"האח הגדול" מגלם תפיסה אסתטית שבה אין עלילה מרכזית אלא רק תתי-עלילות המצטלבות זו בזו. למרות הקטרוגים המתבקשים, שמא הוא הפתח לסיפור החדש

"אני חושד מראש בסופרים שמצטיינים בעלילה, ושהדמויות שלהם זקוקות לעולם כולו. הדברים היומיומיים יפים ועשירים מספיק כדי להפיק מהם ניצוצות פואטיים". האמירה הזאת, של הסופר השוויצרי רוברט ואלזר, משקפת בין השאר את החיפוש שלו אחר החירות. עלילה, פרועה ככל שתהיה, היא ביסודה פעולה מארגנת, היא חוק וסדר.

ואלזר, ה"פְרִי-סְפִּירִיט" הביישן של תקופתו, מימש לא רק בכתיבתו אלא גם באורחות חייו מחאה שקטה נגד תכתיבים חברתיים, או – נגד עלילות-על מוכתבות מראש. את הנורמות החברתיות, המיוצגות באמצעות קבוצת המילים "השתקעות", "התבססות", "צבירה", לא מימש מעולם. הנכסים היחידים שברשותו היו החליפה שעל גופו וצרור יצירותיו. ייתכן שמתוך ההסתייגות מכוחו המארגן של הסיפור עבר ואלזר בשנות יצירתו האחרונות לכתוב בעיפרון, אולי כך חש שהוא מקנה לסיפוריו ולרוחו מימד ספונטני, אקראי-ארעי למרות הכול. גם המילה כשלעצמה היא סד, כך עורר אותי ואלזר לחשוב; אולי משום כך חדל לכתוב לגמרי, כדי להשתחרר מכל סד.

מתוך הסרט: 'התגנבות יחידים'

"הצורה המובנית של המחשבה, ללא אסוציאציות חופשיות, מתישה מאוד", כותבת אורלי קסטל-בלום בנובלה "חיי חורף". ואלזר, שסיפוריו נראים לא פעם כרצף של אסוציאציות, היה, מן הסתם, מאמץ בחום את דבריה. גם "האח הגדול" בן זמננו נראה כהולך בתלם האסוציאציות החופשיות. קשרים נרקמים, נפרמים, מילים נזרקות לאוויר, דיאלוגים מתנהלים, לפעמים הם יפים יותר מכל תסריט כתוב מראש. מעבר לממד המציצני, מעבר לתחושת האינטימיות (הבדויה) שמצליחה הטלוויזיה ליצור בינינו לבין אנשים זרים לנו לגמרי, "האח הגדול" מגלם תפיסה אסתטית חופשית ופתוחה, שבה אין עלילה מרכזית, ורק תתי-עלילות מצטלבות ומתרחקות זו מזו חליפות. מתוך הכאוס נוצרים סיפורים, ומתוך הסיפורים – מרקם. ממש כמו ב"התגנבות יחידים" של יהושע קנז, המקום והסיטואציה הם שיוצרים את הדרמה. אין זה משנה אם מדובר בחבורת טירונים שקיבץ צה"ל או בחבורה שקיבצה הפקה מסחרית משומנת, אופן הצגת ה"סיפור" והמעבר מדמות לדמות מייצגים אסתטיקה נטולת היררכיות שהכול בה פתוח.

בעידן שלנו, עידן האינטרנט והשיטוט המנטאלי התזזיתי, נדמה שהטכניקה הסיפורית הזאת היא הטבעית ביותר. התפניות בתתי-העלילות – כמו בשעת גלישה – יכולות להיות מרתקות, יכולות להיות משמימות, המספר-הכול-יודע (או עורך התכנית) בוחר על מה להתעכב.

לא רק שנעקרה מ"האח הגדול" כל עלילה מרכזית, המשתתפים בתכנית אף השילו מעליהם את עלילות-העל האישיות והפרטיות של עצמם. נתונים כמו מקצוע, מקום מגורים, מצב משפחתי ומצב חשבון מושָׁלים אט-אט כגלימות מפוארות. לעתים הם צצים, אותם נתונים, ונדמה כי הם עוד מנווטים מהלך או שניים, אבל למעשה בבית "האח הגדול" יהיה על המשתתפים לבנות מחדש את זהותם, או – לגלות אותה לראשונה בחייהם; יהיה עליהם ליצור לעצמם עלילות חדשות, ובאמצעותן – להתחרות זה בזה.

אולי "האח הגדול" הוא תיאטרון האבסורד החדש. כמוהו, הוא מציג עולם שרירותי, מוקצן, בועה מבודדת, סימבולית, מנותקת כמעט מכל הקשר. ואולי רק עכשיו, באיחור של מאה שנים, הגיעה באופן תמוה דרכו האסוציאטיבית המשונה של ואלזר אל לב המיינסטרים. אולי כמו אצל ואלזר, משתקף בתוכנית הרצון להשתחרר מעלילת-העל של חיינו ולהתחיל לספר סיפור חדש. בבית "האח הגדול" יש בהחלט חירות לעשות כך. חבל רק שיש שם מצלמות.

נגה אלבלך היא עורכת פרוזה בהוצאת 'הקיבוץ המאוחד'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012