מחזאי של אנשים קשים / יעקב בר-און

 

הדמויות של המחזאי המצליח, זוכה פרס ישראל, יוסף בר-יוסף, אף פעם לא רעות, אבל גם קומדיה לא תמצאו אצלו. חמישים שנה של כתיבה מכונסות לספר שיוצא בימים אלו לאור

צילום: יובל נבון

בכול אשם אייסכילוס. המחזאי יוסף בר-יוסף, חתן פרס ישראל במחזאות, שהוציא בימים אלה בהוצאת 'דביר' את 'אנשים קשים', ספר מחזותיו, זוכר היטב כיצד המחזאי היווני הקדום פתח בפניו את שערי התיאטרון.

"כשקראתי את 'האורסטיאה' של אייסכילוס, הייתה שם תמונה שסחפה אותי אליה", הוא משחזר. "הנה אגממנון חוזר ממלחמת טרויה. קליטמנסטרה, אשתו, הזוממת להרוג אותו, פורשת בפניו שטיח אדום מחוץ לארמון. משהו לא נראה לו בסדר. כשהוא שואל לשם מה השטיח, היא מסבירה זאת בגודל געגועיה אליו. זה נראה לו מוגזם. הם מדברים על דברי חולין, אבל הקורא חש באימה באוויר. נרעשתי. המתח בין מה שנאמר לבין האמת הנוראה, שהסתתרה ברקע, הדליק אותי. אז אמרתי לעצמי שאני רוצה לכתוב מחזות".

בר יוסף חיבר רק 14 מחזות, אך די היה בהם כדי להביא לו ב-2003 את פרס ישראל ותהילה ברחבי העולם. "אכן, אני לא כותב הרבה", הוא מאשר. "זה מין טמפרמנט כזה. כתיבת מספר גדול של מחזות איננה ערובה לאיכות, אולי פרט לשקספיר שהיה תופעה נדירה. הרי צ'כוב התפרסם בזכות ארבעה מחזות בלבד!".

לא פחות מ-630 עמודים יש בספר המחזות עב הכרס של בר-יוסף. העיתונאי שבו, אשר תמיד הסתתר ברקע, סייע לו בכתיבת מונולוג פתיחה לכל מחזה. "בעיניי מחזאות היא הצורה הנעלה ביותר של הכתיבה וגם הקשה ביותר", הוא טוען. "יש בה שילוב של מלאכת הסיפור עם שירה. זה לא כמו שלוקחים נושא עיתונאי, מוסיפים כמה דיאלוגים וישר לבמה, משהו לא ראוי, לדעתי".

בעודו מגשש את דרכו אל עולם הדרמה, הבחין שלא הרי כל מה שכתב עד אז ככתיבת מחזה. "מהר מאוד הבנתי שכאן צריך המון ארכיטקטורה", הוא נזכר. "אין במחזה תיאור של רגשות ואין תיאור של מצבי-רוח, כשם שאין תיאורי נוף. דברים עולים מהדיאלוגים".

מונומנט של ראשית

כיום, כמעט 50 שנה ממחזה הביכורים שלו, 'טורא', מודה בר-יוסף שהוא שאב את נושאו מהעיתון. "הייתי כתב פלילי באחד מעיתוני הערב. נתקלתי בידיעה על רצח שבוצע בידי אב על רקע חילול כבוד המשפחה. זה נראה היה לי מתאים כנושא למחזה. קודם לכן ניסיתי לכתוב פרוזה. כפרוזאיקון בראשית דרכו חיפשתי את הדרמה, אבל כבחור צעיר לא הייתה לי סבלנות לזרום עם התפתחות העלילה שלה. תיכף רציתי את המכות…

"בהשפעת לורקה, שהעסיק אותי אז, וכשראשי היה מלא בערפל גבהים, כתבתי את 'טורא' בסגנון שנראה לי כיום גבוה מדי. מה שאז, ב-63', לא הפריע למחזה להתקבל לתיאטרון הקאמרי, בבימויו של גרשון פלוטקין. הרצח, שעליו קראתי בעיתון, אמנם בוצע בחיפה, אבל את הטיפוסים במחזה שאבתי מירושלים, שבה גדלתי ולימים הסתובבתי בה ככתב צעיר.

"זאת הייתה חגיגה בשבילי, הייתי שיכור מנחת", הוא צולל במנהרת הזמן. "הייתי בן 30 בסך הכול ומצאתי את עצמי בחזרות מול נפילי התיאטרון. אברהם בן-יוסף (בזיק) שיחק את אברם טורא. בין שחקני ההצגה היו גם מרים ברנשטיין-כהן, אברהם חלפי ועדנה פלידל. את יעקב שיחק שחקן שהשתחרר מלהקת הנח"ל וסיפר שבדעתו לבנות קריירה כזמר. נהיינו חברים. זה היה יהורם גאון".

הביקורות היללו ושיבחו. הקהל לא הסתער, אבל גילה נוכחות לא רעה. המחזה הוצג למעלה מ-70 פעם. כשהתנדפו אדי ההצלחה הראשונית, 'טורא' נעלם כלא היה. מחזה הביכורים לא הוצג מאז שוב. בר-יוסף השאיר אותו כמונומנט בראשיתי וחתר הלאה. אליו עצמו הסגנון של אז כבר לא מדבר.

ההמשך היה פחות מלהיב. "באיזשהו מקום נהיה לי פלונטר בכתיבה אחרי 'טורא'", הוא מציין. "כתבתי המון טיוטות ולא מצאתי את עצמי. התחילו להגיע טלפונים עם שאלות היכן המחזה הבא שלי. כשלא סיפקתי את הסחורה, בקאמרי ירדו ממני.

"בעצם, חיפשתי את הדרך שלי. אומרים שסופר או מחזאי מחפש את המסכה שלו. זה לא קרה במהירות. הייתה לי כבר משפחה לפרנס. וכשהיה המחזה הבא, 'הכבשה', עדיין בסגנון המיתי של 'טורא', לא כל כך מצאתי היכן להציג אותו עד שהוצג בתיאטרון חיפה ב-70'".

מדוע הכבשה איננה מופיעה בספר?

"כנראה הענשתי אותה. זה היה כישלון. שום דבר לא נשאר מההצלחה של 'טורא'. ואז היה ניסיון נוסף, שכן מופיע בספר, אבל המחזה ההוא, 'תמר יולדת בן', לא הגיע לידי במה. החזרות עליו נפסקו בראשיתן. זה עדיין היה במעבר מהסגנון המיתי של 'טורא' אל הריאליזם הפיוטי של 'אנשים קשים', שבו כבר מצאתי את הדרך שלי. בכל זאת, בחיפה לא מיהרו להציג את 'אנשים קשים'. שלוש שנים לקח להם להתאושש מהכבשה שלי".

מהן שלוש שנים בקריירה ארוכה של מחזאי? – אצל בר-יוסף זה היה משמעותי. "זה מראה איך מנהלי התיאטרונים כאן לא מבינים כלום", הוא משמיע קול מחאה. "יש התחשבנויות. 'הכבשה' לא הצליחה? – חכה! בחוץ לארץ זה עובד אחרת. כששלחתי לימים את 'אנשים קשים' לתיאטרון 'סוברמניק' במוסקבה, תוך חודש קיבלתי הזמנה לבוא לחתימת חוזה. כעבור חצי שנה הם כבר הציגו. לא היה להם אכפת אם המחזה הצליח קודם או לא. הטעם הספרותי תפס אצלם".

מפנה להצלחה

כשעלה ב-73' המסך על 'אנשים קשים', תשואות הקהל אותתו עד מהרה לבר-יוסף שספינת הדגל שלו הרימה עוגן. "אין לי הסבר כיצד זה קרה", הוא סח בדרכו הכנה. "זה מין פלא כזה שעד היום אני מנסה לפענח".

זכורות לו היטב החזרות בבימויו של תום לוי באולם הקטן של תיאטרון חיפה בוואדי סאליב. הייתה שם רביעיית שחקנים לתפארת שכללה את רות סגל, אמנון מסקין, אילן תורן ואיזידור הרשקוביץ. בר-יוסף היה כמו השחקן הנוסף, מגיע מתל-אביב או נשאר לישון בדירת האירוח של התיאטרון. לעומת יראת הכבוד שחש עשר שנים קודם לכן מול שחקני 'טורא', הפעם הרשה לעצמו להתערב. "מאז למדתי שכל אחד צריך להיות במקומו", הוא מעיר. "מחזאי, גם אם הוא בא לחזרה ויש לו הערות, שישמיע אותן בפני הבמאי בלבד".

הצלחת 'אנשים קשים' – "כבר בפרמיירה בצוותא הייתה חגיגה" – היוותה מעין קו פרשת המים בקריירת המחזאות של בר-יוסף. הוא נשאר מחזאי של אנשים קשים. גם עם מיקרוסקופ לא תמצאו בגלריית המחזות שלו קומדיה נטו. כשאני מעיר לו כיצד לפני כ-15 שנה געיתי עם הקהל מצחוק בהצגת 'אבא של החתן' שהועלתה על במת הקאמרי, בכיכובו המזהיר של יצחק חזקיה, מזכיר בר-יוסף שלא הכול היה שם בצחוק. "אפילו ב'אנשים קשים' היו רגעים מצחיקים של מה שאני קורא לו 'מין קומדיה', כפי שצ'כוב קרא למחזות שלו".

איכשהו, בטיפוסים במחזותיך מאז יש מידה של אנשים קשים.

"שים לב – אולי קשים, אבל אף פעם לא רעים. מעודי לא כתבתי על אנשים רעים. הרי המאה ה-20 הייתה כל כך מלאה ברוע ששום כתיבה לא תוכל להתחרות עם מה שקרה".

ועוד הערה לגבי המחזה שסלל לבר-יוסף את דרכו אל העתיד. לעומת ניסיונות ההתרחקות במחזותיו הראשונים, כאן חזר אל ילדותו בירושלים ונהיה קרוב אצל עצמו, אף שמיקם את העלילה הרחק מכאן, באנגליה. איך הוא כותב בספר בהקדמתו למחזה? – "הכול התחיל עם יוסל דער רויטער, יוסל הג'ינג'י, קרוב משפחה רחוק, קצת תימהוני, שהסתובב בירושלים. יום אחד סיפרו על תייר יהודי שפגש אותו ולקח אותו לאנגליה, שידוך לאחותו, ולא סתם, אלא עם כרטיס על חשבונו. פלא פלאים". העובדה שאותו שידוך לא צלח נותרה בגדר פרט זניח. בר-יוסף חזר הביתה וגילה עצמו כמחזאי.

הוא גדל בבתי אונגרן שבמאה שערים ובבית ישראל בירושלים. "איך שאתה רואה אותי, אני, ילד קטן עם פאות, למדתי בחיידר, עד שאבא שלי העביר אותי לבית-ספר דתי", הוא מספר ומוסיף בנימה של הומור: "בניגוד לסופרים כמו עמוס עוז וא"ב יהושע, אף פעם לא עמדה בפניי שאלה של זהות. אני פלשתיני, בן למשפחות שחיו כאן מדורות בארבע ערי הקודש. כששאלתי פעם את דודה שלי מהיכן אנחנו, ענתה ביידיש – 'פון די אלטע שטוט', כלומר מהעיר העתיקה. ולפני? – יותר רחוק מטבריה לא ידעה".   

מהפכי דת

ילדותו של בר-יוסף עמדה בצלה של דרמה. אביו, הסופר יהושע בר-יוסף, הלך והתפקר, בעוד אמו נותרה דתייה. בזיכרונו חקוקים זיכרונות מטיולי השבת שלו לסנהדריה עם אביו, שבהם שיתף אותו בתהליך שעבר. יהושע בר-יוסף היה לו אב צעיר, מבוגר ממנו ב-21 שנה בלבד. "אבא דיבר אליי כמו אל חבר וכמעט על כל דבר, אפילו על עסקי נשים", הוא מעיד. "'אין א-לוהים, יש טבע', הוא אמר בעודו מצביע על הנוף מסביב, ואני קיבלתי כל מילה שלו".

זה השפיע עליך?

"לגמרי. גם אם למדתי בבית-ספר דתי הרגשתי חופש. אפילו הייתי מדליק גפרורים בשבת".

בירושלים ערך בר-יוסף, שגדל בבית עם הוויה של אב שעסוק בכתיבה ("ולא מתקן הרבה, בניגוד אליי"), היכרות ראשונה עם עולם התיאטרון. "כשאבא כתב את המחזה 'בסמטאות ירושלים' וההצגה של שחקני 'אהל' הגיעה אלינו, אני, ילד בן שמונה-תשע, התאהבתי לראשונה בבמה. הספיק לי לראות פעם אחת את ההצגה של אבא…".

עולמו של אביו התהפך עליו. "אבא רצה להיכנס לחיים המעשיים ולא להיות רק תלמיד חכם שלומד תורה", מספר בר-יוסף הבן. "הוא פתח בית מלאכה לייצור סבון, בית ספר להוראת הדפסה במכונת כתיבה ואף היה מזכיר התאחדות הסוחרים בירושלים עד שעבר לעבוד ב'דבר', בתל-אביב, והיה מגיע הביתה רק בסופי-שבוע. כשנמאס לו מהנסיעות, עברנו לשכונת בורוכוב בגבעתיים.

"חיכיתי לרגע הזה", מוסיף בר-יוסף. "הנה עוברים למקום שבו כולם עוברים עבירות ולא מאמינים בא-לוהים. תענוג, לא אהיה לבד. והנה, אני בן 11, צועד עם חבר שלי לגבעת קוזלובסקי ואומר לו שאני לא מאמין בא-לוהים ואין א-לוהים. הוא העיף לעברי מבט של את מי זה מעניין. מתברר שזה לא היה בראש שלו. התאכזבתי…"

כשראה בר-יוסף הילד שההתפקרות שלו לא עניינה את הילדים סביבו, היטלטל מקיצוניות לקיצוניות: "פתאום נהייתי דתי בחזרה, סיפור שנמשך שנה וחצי. הייתי בא לבית הספר בציצית ובכיפה ולשבחם של הילדים ייאמר שהם לא צחקו עליי. כשבשבת הם היו הולכים לנוער העובד ולבריכה, הייתי מתפלל במניין של זקנים בצריף".

אז 'כתבת' את 'הקוזקים' של טולסטוי.

"העתקתי מהספר ואבא שיבח אותי שאני סופר אמיתי. השבחים נעמו לי, אבל מהר מאוד אמרתי את האמת. למרות שאבא היה אגואיסט לא קטן, הוא אמר שעשיתי עבודה טובה ולא גער בי".

הם עברו לצריף בשכונת מונטיפיורי ואז התנסה במהפך נוסף. אביו אמר לו שאם ברצונו לשמור מצוות, שילמד בבית הספר הדתי 'בילו' ו"דווקא שם נגמר לי מהדת". בר-יוסף עבר לשומר הצעיר ולמד בתיכון של ילדי עובדים. מלחמת העצמאות עברה עליו בפעילות בחג"ם, הגדנ"ע של אז.

אגב כך פרסם ב-52', בגיל 19, את סיפורו הראשון ובו חוויות ממחנה עולים שבו הדריך בחופשת הקיץ. "היה לי טבעי לרצות להיות סופר כמו אבא", הוא מעיר. עד היום לא מובן לו כיצד לא שירת שירות צבאי מלא. כתחליף, הפליג שלושת רבעי שנה בצי הסוחר כנער סיפון וכנער-מטבח.

השלמה בקבלנות

את ספרו הראשון, 'שפתיים מלוחות', פרסם בגיל 21. השפעת בר-יוסף האב הייתה דומיננטית. גם אחיו, יצחק בר-יוסף, מוכר כסופר, ואחותם, פרופ' בלהה רובינשטיין, שמתרגמת ספרים מיידיש, היא חוקרת ספרות מוערכת. "אני חושב שזה לא רק עניין של כישרון", מהרהר בר-יוסף. "אולי זה אצלנו בגנים".

בגיל צעיר החל בכתיבה עיתונאית ועבר בין עיתונים שונים. ל'הארץ' התקבל לאחר ששלח תיאור של לוויית רב ידוע בירושלים. בלי תעודת בגרות – "כנער הייתי מין פושטק כזה" –  התקבל ללימודי פילוסופיה יהודית וקבלה באוניברסיטה העברית. בין השאר היה כתב פלילי. "כיסיתי ל'הארץ' מירושלים את כל משפט קסטנר", הוא מעיר.

בר-יוסף היה נשוי לשתי משוררות. דליה רביקוביץ' הייתה בצבא כשנישאה לו. "היינו שנתיים וחצי חברים, ונשואים – שלושה חודשים. היא נשארה בעולם התל-אביבי שלה ואני חייתי אז שוב בירושלים. כשנישאה ליצחק לבני, נהייתה סלב פיגורה. לפעמים, כשהיה רע לה, הייתה מתקשרת והייתי בא אליה. בנוסף לכול, לא הסכמנו פוליטית, מה גם שנמשכה לשמאל הקיצוני".

וכמשוררת?

"דליה הייתה משוררת נהדרת, אחת הגדולות שהיו כאן. בתקופה שלנו היא התחילה בכתיבת שירי 'אהבת תפוח הזהב'. אהבתי את השירים שלה. לעומתה, לא הייתי אז בשל עדיין בכתיבה שלי".

בראש דף התודות בספר כותב בר-יוסף: "בתודה לאשתי לשעבר, חמוטל בר-יוסף, שליוותה אותי בכתיבת מחזותיי בהערות ובהארות שעזרו לי רבות".

"חמוטל הייתה הקוראת הראשונה של המחזות שלי", הוא אומר. "אכן, נעזרתי בה. בספר נעזרתי בעליזה רוזן (השחקנית – יב"א). יש לה טעם ספרותי שהלוואי שהיה כמותו למנהלי התיאטרונים שלנו".

30 שנה ארכו נישואיו עם חמוטל בר-יוסף. "לא היינו מתאימים, אבל כשיש ילדים לא מפרקים כל כך מהר". הם הביאו לעולם ארבעה ילדים. צורכי הפרנסה הביאו את בר-יוסף, כיום שכן של 'בית ביאליק' בתל-אביב, לאחד הפרקים המוזרים בחייו. "הייתי קבלן שיפוצים", הוא מודה כשמעיניו מרצד מבט מחויך. "הגעתי לזה לא בכוונה. חמוטל ואני עברנו לירושלים לרגל לימודיה באוניברסיטה העברית. מצאנו בית בשכונת בקעה שהיה זקוק לשיפוץ. הקבלן שלקחנו פתאום תקע אותנו. לאחר שלקחתי על עצמי את גמר השיפוצים, ראיתי שאני טוב בזה. אהרן שבתאי היה הלקוח הראשון שלי".

הצגות אתה רואה?

"אני רואה מעט. בעיקר קלאסיקה. אני לא מתחבר עם רוב הדברים המוצגים היום בארץ. לא שזה מפריע לי כמו שחסר לי משהו בהם".

מה?

"בעיניי יש משהו נעלה במחזאות. ברגע שזה נהפך לטלנובלה, אז אני מעדיף קולנוע. שים לב מנין מגיעים הסרטים הטובים ביותר – דווקא מהארצות הנחשלות כביכול, כמו תורכיה, איראן, קוריאה ורומניה. לדעתי, הם עדיין רעבים שם. גם ברוסיה, שממנה יצאו כמה סרטים מצוינים. המערב שבע. מתעסק עם שטויות ועם קונצים. הוא מתוחכם וקר".

סיפור מהחיים

אנחנו עוברים ביעף על פני מחזותיו של בר-יוסף. לאחר 'אנשים קשים', מופיע בספר המחזה 'הנון של ראש העיר ירושלים', שהגיע אל הבמה בתיאטרון 'החאן' רק העונה, מקץ כמעט 40 שנה, בבימויו של רוני ניניו. הסברו של בר-יוסף מסגיר את הכנות שלו: "למעשה, כל השנים לא נתתי את המחזה לאף אחד. לא הרגשתי שלם איתו. אני לא מתייחס אל המחזה הזה כאל הבציר הטוב שלי. אבל מיקי גורביץ' רצה את המחזה אולי בגלל שמו, למרות שהוא עוסק באמונה".

שנה-שנתיים אחרי 'אנשים קשים', אותו במאי, תום לוי, ביים את 'חתונה' שלו ב'הבימה'. "זה התחיל באיזו חתונה", הוא מספר. "בפינה ישב על הרצפה איש קטוע רגליים, לבוש בחליפה גדולה ממידותיו. כששאלתי מי זה, נאמר לי שזה האבא של החתן. כאן עלה הרעיון למחזה על בן שלא מזמין את אביו הנכה לחתונה שלו. לימים המחזה נראה לי בוסרי, אז כתבתי גרסה חדשה לגמרי, שנקראה 'אבא של החתן' והוצגה כעבור 20 שנה בקאמרי בבימויו של מיקי גורביץ'".

באותה שנה ביימה נולה צ'ילטון בתיאטרון חיפה את צמד המחזות הקצרים 'טיול עם ילד' ו'הגג והמרפסת'. לא סיפור הצלחה מסעיר. ב-78' ביים עודד קוטלר בהפקה משותפת של הקאמרי ותיאטרון חיפה את הצגת 'יאשה גורן', שבר-יוסף קורא לה בספר הנוכחי 'כשיאשה ישן'.

כאן מבליח עוד פרט מסקרן לגביו: "פוליטיקאים ועסקנים אף פעם לא היו בין הדמויות במחזות שלי. מה כבר יש לכתוב על עסקנים?"

אנחנו ממשיכים בשיטוט בין מחזותיו של בר-יוסף. ב-84', לאחר הצגת 'הכפתור' הנשכחת, ביים גדליה בסר בתיאטרון חיפה את 'בוצ'ה' עם יוסי פולק, השחקן המועדף על בר-יוסף, בתפקיד הראשי. "יוסי שחקן עם סוד", הוא מציין. "יש בו משהו שלא נאמר עד הסוף. אני אוהב את זה. מבחינות מסוימות, זהו המחזה הכי אישי שלי. הוא נכתב בעקבות סיפור ההתפקרות של אבא שלי".

את הצגת 'הפרדס' ביים אהרן אלמוג ב-85' ב'הבימה'. "סיפור מהחיים", מעיד בר-יוסף. צוות השחקנים, שכלל את מישא אשרוב, שלמה בר-שביט, טובה פרדו ומרים זוהר, היה נפלא. "אני צריך שחקנים שלא רק יתאימו אלא גם יהיו מהדרגה הראשונה", מבהיר בר-יוסף. "השם שלי בלבד לא מושך קהל. יש לי שם של מחזאי איכותי וזה לא מרשים את נציגי הוועדים ומחלקות המנויים".

ב-89' ביימה אופירה הניג ב'הבימה' את 'הזהב של אלקה'. ב-98' ביים מיכה לבינסון בתיאטרון 'בית ליסין' את 'קופר'. עוד סיפור מהחיים, "המעיין שמשקה אותי ברעיונות למחזות שלי". בדירה שמתחתיו נפטר הבעל. אלמנתו ובתו נערכו לזרוק את השמאטעס שאסף כל חייו. בר-יוסף שמע מהן משהו על זריקת הסבון שנשאר גם הוא מלוכלך והמשפט הזה הצית אצלו מחזה.

בהצגת 'זה הים הגדול', שהועלתה ב-2007 בקאמרי בבימויה של דדי ברון, חזר בר-יוסף לנושא האהוב עליו, דת ואמונה. "הנושא מלווה אותי מאז הילדות", הוא מאשר. "הרי אומרים שילדות של בן-אדם היא אבן היסוד שלו".

הערכה עולמית

לבר-יוסף רומן ארוך עם קהיליית התיאטרון הבינלאומית. ראשית הסיפור הוא בריו דה ז'נרו ב-75'. שחקנית יהודייה הגיעה משם ארצה, נחשפה להצלחת 'אנשים קשים' ונטלה את המחזה לברזיל. בארץ הסמבה הוא תורגם לפורטוגזית, הוצג בתיאטרון 'השושנים' וקיבל פרס ראשון כמחזה הזר הטוב של השנה.

בר-יוסף המשיך לשכשך בביצת התיאטרון המקומי עד בכורת 'סוברמניק', במוסקבה ב-92'. בעקבות רוסיה, הציגו את 'אנשים קשים' גם באוקראינה, בפולין, בצ'כיה, בסקוטלנד ובתיאטרון 'שאורה' בניו-דלהי. "התיאטרון די פרימיטיבי שם בהשוואה לאמנויות אחרות", הוא מספר, "אבל זו הייתה חוויה. התעניינו גם מסין, אבל לא עשיתי דבר בנידון. אני בטלן בנוגע לשיווק המחזות שלי. עדיף להמשיך לכתוב. אבל אם פונים אליי אני שולח. שהילדים שלי ייהנו מכך".

לעתים בר יוסף תמה כיצד בחו"ל יש המבקשים לשאת אותו על כפיים בעוד שכאן עליו לשווע לעתים להצגת מחזותיו. הוא מספר על ערב שנערך לכבודו ב'טגנקה' במוסקבה. מי שהיה שר התרבות הרוסי, מבקר תיאטרון ידוע, אמר שם כי הרוסים אינם נלהבים ממחזאות העולם. "לא כן בר-יוסף", הוא אמר, והוסיף: "מבחינתנו, אתה עם המחזות הנפלאים שלך חלק ממסורת התיאטרון הרוסי".

הוא התרגל לנסוע תדיר לפרמיירות במזרח אירופה, מתענג על זרי התהילה, אבל משהו צובט את בר-יוסף. "אם הפרמיירות האלה היו נערכות בלונדון או בניו-יורק, כאן היו נשכבים על הארץ מולי. את התיאטרון המזרח אירופאי מעריכים פחות בארץ, אבל מבחינת המצפון האמנותי הוא יותר קרוב אליי".

באשר לכתיבת מחזות חדשים, הצטמקה משהו קרן השפע של בר-יוסף. שלושה מחזות שהחל לכתוב ונתקע איתם הפכו בשנים האחרונות לרומנים די מוחמאים. "יש לי מחזה חדש בראש", הוא נוטע בנו תקווה, "אבל זה ייקח זמן…"

בימים אלה הצגת 'אנשים קשים' נערכת לסיבוב הרביעי שלה בארץ. לאחר שהבמאי חנן שניר ביים את ההצגה פעמיים ב'הבימה' עם שני צוותים שונים, בחודש הבא יעלה המסך על ההצגה שוב בחיפה, הפעם בבימוי המנהל האמנותי הנוכחי של התיאטרון, משה נאור. להקת השחקנים שלו, הכוללת את משה איבגי, הלנה ירלובה, ח'אליפה נאטור וסאלים דאו, מעוררת ציפיות.

כן, גם אצל בר-יוסף. "אולי הבכורה הזאת תדרבן תיאטרונים אחרים בארץ להעלות מחזות שלי", הוא מפגין אופטימיות ומגלה שיש דיבורים לגבי העלאת 'הפרדס' ב'חאן' עם ג'יטה מונטה בתפקיד הראשי. אזכורה 'מחמם' את בר-יוסף. "איך מאז שעשתה צעד אמיץ ועזבה את הקאמרי לא פנו לשחקנית כמוה מתיאטראות אחרים?", הוא מתרעם. "זה טמטום!"

איך מונעים את מה שאתה קורא לו 'טמטום'?

"במילה אחת – רוטציה! כולם מוכשרים, אבל יש להחליף את כל המנהלים האמנותיים בתיאטרונים הרפרטואריים. משה נאור כזה יכול היה לנהל בנקל את אחד התיאטראות הגדולים. מיקי גורביץ' עם כל הדברים הנהדרים שהוא עושה צריך לנהל את הבימה. לא יחסרו מועמדים להחליף אותו בירושלים. רוטציה תרענן את התיאטרון הישראלי".

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2012, ב-גיליון ויקרא תשע"ב - 763 ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: