טיפה מים החיים הגדול / אביבה זרקה

 

אמנית הסיפור הקצר ניסתה לכתוב רומן וכבר בעלילתו מודה המספרת בבעיית הניסיון לתיאור המציאות. מכאן ואילך תתמקד הסופרת בסיפורים קצרים בלבד. כישלון ספרותי שהוא הישג

חיי נערות ונשים, אליס מונרו; מאנגלית: אורטל אריכה, מחברות לספרות, 2001, 272 עמ'

'חיי נערות ונשים' הוא הרומן היחיד שכתבה אמנית הסיפור הקנדית הגדולה אליס מונרו. הוא פורסם לראשונה בשנת 1971 וכבר תורגם לעברית לפני למעלה מעשרים שנה ולאחרונה תורגם שוב. יותר משהוא רומן בפני עצמו הוא מהווה מקפצה לעיצוב סיפוריה הקצרים המופתיים שיבואו אחריו. משהו בו מעיד על הכישלון הספרותי לנסות לקפוץ עמוק מדי למים, ובלשונו של ביאליק, אל בריכה אחת בתוך יער.

חשיבותו של הרומן הזה בכך שכישלונה של מונרו, שהוא בעיקר יחסי ואישי שלה בלבד, הצמיח לימים דרך פואטית חדשה. סיפוריה הקצרים שיבואו יפלחו מכאן בצניעות רק רגעים ארכימדיים בחיים שסביבם נטווים הסיפורים, רק טיפות בודדות ומהפנטות עין בתוך ים החיים הגדול. ולא בכדי הם הוכתרו כשניים באיכותם הספרותית רק לאלו של צ'כוב. הנקודה שראויה לבחינה כאן היא שגם מונרו עצמה מודה ברומן שכתבה בעצם כישלונה זה, והדבר הופך אותו מבלי דעת למסמך תיעודי נדיר למעבדת התודעה שבראשה, שתחולל עד מהרה את סיפוריה הקצרים המופתיים. אלו המהווים 'כיתת אמן' בפני עצמם, כדברי אחת הביקורות שנכתבה על אודותם. כך שבעבור מידת הביקורת העצמית הזאת, שלא רק מהפכת עם סופו את 'חיי נערות ונשים' מעוד יומרה ספרותית להלקאה על חטא פואטית מודעת לעצמה ומצמיחת דרך חדשה, אלא גם נוטעת מידת אמון והזדהות כלפי מי שכתבה אותו, ראויה בכל זאת מונרו לכל סופרלטיב אפשרי.

אישה ליד ביתה באונטריו, 1945

עלילת הספר מתחוללת באונטריו הכפרית שבקנדה של שנות הארבעים וגיבורתה היא דל ג'ורדון, נערה צעירה קוראת ספר ובעלת יומרות ספרותיות, וככל הנראה בת דמותה של מונרו שנולדה אף היא באונטריו. העלילה כבר זורעת סימנים באשר לעתיד, בהיותה לא ממש עלילה סדורה ברומן בעל מערך של קשרים סימבוליים שטווה תודעה כלשהי, אלא רצף של הומאז'ים. ואותם טווה דל הגיבורה מבעד לתודעתה בעיקר לדמויות הנשים המרכזיות בנעוריה. אם זו אמה הדעתנית בת הכפר שידעה סבל בילדותה, ועסוקה מרבית זמנה בוויכוחים מושכי אש וחדורי תחושת נקם במקום לאהוב, את בתה למשל; אם זו חברתה המוכה של דל, נעמי, שסוללת דרך לחופשי מבית הוריה דרך מוצא המין והנישואין; אם זו פרן דוהרטי, חברתה ההוללת של האם, שכמהה לאהבה ומשמינה ותופחת כאשר מר צ'מברליין, מאהבה הסודי, נעלם לבלי שוב ומותיר אותה ריקה מכל חלום ודואבת, ואם זו העלמה פאריס, מורתה הרווקה וחדורת האהבה לאופרה של דל, זו שבאקורד אחרון וכוסס של להט לצד ייאוש קופצת אל הנהר, או בפי בני המקום "הלכה אל ואוואנש".

יש מי שימאן לראות בזה יצירת מופת – סיפור חניכתה של סופרת המספרת את סיפור הפיכתה לאישה מודעת לעצמה ולאישה כותבת – ויראה כאן גיבוב של תיאורים טרחניים משהו ומתלהבים יתר על המידה של נערה שלא יודעת עדיין את סוד הצמצום. כזו, שהדמות הבוגרת שהפכה להיות איננה מפקחת די הצורך על רשמיה הארוכים, הגם חכמים, על המין היפה והכואב, כפי שחוותה אותם בשעתה. אלא שלצד הפן המייגע הזה, אוהביה של מונרו – שספר חדש שלה הוא אירוע בחייהם, כדעת ה"הראלד טריביון", וכפי שיכולה להעיד גם כותבת שורות אלו – אינם יכולים שלא לחוש בעקבותיו מידה גדולה יותר של היכרות עם האדם הכותב שהיא הפכה להיות.

על אף חוסר הלכידות של הרומן והעובדה שהתודעה איננה רובד ועומק בו כבסיפור טוב, אלא מצבור של פלאשבקים אל סיפורים קלושים, הרי שחדי עין יזהו בו ניצנים ראשונים למאפייני הכתיבה שיבואו של מונרו. כך למשל, היותו של הרומן נטוע בדרך המישור, אזור ספר בקנדה, עוד מהמקומות שכוחי האל שמונרו כה אוהבת למקם בהם את עלילותיה. ההכרה שמה שרואים הוא לא בהכרח מה שיש. התייחסותה בעקבות זאת למחוות הגוף של גיבוריה כ"מילה שלמה, באלבפית שלא הכרתי" (עמ' 272). וזאת, כעניין שיש להעמיק ולחקור בהמשך. או חיבתה של מונרו כבר אז לאנשי שוליים, וברומן הזה לנוודים, רפי שכל, מבריחי משקאות ונשים גאות, שעיקשותן מכסה על דרמה פנימית גדולה. מה שמאפשר לה, דרך תודעת דמויות אלו, לגבש את המבט המקורי הכה מיוחד שלה שלא נחנק בכבלי קונבנציות המחשבה המקובלות.

התוצאה, בכל מה שנוגע לדמויות הנשים שבהן מגלה מונרו את עיקר ענייניה ברומן הזה וגם הלאה, היא מתן ביטוי למה שהתיאורטיקנית הפמיניסטית הצרפתייה ג'וליה קריסטבה הגדירה כ"סמיוטי", לאמור המבט הנשי, צורת הסימון הנשית. וזאת לעומת "הסימבולי", צורת הסימון הגברית. מדובר בנקודת מבט המצויה תמיד בשוליים, וסימניה הם הלא מודע, מחוזות צפים שאינם מתאפיינים בהיגיון ובסדר והרצון לתקשר במצב של היעדר מילים.

עניין אחרון זה נקשר לכישלונן של אלו מבחינתה של דל, המספרת. הבנתה כי המציאות, זו האמיתית, ממשיכה להישאר בעינה גם לאחר הניסיון לתאר אותה, גם לאחר מאמציה להעלותה על הכתב ברומן שהיא כותבת בסיפור. "מה קרה, שאלתי את עצמי, למריון? לא לקרוליין. מה קרה למריון? מה קרה לבובי שריף כשנאלץ לזנוח את אפיית העוגות ולחזור למוסד? שאלות כאלה מוסיפות לנקר חרף קיומם של רומנים. אחרי שהתמודדת בתחכום כה רב ובעוצמה כזאת עם המציאות, מדהים לחזור ולגלות שהיא עדיין שם" (עמ' 269).

במילים אחרות, ההנחה שהיצירה הספרותית, רחבת היקף ככל שתהיה כמו סוגת הרומן למשל, אוחזת כאילו ביכולת לשקף את העולם מבעד לצלילותה, להפוך את מורכבותו למים בהירים וזכים או להקפיא בתיאור את זרימתו בעבור הנצח. אז לא, אין היא יכולה, וגם לא בדרך ההתגלות. וצדק בעניין זה כבר ביאליק, שדיבר כזכור גם על ממד הכיסוי בלשון, זה שמונע מאיתנו לראות דרכה את "התוהו האפל".

בתחילה סוברת המספרת כי הפתרון לבעיית כישלון הייצוג יהיה הדיוק. דיוק מטורף ושובר לב. אך  לאחריו היא מבינה כי "אף רשימה לא היה בה כדי להכיל את מה שרציתי, כיוון שרציתי כל פרט קטן, כל רובד מחשבה ודיבור, כל קרן אור, גזעי עצים או קירות, כל ריח, מהמורה, כאב, סדק, אשליה, שיישארו כרוכים זה בזה – כפי שהיו – קורנים, נצחיים. בשעה זו לא התבוננתי כמעט בעיירה" (עמ' 271).

ומדוע זאת? כי העיירה איננה עוד. היא נחלת העבר. ואת הווייתו אי אפשר להקים מחדש, ובכך להפוך את זמן העבר לנצחי. ומה שהיה הוא רק ריק עתה. ומכאן שרק סיפור הסובב סביב רגע מטלטל הנחלץ מתוך הריק שובר הלב הזה יכול להאיר את ההוויה האמיתית בעצם של העבר, שמתוכה הוא צץ והגיח. ודומה שדי בדבר כהישג ספרותי. ודומה שדי בדבר גם כדי לכתוב בכלל ולשרטט מסמך פואטי של געגוע ואהבה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-25 במרץ 2012, ב-גיליון ויקרא תשע"ב - 763, סיפורת ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: