכן להקריב את הנוחיות למען עבודת ה', וכל זאת בתוך המסגרת המשיחית של מלחמת גוג ומגוג. זו כמובן עמדה פנטסטית, המרטיטה את הנפש ומבעירה את הדמיון. אך אטקס שופך מים על המדורה, וטוען כי תמיכתו של רש"ז ברוסים נובעת מ"פיכחון פרגמטי ופוליטיקה ריאלית" (עמ' 408). לטענתו הוא סבר כי תמיכת היהודים בצאר תעמוד להם לזכות משינצח את הצרפתי, ותעניק להם סוף סוף מעמד של אזרחים בקיסרות הרוסית, והוא כלל לא ראה מלחמה זו במשקפיים אסכטולוגים. פרשנות זו של עמדת רש"ז הינה הפוכה ממש לזו המקובלת והמונחלת לכל הלומד על תולדות החסידות מפיהם של חסידים.

עד כה נסקרו כמה מן הסוגיות הבולטות והפיקנטיות יותר במחקרו של אטקס. ברם, נקודות מעניינות רבות פזורות לכל אורכו של הספר. אנקדוטה מעניינת לסיום – לאחר צאת ספרו לאור הוזמן המחבר לשאת דברים בפני כינוס "השלוחים" החב"דניקים הארצי, וזאת על אף כל האמור לעיל. נותר לתהות האם אמנם תשתנה ההיסטוריוגרפיה החב"דית בעקבות המפגש עם מחקריו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בניסן תשע"ב, 30.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-3 באפריל 2012, ב-גיליון צו (שבת הגדול) תשע"ב - 764, יהדות, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. נראה שמחבר הספר וכותב המאמר גילו את אמריקה בפעם המי יודע כמה. כל חב"דניק מצוי יודע שמייסד התנועה והבאים אחריו לא ראו במופתים חלק אינטגרלי מתפקיד האדמו"ר. יעידו על כך עשרות בדיחות על ויכוחים בין החסידים השונים, כאשר חסיד חב"ד הוא זה שנוסע לרבי לא כדי לקבל ברכה בגשמיות, אלא כדי להבין טוב יותר את כתביו או שיורד מנכסיו בעקבות עצתו של הרבי, אך נשאר חסידו הנאמן.

    נעבור לסנסציה מס' 3. ובכן, סוגיית התמיכה בנפוליאון מעולם לא התפרשה ע"י חסידי חב"ד כמשיחית. האדמו"ר הזקן שזהו כינויו היותר מפורסם של הרב שניאור זלמן חשש מהתבוללות שתבוא כתוצאה מנצחונו של נפוליאון אשר דגל בהענקת שוויון זכויות לכל המיעוטים. הרבי העדיף את הצאר האנטישמי בתור גורם מפריד ומבודד על פני השליט הצרפתי הליברל, ותו לא. שום אסכטולוגיה.

    בקיצור, נראה שקיבלנו חומר לעוס וממוחזר בהסוואה של מחקר חדשני ורעשני.

    • למגיב הקודם, אתה מדגים היטב עמדה חב"דניקית פונדמנטליסטית:

      מה שכבר קודם בספרות חב"ד – הוא "לעוס וממוחזר בהסוואה של מחקר חדשני".
      מה שחידוש – אתה פשוט מתעלם, וכך בעשר שורות קטלת ספר של מאות עמודים.

      אבל גם בתגובה הקצרה שלך פספסת את מה שמתאר הורן בשם אטקס בעניין המניע האמיתי של אדה"ז בעניין נפוליאון: לא חשש התבוללות.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: