אינטימיות של יגון / תום שטיבר

 

השוואה בין ההצגה "אשכבה" לחנוך לוין לבין סיפוריו של צ'כוב שעליהם היא מבוססת מגלה כי המחזאי נטל מהסיפורים את הנחמה המועטה שהייתה בהם, והשאיר את גיבוריו להתמודד עם מציאות חסרת רחמים ושרירותית – כפי שהייתה התמודדותו שלו עם המוות

חמישה חודשים לפני שנפטר ממחלת הסרטן, זכה חנוך לוין לצפות ב"אשכבה", המחזה האחרון שכתב וביים, מוצג על בימת תיאטרון הקאמרי. מאז, מזה 13 שנים, סוחפת ההצגה תשואות רמות, ביקורות אוהדות ותשבחות אין ספור. התיאטרון עדיין מלא עד אפס מקום. אל כל מופע מגיעים מאות צופים שמתוודעים לקינתו של לוין.

לא תהיה זו טעות לומר שהמחזה "אשכבה" משמש כמעין מונומנט לזכרו של המחזאי. אופיו וסגנונו שונים במובהק מכל מחזותיו שנכתבו והועלו מעולם. אין זו קומדיה, בכך אין ספק, גם אם מדי פעם מבצבצים רגעים גרוטסקיים. למרות שמרבית כתיבתו של לוין הייתה הומוריסטית למדי, באשכבה אין כל צחוק, ואם קיים כזה הרי שהוא נוצר מתחושת המבוכה שרצה המחזאי לטעת בקהל. באחד מהרגעים הקומיים-לכאורה במחזה, פותחת אחת מן הדמויות במונולוג המצמרר:

"יום אחד תרגיש חלוש'קלה,

 יהיה מיחוש'קלה,

 רופא ירביץ משמוש'קלה,

 ימצא שם איזה גוש'קלה,

 והמצב אנוש'קלה,

 ולאחר-יאוש'קלה,

 ונשיקה למוש'קלה,

 חיבוק לזוש'קלה,

 והופ-

סוף לקשקוש'לה"

 (אשכבה, תמונה 13, הוצאת הקיבוץ המאוחד. ההדגשה שלי).

נהוג להחשיב את "אשכבה" כסוג מסוים של שירה. אכן, לוין שזר את שירת מותו במו ידיו. הוא ביים וכתב את המחזה העוסק אך ורק במוות בזמן סבלו הממושך וגסיסתו ממחלת הסרטן.

לא בכדי המחזה מכה בצופה, ומעורר בו כאב עמוק ותסכול. בדומה ליצירות-מופת נוספות העוסקות בגסיסה או מספרות על ההתמודדות עם המוות הקרב (כדוגמאות ראוי לציין את "מות איוואן איליץ'" לטולסטי, "הזר" לאלבר קאמי ו"הזמנה לגרדום" לוולדימיר נבוקוב), גם "אשכבה" נושאת בתוכה את ממד האבסורד. כאשר הנחשפים אליה מעניקים מקום גם לרקע הביוגרפי של המחבר, התחושות מתעצמות ומביאות את המחזה לשיאו הטרגי.

ללא השלמה, ללא תקווה

המחזה "אשכבה" מבוסס על שלושה סיפורים קצרים מאת צ'כוב. את הסיפורים בחר לוין לפי נושאם: המוות. את המוות, על דרכיו ואופניו, קבלתו, השלמתו וכן ההתמודדות עמו, בחר המחזאי לשלב דרך ערבוב עלילתי ושינויים קלים. אנטון צ'כוב, הסופר הרוסי הנודע מן המאה ה-19, ידוע בעיקר ביצירותיו הריאליסטיות מלאות העצב, הקושי והמרמור. דמויות אפורות וקטנות מושמות תחת עטו במציאות מעיקה ובלתי מתפשרת, ומהוות סמל אוניברסלי לפספוס, קושי ושגרה רווית מלנכוליה. יחד עם זאת, צ'כוב מעניק לקוראיו שביב של אופטימיות. 'הציפייה לטוב' היא אחד מהממדים האנושיים המובהקים שהאדם לא הצליח להימנע מהם, לטוב ולרע, ואת העובדה הזו מדגיש הסופר בכתביו שוב ושוב.

חנוך לוין, לעומת זאת, מנסה למחוק ממד אופטימי זה בטרנספורמציה שהוא עורך לצ'כוב. על אף ציטוטי המשפטים המרובים, האווירה הזהה, ההשראה – למרות כל אלה, נעדרת ממחזהו של לוין התקווה. בצורה זו, שינה המחזאי את הפואנטה הספרותית הטבועה בסיפוריו הקצרים של צ'כוב. אצל לוין אין תיקון ואין נחמה, כי אם רק ייאוש.

"כינורו של רוטשילד" ("סיפורים", ספריית פועלים) הוא הסיפור הקצר שעליו נשענת העלילה המרכזית של המחזה. הדמות הראשית, "הזקן", או בכינויו אצל צ'כוב- "יעקב", מובילה את ההצגה כגיבורה וכל הדמויות סובבות לה. הזקן, אדם פשוט מכפר נידח, בונה ארונות קבורה במקצועו, נאלץ להתמודד עם המוות פנים אל פנים בשתי התמודדויות קשות ושונות. הראשונה היא גסיסתה של אשתו, שנלוות לה תחושות של איבוד המוכר והבטוח, הקושי האיום להתמודד עם קצה של מערכת יחסים תוך החטף שבמיתה, וחוסר היכולת המשווע להשפעה על הגורל.

ההתמודדות השנייה והסבוכה אף יותר היא הגסיסה העצמית. המוות של הגיבור לא עומד רק בפני עצמו, הוא בלתי מנותק ממותה של אשתו. לבו של המחזה "אשכבה" הוא ההתמודדות העצמית עם תקוות השווא להינצל, חשבון הנפש ויותר מכול – הפספוס הגדול של החיים.

לעומת חוסר התמודדותו של הזקן עם המוות, דווקא הזקנה זוכה לתהליך של השלמה, מוטיב שנועד להדגיש את אומללותו של בעלה היושב חסר אונים אל מול גסיסתה שלה, ומאוחר יותר מול גסיסתו שלו, נטולת ההשלמה. לזקנה יש "דיבור" עם המוות. כלומר, היא מסוגלת בצורה כזו או אחרת לקבל את מותה, ואפילו כאקט מבורך. יתרה מזאת: את חשבונותיה עם העבר ועם תקוות השווא של חייה היא סוגרת לפני מותה. "אז הסבתי פניי אל הקיר, מפנה גב לעולם" (אשכבה, תמונה 5).

אחרי מותה המייסר של הזקנה מגיע רגע דרמטי במחזה, שמהווה פרשנות של לוין ל'שיא' הסיפור הקצר של צ'כוב ומקביל למבנה הקלאסי של הסיפור הקצר: שיא, פואנטה וסוף. הזקן משוטט על גדת הנהר. צפים ועולים בו זיכרונות ותחושת ההחמצה הגדולה של חייו בוערת בו, "ממש מעבר לחלון, היה עולם גדול, מרהיב, ואני לא ידעתי…" (תמונה 6). במונולוג קורע לב מחשב הגיבור את 'הוצאות והכנסות' חייו, ומגיע לתוצאה של הפסד גדול. חיים ללא כל "רווח ותענוג", "נוראים עד צמרמורת".

אך בעוד שיעקב, גיבורו של צ'כוב, מגיע להבנה, הסקת מסקנות וחרטה כאשר הוא מסיים את המונולוג ("אלמלא השנאה והטינה, היו אנשים זוכים לתועלת עצומה" [כינורו של רוטשילד, עמ' 44]), דווקא הזקן של לוין ממשיך לחקור ולשאול, אבוד וללא מוצא, ולא מקבל תשובה לפני מותו.

בהמשך המחזה מעמיד לוין את הזקן בפני אותו סימן שאלה: "נמצא שרווח עצום צפוי לי מן המוות. החיים – הפסד, והמוות – רווח. ואמנם זו מחשבה נכונה, ובכל זאת רע ומר: למה הונהג סדר כזה בעולם, שהחיים ניתנים לאדם רק פעם אחת וחולפים ללא תועלת?".

מוות חסר הדר

הפער הגדול בין סיפורו של צ'כוב ל"אשכבה" בא לידי ביטוי בכינור של רוטשילד. ממחזהו של לוין נעדר הכינור שעליו מנגן יעקב להנאתו ולשלוותו הנפשית. "ולא צר היה לו למות, אך משראה את הכינור בביתו, נצבט לבו וחש צער" (כינורו של רוטשילד, עמ' 45). לזקן מ"אשכבה" אין כל שלווה נפשית, אין אמנות המעניקה לו אור ונחת רוח, הוא קיים בעולמו בצורה סתמית ועלובה. אין לו דבר היקר לו באמת, אפילו חייו שלו אינם יקרים וחוסר הרצון שלו למות מתגלה בצורה פתטית: "הרי כל זבוב ופרעוש רוצים לחיות".

זאת ועוד: רוטשילד, החלילן היהודי החלש והשברירי מסיפורו של צ'כוב, נעדר לחלוטין מן המחזה. בסיפור, יעקב נטפל לא פעם אל היהודי ומציק לו ללא סיבה. בשיאו של הסיפור, מגיע יעקב להבנה שההפסדים בעולם הולכים וגוברים ככל שהכעס והשנאה גדלים. כאשר מגיע רוטשילד אל סף ביתו, הוא אינו מציק לו עוד. "גש הנה, אין דבר", הוא קורא לו ומנגן לו לחן "עגום ומתחטא ונוגע עד הלב" בכינורו. רוטשילד מקשיב ודומע, וכאן מתרחשת סגירת המעגל- הפואנטה הספרותית ביצירה.

דמותו של החלילן היהודי מדגישה את ההשלמה שמגיע אליה יעקב הזקן לפני מותו. אמנם הוא הגיע בהרהוריו למסקנות הקיומיות שהחיים הם נטולי ערך ושפספוס גדול טמון בתוכם, אך למרות זאת, בסוף חייו בא לכדי הכרעה, חרטה, השלמה עם המציאות, ויותר מכול, הצליח להגיע לכדי תיקון ולמות בשלווה חלקית.

לא כך אצל לוין. המחזאי השוכב על ערש דווי לא עסק במסקנות, גיבורו לא משלים עם המוות ואין לו כל תיקון. החיים מגיעים אל סופם בצורה מכוערת ביותר, פשוטה וחסרת הדר. לוין מוציא את הנחמה מן הטקסט ויוצר מחזה אקזיסטנציאליסטי למדי.

"והתמונה דהתה, האפירה, הוכתמה כתמים עכורים, והנה נעלמה לה…

ותחתיה צץ משהו…אבל מה?…זה היה…

היה אותו עניין… שעליו כבר לא אוכל לומר דבר…"

(אשכבה, תמונה 15).

במונולוג עצוב וחשוך זה מסתיים המחזה. בפסימיות עכורה יורד המסך על ההצגה האחרונה של לוין שהועלתה על בימת התיאטרון בחייו.

גם בחירתו דווקא בסיפור על אודות יעקב, מתקין ארונות הקבורה, והפיכתו לדמות הראשית בהצגה, מסקרנות ומבקשות בחינה. חנוך לוין התעסק בנושא המוות כל חייו: הציפייה למיתה, ההתמודדות עמה, הלוויות החוזרות והנשנות. מתחילת דרכו האמנותית במחזות "אורזי המזוודות", "פופר" ו"הלוויה חורפית", ועד למחזותיו המאוחרים יותר כגון "הקיסר" ו"ההולכים בחושך" – בכולם דן בקץ.

האם ב"אשכבה" רצה להביע את האבסורדיות של העיסוק במוות, כאשר הוא מאיים עליך במלוא עוזו? האם זו תחושתו של לוין שכמוהו כיעקב, שעסק כל חייו במתים כמקצוע, אך לא באמת העמיק להבין עד לרגע שבו חש כי הוא מאבד את היקר לו ביותר? האם יעקב הוא חנוך לוין עצמו?

מחזקות את ההשערה שתי עובדות מעניינות. הראשונה היא העדר שמות הדמויות בהצגה, בשונה מהסיפורים הקצרים שעליהם היא מתבססת, ובשונה ממחזותיו האחרים של לוין. העדר זה מעניק חזות כללית ומעורפלת לדמויות, ומאידך משרה עליהן אווירה אישית היכולה לחבר כל אחת מהן לכל אחד מן הצופים. הזקן, הזקנה, האם, העגלון, השיכורים – כולן דמויות המייצגות חלק מעולמנו הפנימי, על אחת כמה וכמה עולמו הפנימי של המחזאי.

העובדה השנייה היא שמן המחזה הושמטה הלוויה של אשת הזקן. לוויה היא אירוע כה מוכר ונהוג בהצגותיו של לוין. מדוע בחר דווקא כאן, כאשר ממילא קיימת היא בסיפורו של צ'כוב, להורידה?

התשובה המתבקשת היא הניסיון לחסר את הפן החברתי, המלוגלג כל כך אצל לוין. טקס הקבורה הוא אירוע חברתי ואת המחזה "אשכבה" בנה המחזאי בצורה אינדיבידואלית המדברת אל נפש האדם ומנסה לבדל אותו מהטריטוריה האנושית שסביבו. לראשונה דיבר חנוך לוין בשלמות על העליבות האבסולוטית של האדם הקטן – ללא מוטיב החברה המנוונת המקשה ומכבידה עליו, והופכת אותו לכזה. במחזה תחם היוצר את גבולות הגרוטסקה והעניק לנו הצצה אל הרהוריו של אדם גוסס.

נחמת החברה איננה

בכל זאת, החברה כגוף מעיק ויוצר תסכולים אכן מוזכרת במחזה, דרך הסיפור הקצר המפורסם של צ'כוב "יגון", או בשמו האחר "מועקה" ("סיפורים", הוצאת פועלים). בפעם הזו, אין הדמות הראשית מוצגת בעליבותה דרך החברה, אלא החברה היא המעצימה את העליבות האינדיבידואלית של היחיד והיא שמשמשת גורם חיצוני שהאדם אינו חלק ממנו.

הסיפור "יגון" מתאר עגלון זקן המתמודד עם מות בנו. בצורה מעוררת רחמים מנסה יונה, העגלון, למצוא אדם אחד שאיתו יוכל לחלוק את צערו – ללא הצלחה. הניכור המוחלט של הזולת בא להעצים את בדידותו של האדם. אצל לוין נעלמת בחלקה הביקורת הנוקבת שביקש צ'כוב להעביר על החברה המודרנית והמסוגרת בעצמה. במחזה, העגלון לא משמש כדמות ראשית. הוא נוסע הלוך וחזור על הבימה ולוקח את הגיבור ממקום למקום. בדידותו הקיומית מוצגת באדישות דרך "העוברים והשבים" בעגלתו.

מונולוג הסיום של העגלון מצביע, שוב, על העיוות הפסימי שיצר לוין על מנת לעורר את האבסורד. בסיפורו של צ'כוב, מוצא לבסוף יונה העגלון קשב ליגונו אצל סוסתו, שלה הוא מספר על מות בנו, "והסוסה לועסת ומקשיבה, נושפת על ידי בעליה. ויונה נמשך אחרי דבריו ומספר לה את הכול" (יגון, עמ' 12). מאידך, לוין מסיים את נאום העגלון בדרמטיות: "איך לחיות מעכשיו!…איך לחיות!…." ובהוראות הבימוי נכתב: "[הסוס מסיים לאכול. העגלון עולה על העגלה. העגלה נוסעת]".

וכך, אין במחזה כל יחס מן הסוס כלפי סבלו של העגלון. כפי שנהג בסיפור "כינורו של רוטשילד", שומט לוין את הפואנטה של הסיפור הקצר ובנוסף כורת גם את סופו – את התיקון וההמשכיות. הסוס אינו עובר תהליך האנשה, הוא אדיש כלפי בעליו ועסוק באכילה. ובסופו של דבר אין העגלון שופך את לבו אלא עולה על העגלה ונוסע בכאב.

לוין ממשיך ועוסק במוטיב חוסר הישע וחוסר הצדק בעולם, ואדישות הטבע לבדידות האדם, לכאבו, לחייו ולמותו. את ההשראה לדמות אם הילד הפצוע, שמשוטטת במחזה חסרת אונים יחד עמו על מנת להביאו לבית החולים עד שזה נפטר בזרועותיה, לקח לוין מן הסיפור הצ'כובי "בבקעה" ("סיפורים מן הפרובינציה", הספריה החדשה). תינוק על סף המוות הוא שיא השיאים של העוולות, ואמו מוצגת בשיא אפסותה. בסיפור הקצר, הסוף מביא מעט נחמה לאם: "ליפה ופראסקוביה המשיכו בדרכן, ועוד שעה ארוכה היו הולכות הלוך והצטלב", סיום המשלב בחובו את נחמת הדת ונחמת הדרך.

האם הצעירה במחזה, לעומתן, מחליטה לא להמשיך את חייה כפי שהם. לחיות דרך עיני בנה, עיניו המופסדות, חייו המבוזבזים. "ומי אמר שההזיה היא שקר, שקר הם חיינו, שקר העולם, העולם האמיתי נברא שעוצמים עיניים, האמיתי הוא שם, כשאיננו פוקחים אותן שוב לעולם".

האבסורד אהוב עלינו

כפי שנאמר לא פעם, חנוך לוין כתב וביים את "אשכבה" כמעין רקוויאם למותו. האבסורד והתלישות שבקיום ובמוות האנושי נגלים לקהל הצופים בשיא האינטימיות. כנראה שאנו, הממשיכים לפקוד את התיאטרון שוב ושוב, יכולים להזדהות עם יגונו העמוק של לוין, כפי שהוא מבוטא על ידי מקור ההשראה שלו, צ'כוב:

"בנסותו לחזור על המנגינה שניגן יעקב, בשבתו בפתח ביתו, יוצא מתחת ידיו משהו עגום ומלא יגון רב כל כך, שכל שומעיו בוכים, והוא עצמו כתום הנגינה מגלגל עיניו כלפי מעלה ופולט: 'וכך!' וכל כך נתחבב השיר החדש הזה על בני העיר, שבלי הרף מזמינים את רוטשילד ומכריחים אותו שינגן לפניהם כעשר פעמים ויותר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ז' בניסן תשע"ב, 30.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 באפריל 2012, ב-גיליון צו (שבת הגדול) תשע"ב - 764 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מעניין ומחדש
    דן אוריין

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: