כשהתמונות והמילים היו לאחד / גל אורן

 

סגנונו הייחודי של הסופר הגרמני זבאלד, שהשואה הייתה לנושא מרכזי בחייו, קנה לו מעריצים אדוקים וגרר מנגד הרמת גבה. לאחר מותו בתאונת דרכים נעשה סרט בעקבות ספרו המשפיע 'טבעות שבתאי'. ראיון עם הבמאי

הבמאי גראנט ג'י

לא מכבר, כמעט בחשאי, נערך בארץ מפגש מיוחד במינו. בחולון המנומנמת נערך כנס פתוח ורב משתתפים על אודות וינפריד גיאורג זבאלד, מחבר יצירות המופת הבלתי נשכחות "המהגרים" (1992), "טבעות שבתאי" (1995), ו"אוֹסְטֶרְלִיץ" (2001), אשר הכתירו אותו לימים בתואר "אחד מן הסופרים המרתקים ביותר בכל הזמנים". אירוע מחתרתי זה, שהתרחש במדיטק חולון, לא היה ספרותי גרידא, אלא ניסה – בהצלחה מרובה – להקיף את דמותו של היוצר הכביר מכל הכיוונים ובעזרת כל סוגי האמנויות.

האירוע נפתח בסדרת הרצאות על אספקטים שונים ביצירתו של זבאלד מאת ד"ר רומי מיקולינסקי ("הסדרי ראייה – צילום, זיכרון ושיבושים בשדה הראייה ב'אוסטרליץ'"), הפסיכולוג איתמר לוי ("זבאלד – מסעות אל לב האפלה") והאמן צבי גולדשטיין ("זיכרונות משוחזרים"). לאחר סיומו של המושב הראשון נהנו המשתתפים, מלבד מכיבוד עשיר, מספרייה זמנית מיוחדת המוקדשת לכתביו של זבאלד, לאמנים ולסופרים המוזכרים בכתביו (קפקא, נאבוקוב, וורדסוורת, סטאנדל, פלובר ועוד), לצד ספרי אמנות, ארכיטקטורה והיסטוריה (שגם הוצעו בחלקם לרכישה) הנוגעים בפן האסתטי החשוב של יצירתו. האירוע הרב-תרבותי והבינתחומי נתמך על ידי שורת מוסדות חשובים כמכון שפילמן לצילום, מכון גתה והוצאת כתר.

גולת הכותרת של הערב הייתה הקרנת סרט מיוחד באורך מלא בשם "סבלנות: בעקבות זבאלד", בנוכחות הבמאי עטור השבחים גראנט ג'י (Grant Gee). ג'י, במאי וצלם מוערך ביותר, שלצד יצירותיו התיעודיות ביים עשרות קליפים לאמנים כמו ניק קייב, סוויד, רדיוהד, הגורילאז, קולדפליי בתחילת דרכם, בלר בסוף דרכם ועוד, ליווה במשך שנים רבות את סצנת הרוק האנגלית ביצירותיו ויצר לעצמו שם של במאי מקורי ומבריק. סרטיו הדוקומנטריים המצליחים "Meeting People Is Easy" (שתיעד את חוסר היכולת של רדיוהד להתמודד עם הצלחתו העצומה של האלבום "OK Computer") ו"Joy Division" (תיעוד פנטסטי על סיפורה של הלהקה ג'וי דיוויז'ן ועל סולנה שהתאבד, איאן קרטיס) השתתפו בפסטיבלי הסרטים הנודעים ביותר. ג'י היה מועמד פעמיים לפרס הגראמי וזכה בעיטורים רבים אחרים כגון פרסי הקהל בפסטיבלים בגדנסק וברצלונה, ובפרס גרירסון היוקרתי.

"סבלנות", סרטו האחרון של ג'י, הינו הסרט הראשון שעוסק ביצירתו של זבאלד, ומשתתפים בו כותבים ידועי שם, אמנים ואנשי קולנוע שהם בבחינת נוכחים-נפקדים, נשמעים וכמעט ואינם נראים, כמו דמויותיו של זבאלד. העבודה ההגותית ורוויית האווירה עוסקת בנופים, אמנות, היסטוריה, חיים ואובדן, תוך הליכה בשבילי אנגליה המזרחית בעקבות ספרו המשפיע "טבעות שבתאי". בדומה לספר שחומק מהגדרה ז'אנרית ולא ברור אם הוא רומן, ספר עיון, מדריך טיולים או סקירה היסטורית, כך גם הסרט אינו מתיישב בהגדרות הז'אנרים הקולנועיים המוכרים – ובכך ייחודו. לפני הקרנת הבכורה בארץ הספקתי לשבת לשיחה מרתקת עם גראנט על אודות סרטו האחרון.

כמו דרך בספר מסע

מתוך מבחר לא קטן של מילים בחרת דווקא בכותרת 'סבלנות' לתאר את יצירתו של זבאלד, ובמקביל גם את סרטך, מדוע?

"אין תשובה טובה באמת לשאלה הזאת. כשפיתחתי את הרעיון לסרט הזה, יחד עם המפיק, היו שלוש גישות שונות ששקלנו. והשנייה מתוכן, שנסבה לבסוף על 'טבעות שבתאי', הייתה אמורה בהתחלה בכלל לעסוק ב'אוסטרליץ' ותמונות מתוכו, תוך ביסוס העיבוד למסך על מבט חדשני. בספר הזה, באחד הקטעים, הדמות של אוסטרליץ מסדרת סביבה על השולחן, כל פעם ברצף אחר ובסדר שונה, ערימה של תמונות בשחור ולבן. ובאותו הרגע הדמות של זבאלד בספר אומרת שזה היה כמו משחק סוליטר (מאנגלית: Game of patience, 'משחק סבלנות'), כאשר אוסטרליץ ניסה למצוא את הרצף הנכון של הזיכרונות ממכלאת הטראומה שלו, כמו במין מונטאז'. רצינו להשתמש ברעיון המשחק הזה בסרט, שכולו היה הופך לערימת תמונות שדורשות סידור, קדימה ואחורה. לבסוף ויתרנו עליו ומה שנשאר לנו מהרעיון הקודם הוא השם לסרט – 'סבלנות, בעקבות זבאלד'".

זבאלד עצמו היה סופר מאוד אמנותי, עם פרוזה דחוסה להחריד. מאיפה שאבת את האומץ להמיר אותו אל תוך עולם הקולנוע?

מתוך הסרט: 'סבלנות: בעקבות זבאלד'

"דבר ראשון, זאת הייתה מטלה. הסרט נוצר כחלק מאירוע אמנותי באנגליה שנקרא 'חידוש קסם המקום', שזה בעצם פרויקט אמנות שבוחן את הקשרים שלנו כבני אדם עם מקומות, מהיפים ביותר ועד המכוערים והמגעילים ביותר. והייתה משימה ליצור סרט שבוחן את הקשר של האמן עם הנוף האנגלי. אז לקחתי את הרעיון באופן דו-כיווני, כך שגם אני כאמן וגם זבאלד כאמן בוחנים את הקשר שלנו עם הנוף הזה בסרט שיצרתי. וכשבוחנים את העבודה של זבאלד מבחינים מיד בקשר ההדוק שלו עם המשמעות הפנימית של מקומות. ב'טבעות שבתאי' זבאלד פותח בתיאור של טיולו במחוז סַפוֹק שבמזרח אנגליה, ואמרתי לעצמי 'את זה אפשר לצלם', וכך הלאה, ממש כמו דרך בספר מסע. אז בעצם בתשובה לשאלה 'כיצד אפשר בכלל להעביר את זבאלד לקולנוע' אענה ישירות ואומר שאין קל מזה, פשוט יש ללכת בעקבותיו ולצלם".

שזה מעניין, שהרי אצל זבאלד אין דו-שיח או דמויות של ממש שאפשר להציב בפני המצלמה.

"זבאלד היא הדמות שהצבתי בפני המצלמה. ישנו כעת רעיון של יוצר אחר לעבד את 'אוסטרליץ' אל הקולנוע, שזה, כידוע לך, סיפור אחר לגמרי, שכן אין בו פן דוקומנטרי, אלא עלילתי והגותי, ואני באמנות שלי הרי מתמקד רק ביצירה של סרטים דוקומנטריים. אז כשלקחתי את 'טבעות שבתאי' אמרתי לעצמי 'לך צעד אחר צעד, דף אחר דף; לך אחר האנשים שחקרו את הספר הזה, שהתרגשו ממנו, שכתבו עליו, תראה מה הם אומרים, מה הם חושבים, לך אחר המקומות עצמם'. כך שבסופו של דבר זה לא היה החלק הקשה. גימור הצורה הסופית של הסרט, של שטף התמונות והאמירות, באופן שידמה את הדרך שבה זבאלד עצמו כתב, במין זרם תודעה מודע לעצמו – זה היה החלק הקשה באמת".

גרמני, בריטי ונרטיב יהודי

זבאלד עצמו היה סופר גרמני מאוד, שגם כתב בגרמנית. 'גולה גרמני', הוא הגדיר את עצמו, ולא אזרח אנגלי, והדבר גם השתקף ביצירה שלו, בעלת המוטיבים הגרמניים העמוקים, ולא האנגליים דווקא. איך אתה, כבמאי אנגלי, התמודדת עם נקודה זו בסרטך?

"שאלה קשה… מערכת היחסים שלו עם גרמניה ומערכת היחסים שלו עם השפה הגרמנית הן מאוד מורכבות; יותר מסובכות לדעתי ממה שהוא או אחרים עדיין חושבים. הוא עצמו היה פרופסור לספרות גרמנית ועמד בראש המוסד הבריטי לתרגום ספרות. הוא חי באנגליה מאז 1967. אם היית מראיין אותו היית מבחין כי האנגלית שלו הייתה מושלמת. הוא שנא את גרמניה ואת השפה הגרמנית אבל כתב את יצירותיו בגרמנית ותרגמן בעצמו אל האנגלית. ככה שמשהו מאוד מוזר קורה פה. גם כשהיה בוחר מתרגם במסגרת העבודה במכון – והוא בחר את המתרגמים הטובים ביותר – זבאלד היה נותן הערות אינסופיות על דרך התרגום הראויה, וכשקיבל חזרה את העבודה הוא מחק המון, שיפץ, תיקן, ותמיד אמר 'לא, לא, לא, לא, לא כך, תרגם הכול מחדש'. בסוף המתרגם היה כל כך כעוס שהוא לא היה מדבר איתו יותר. עד כדי כך היה פדנט בעניין השפה. הגרמנים לא התעניינו בו בזמנו. כך שלדעתי היצירה שלו חייבת הייתה להתקיים מחוץ לגרמניה ולשפה הגרמנית".

למעשה אתה בעצם אומר שרק במאי אנגלי יכול היה לעשות סרט עליו.

"לחלוטין. והדבר המוזר ביותר הוא שבגרמנית הספר 'טבעות שבתאי' קרוי 'מסע צליינות אנגלי', זאת התת-כותרת שלו. עם זאת, באנגליה הוא לא קרוי כך. היצירה הזאת מבוססת כולה על התרבות הגרמנית אך משום מה לא מתמזגת איתה. הייתי אומר שהתרבות הגרמנית היא כמו מסננת עבור היצירה של זבאלד. לדעתי הנוף של היצירה הזאת הוא קודם כול בתרבות האנגלית, ועל אף שזבאלד לא כתב באנגלית, אנחנו, הבריטים, היינו לקהל הקוראים האמיתי שלו, ולא הגרמנים".

התמונות והצילומים הינם רבי משמעות בפרוזה הזבאלדית. כיצד התמודדת עם כך בסרט? מצאת קורלציה בין הצילומים למציאות?

"בהחלט. כבר בפתיחת הסרט אפשר לראות את הצילומים מתמזגים עם המציאות. עם זאת לדעתי השימוש שלו בתמונות בתוך הפרוזה שלו קרוב הרבה יותר לסוריאליזם מאשר למציאות ממשית. לפעמים הוא משתמש בהן לדוקומנטריה טהורה, בתור איור, ולפעמים הוא משתמש בהן להצגה סוריאליסטית טהורה. לפעמים הוא משקר. ישנם לא מעט מקרים שבהם הוא שם תמונה של מקום כאילו מדובר באילוסטרציה שלו, ולא כך היה הדבר. זוהי דרך של ערעור על הריאליה שבספר. ישנה המון חלומיוּת ביצירה שלו, ותפקידן של התמונות הוא לגרום לך לשאול האם המציאות לנגדי או שמא אני בעצם מולך שולל. זוהי הדרך שלו ליצור יקום בדיוני, שהוא לפעמים, ולעתים תכופות, גם העולם האמיתי. אבל כאשר הוא אינו העולם האמיתי, זבאלד לא צריך לחשוש שתתגלה המזימה שלו. זוהי הדרך שלו לעזוב את כדור הארץ אל הדמיון שלו. התמונות הן בעצם מזכרת מחלום".

עם זאת, יש אצל זבאלד נרטיב מציאותי אחד מאוד ברור, שאולי בגללו הכנס הזה גם נערך. אני מתכוון למבע היהודי ביצירתו. איך אתה התמודדת עם ההסתכלות הזאת שלו?

"שתי תשובות. הראשונה, לא התמודדתי. ב'טבעות שבתאי' כמעט ואין נרטיב יהודי. ישנה התייחסות על פני שני דפים בלבד, וגם היא שולית לחלוטין".

מה עם הפרק הארוך על משחזר המקדש, השוקד על בניית מודל מדויק לפרטי פרטים של בית המקדש בביתו שבאנגליה?

"אני ראיתי בזה אקסצנטריות אנגלית שזבאלד ביקש לבטא. באותה מידה זה יכול היה להיות מודל של הטיטאניק. מלבד זאת, 'טבעות שבתאי' מאוד שונה מ'אוסטרליץ'. ל'טבעות שבתאי' יש מבט הרבה יותר כוללני, אנציקלופדי, על החורבן. זבאלד חפר בפצע שנוצר לו מדור הוריו וממעשיהם, וזה השפיע על הדרך שבה הוא ראה את העולם. הסרט שלי הוא על המסע שלו באנגליה ועל אותו חורבן שהוא רואה בכל מקום. אינני מומחה לזבאלד אלא אוהד שלו, והשתמשתי בו לצורך האמנות האישית שלי, כך שאני לא מוצא לנכון לדבר על הפן היהודי, במיוחד בגלל שכנראה אומר שטויות".

התלהבות ממלנכוליה

מהו החלק ב'טבעות שבתאי' שנתן לך את מיטב ההשראה ושאותו, במקביל, גם הבאת אל הסרט?

"אומר זאת כך: ההשראה הגדולה לא הייתה מהספר, אלא ביכולת לקחת יצירת מופת, שהיא עמוקה ומלנכולית, קשה מאוד, שמיועדת במהותה לקהל קוראים קטן ואיכותי, ולהעביר אותה למדיום פשוט יותר של סרט, בבחינת מה שאמר פעם קאמי, 'דבר בקלות על הדברים שאתה אוהב באמת'. כך שהדבר בעל ההשראה הגדולה ביותר מבחינתי היה למצוא את האנשים הנכונים, שאוהבים את יצירתו של זבאלד, ושיוכלו לדבר עליה גם בסרט באופן שיהיה פשוט לכל אוזן. הייתי מודאג בהתחלה מכך שברגע שנתחיל בראיונות עם האנשים מצב הרוח בסרט יהפוך מיד לכבד, משעמם ועצוב מדי. ואם הסרט יהיה מדכא לא יהיה לסרט קהל. מה שבאמת שימח אותי היה שמצאתי את האנשים שחשו התלהבות גדולה מ'טבעות שבתאי' ושביטאו את אותה התלהבות בדרך שמדברת אל כל בני האדם".

היו סרטים אחרים על סופרים שהושפעת מהם במהלך יצירת הסרט על זבאלד?

"לא, אינני יכול לחשוב על אחד כזה. אחד הדברים שאני נורא שמח עליהם בנוגע לסרט הזה הוא ששמתי בעצם את הספר כדמות מרכזית בסרט ולא את הסופר, שכן לא היו לי בדיוק דמויות או עלילה להעביר. באופן כללי הושפעתי מאוד מפטריק קילר בדרך העברת הנופים, ומכריס מארקר בהבעת רצף המחשבות, אבל אין סרט ספציפי שהשפיע עליי במקרה הזה".

אם הייתה לך האפשרות היום לבחור בספר אחר של זבאלד כדי לעבדו אל המסך, באיזה היית בוחר?

"לא הייתי בוחר בספר נוסף משלו. כמו שלא אעשה סרט נוסף היום על רדיוהד, כך לא אעשה סרט נוסף על זבאלד. 'אוסטרליץ' הוא סרט שעל אף ייחודיותו יש לו נרטיב די ברור מבחינה עלילתית, כך שצריך לגייס שחקנים וכו' וזה לא בשבילי. כשקיבלתי את התקציב לעשות את הסרט הזה, למעשה פסלתי את כל האפשרויות האחרות כיצד לעשות סרט על זבאלד, והסיבות לפסילות האלו עומדות בעינן. עם זאת אולי אעשה סרט אקספרימנטלי נוסף על זבאלד שיתחקה דווקא אחר הכותרת של הסרט הנוכחי, 'סבלנות', ויראה ממש את הסצנה עם סידור הקלפים כמו במשחק הסוליטר שכבר הזכרתי. אלא שבסרט הזה אקח תמונות מכל הספרים של זבאלד ואבקש מהמרואיינים לדבר עליהם במבע כללי – לא מאיפה לקוחות התמונות אלא על התמונות עצמן ועל מה שהן מבטאות, כך שאנשים יוכלו להמציא את הסיפור בעצמם וליצור את מערכת ההקשרים בעצמם, כמו שזבאלד עשה בעצמו ביצירותיו".

  ———————————————————————————————– 

מסע אל ההיסטוריה של היצירה

שנות היצירה המעטות של זבאלד הולידו יצירות מופת המתמקדות בגלות, בעקירה ובאובדן ומתבוננות ביצירתם של אמנים דגולים

וינפריד גיאורג זֶבַּאלד (1944-2001), בן למשפחה כפרית קתולית בגרמניה, שמעורבותה האישית בזוועות מלחמת העולם השנייה הייתה כבולה בקשר השתיקה ובחובת השכחה, נחשף לשואת יהודי אירופה בהיותו כבן שמונה עשרה, ומאז הפך נושא השמדת היהודים בידי הגרמנים לנושא מרכזי בחייו וביצירתו. בן עשרים ואחת היגר מגרמניה לאנגליה, שם כיהן ברבות הימים כפרופסור לספרות גרמנית באוניברסיטת מזרח-אנגליה בנוריץ', ורק בשנות הארבעים המאוחרות שלו החל בכתיבת יצירות ספרותיות. זבאלד מת בתאונת דרכים והוא בן חמישים ושבע שנים בלבד.

שנות יצירתו המעטות בעשור האחרון של המאה הקודמת הולידו יצירות מופת בלתי-נשכחות כ"המהגרים" (1992), "טבעות שבתאי" (1995), ו"אוֹסְטֶרְלִיץ" (2001). כתיבתו של זבאלד מהפכנית ואינה ניתנת להגדרה פשטנית. הצורה הספרותית בת הכלאיים שיצר, בחלקה יומן מסע אוטוביוגרפי, בחלקה כרוניקה מלווה בצילומים ובחלקה יצירה פרי הדמיון, מצליחה להלך קסם אסתטי מקורי לחלוטין לא פחות משהיא מטלטלת ומזעזעת יסודות מפאת תוכנה ושורשיה האימננטיים. זבאלד היה בין המבקרים החריפים של ההתעלמות מהשואה בשיח התרבותי הגרמני, ולפיכך יצירתו הספרותית מתמקדת בזיכרון התרבותי, בגלות ובהגירה, באובדן לגילוייו השונים, בעקירה ובנדודים, וכן בחשבון הנפש של הגרמנים.

להבדיל מ"המהגרים" ו"אוסטרליץ", שהביעו את התמות המרכזיות ביצירתו של זבאלד דרך הפריזמה היהודית, "טבעות שבתאי" הוא הרומן ה'גנרי' במכלול יצירתו, ואולי האישי ביותר. "טבעות שבתאי" מביא את סיפורו של מעין מסע שערך המחבר, זבאלד עצמו, לאורך החופים ועיירות החוף במזרח אנגליה בשנות התשעים; אבל הטיול הזה במרחב רק משמש את זבאלד כנקודת מוצא למסע אחר – מסע אל ההיסטוריה של היצירה, החיים וההרס האנושיים, מסע פילוסופי ופיוטי בלתי נשכח, שהקריאה על אודותיו הינה היסחפות בתוך חלום ההולך ומתפשט כטבעות הפלנטריות הסובבות את כוכב הלכת שבתאי, עד הסיום הלוכד את הקורא בתוך הריק הקיומי.

לאורך הפרוזה הזו מעביר זבאלד את הקורא בין זמנים ומקומות – בין סין של ראשית המילניום השני, הולנד של המאה השבע עשרה, אפריקה של תקופת הכיבושים האימפריאליים וגרמניה שלאחר עליית הנאציזם – ומקדיש פרקי התבוננות עוצרי נשימה ביופיים לסיפור חייהם ויצירתם של אמנים דגולים כמו ג'וזף קונראד ושאטובריאן. הוא מתבונן וכותב על יצירות אמנות גדולות (רמברנדט), פורש סיפורים היסטוריים נשכחים, ומכניס את הקורא בסוד קסמן של פעילויות אנושיות בנות אלפי שנים כמו טוויית המשי ודיג דגי ההרינג – כל זאת על מנת לפרוש את מפת החיים, כפי שהצטיירה בעיניו, בשלמותה.

ג"א

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2012, ב-גיליון ויקרא תשע"ב - 763 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. סופר מעניין שחבל שמת בטרם עת

  2. משתתף בצער

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: