יומן הנעורים של איטליה / יעל (פרוינד) אברהם
זיכרונות המלחמה הדהדו במוחו שנים רבות, אך מששימשו לו השראה לספר ילדים הם הנחילו לו הצלחה מסחרחרת. 'הלב', יומן פטריוטי של ילד על חוויות בית הספר, הפך עד מהרה לקאנון לאומי איטלקי
Edmondo De Amicis
סופר ועיתונאי איטלקי
נולד: אונליה, מחוז ליגוריה, 21 באוקטובר 1846
נפטר: בורדיגרה, 11 במארס 1908
יצירות ידועות: 'הלב', 'חיי צבא'
היצירה 'הלב' תורגמה לעברית שש פעמים. קטעים מתוכה היו מן הראשונים להיתרגם לעברית
"לתת את חייך לארצך כמו הנער מלומברדיה, מידה גדולה היא; אבל אתה בני, אל תזניח את המידות הקטנות. הבוקר כשהלכת לפניי בחזרה מבית הספר, עברת ליד אישה ענייה שהחזיקה בין ברכיה ילד חולני וחיוור כמת, וביקשה ממך נדבה. אתה הבטת בה ולא נתת לה דבר על אף שהיה לך כסף בכיס. שמע בני: אל תתרגל לעבור באדישות מול הדלות הפושטת את ידה, ובמיוחד מול אֵם המבקשת פרוטה בשביל ילדה… הוצא מתוך ארנקך הקטן מטבע בתוך מטבע, והנח להם ליפול לידי זקן חסר תמיכה, אֵם בלי לחם, ילד ללא אֵם…
"החיילים עברו ארבעה-ארבעה בשורה, מזיעים ומאובקים, והרובים שלהם נוצצים באור השמש. המנהל אמר: 'עליכם לאהוב את החיילים, נערים. הם המגִנים עלינו ומוכנים להיהרג למעננו, אם יקרה ומחר יאיים צבא זר על ארצנו. גם הם נערים, מבוגרים מכם רק בכמה שנים בלבד; וגם הם לומדים בבית הספר; יש ביניהם עניים ועשירים, כפי שיש גם ביניכם, והם באים מכל חלקי איטליה… עוברים כאן בני סיציליה, בני סרדיניה, אנשי נאפולי ובני לומברדיה. זהו גדוד ותיק, לחמו ב-1848. החיילים כבר אינם אותם חיילים, אך הדגל לעולם נשאר. רבים כל כך מתו כבר למען ארצנו סביב הדגל הזה… ברכו את הדגל בברכת התלמידים וביד על המצח…"
(מתוך: 'הלב', מאיטלקית: מרים שוסטרמן-פדובאנו, זמורה ביתן, 1991).
1886. דבר לא מעסיקו לבד מספרו. הוא מדפדף בין רשימות ישנות, סיפורים שכתב בעתות השראה על דפים ישנים ומחברות, יוצק לתוכם אהבת אדם, כיבוד הורים, גבורה, אומץ… ושוב בלי דעת מוצא עצמו הוגה בקרב ההוא בקוסטוצה. שמש יוקדת, שוזפת, מעלפת, הייתה אז בשמים. חומו של יוני היה מכביד, מזגג עיניים. מחלקה שלמה של עשרות חיילים צעירים מופקדת בידיו הבלתי מיומנות של קצין שאך יצא את בית הספר הצבאי במדונה, כובעי מצחייה צבאיים מאפילים על עיניים נושאות תקווה לאיטליה מאוחדת, משוחררת מסוהרה האוסטרי. ואז הכדורים השורקים, גניחות הפצועים, כלימת התבוסה. גם המסע הארוך בספרד, בהולנד או בתורכיה לא עמעם את זכר האימה, הכישלון. מאז עברו שנים ארוכות, ובדיוק כשנתכוון להשקיע עצמו בספר מסע חדש, לכתוב את רשמיו מהבוספורוס, לצייר את קונסטניפול כמו שלא ציירוה לפניו, קטע את שרעפיו אמיליו טריבס, המו"ל הנאמן, וקרא לו להוציא תחת ידיו לא עוד ספר הרושם את חוויותיהם של החיילים בצבא, לא עוד מסע אל רחבי המזרח התיכון, אלא ספר ילדים ראוי לשמו, משהו שיוכלו נערינו המצוינים להזדהות עמו.
שנים אחדות חלפו מאז יצא את משרדו והתהלך בסמטאותיה של העיר, חושב על אנריקו העולל. הילד הפלאי הזה, עצמו ובשרו, גדל לתוך איטליה אחרת, משוחררת, והוא שלחם על עצמאותה, על האומה החדשה שנבנתה אחרי מאה שנות פירוד ורפיון, ודאי יש לו מה לומר לדור הצעיר. לפני זמן, עת בא לפגוש את אנריקו בתום לימודיו וראה אותו צועד עם פְרקוֹסי, ילד לבוש בלויים וצנום להכאיב, רגש חם נתעורר בו לחברות שבין השניים, לגודל האנושיות הטהורה. אז ניצת בו הרעיון, ועתה הוא עובד בקדחתנות להגשימו. יומן! יומן עמוס חוויות נערות שינציח כל רגע, כל שבריר בחייו של ילד. אנריקו יקרא לו. הוא שולף פיסת נייר ממגירת השולחן ומשרבט בקולמוסו מכתב לאמיליו: "אני שרוי עתה בבולמוס של כתיבה נלהבת הסוחפת אותי עִמה. איני שואף עכשיו לכל דבר אחר, אלא לסיים את 'הלב' שלי!".
בעיניים של ילד
ב-15 באוקטובר של שנת 1886 נפתחה שנת הלימודים האיטלקית החדשה, ובחלונות הראווה של חנויות הספרים בחצי האי האיטלקי הופיעו העותקים הראשונים של 'הלב'. היה זה ספר הילדים הראשון הכתוב בצורת יומן, מאורעות שנה אחת בבית הספר, הכתובים בידי "תלמיד הכיתה השלישית של בית ספר עירוני". כמו שיספר דה אמיצ'יס בהקדמה, הספר "מוקדש בעיקר לתלמידים שגילם בין תשע לשלוש עשרה שנים". דה אמיצ'יס ראה בו את ספר חייו, זה שיכיל "את כל סודות האדם, המאבק הפנימי שנאבקתי עם עצמי משך שנים, כדי שאהיה אדם טוב יותר ומאושר יותר".
כמו היומן שהוא עצמו ניהל, כמו היומן שניהל בנו, שטח דה אמיצ'יס את חוויותיו של הילד בן העשר, תלמיד בית הספר לבנים בטורינו: אירועים יומיומיים שהתרחשו, חברים מהכיתה, מורים, טיפוסים מהרחוב – מוכרת ירקות או נפח, מכתבים מהוריו ומאחותו, לקחים ומסרים לרוב ותשעה סיפורים חודשיים שסופרו לילדי הכיתה במשך שנה (אחד הסיפורים, אגב, הוא הסיפור 'מהאפנינים עד האנדים', סיפורו של הנער מרקו שיצא לחפש את אמו בבואנוס איירס, המוכר לילדי ישראל הודות לסדרת האנימציה ששודרה כאן ללא הרף). כמעט בן לילה הפך 'הלב' לספר הילדים האיטלקי האהוב ביותר באיטליה, ותוך שנה נדפס בארבעים מהדורות. מורים קראו אותו במהלך שיעורים והמליצו עליו בכל הזדמנות, בנים ובנות באיטליה ידעו חלקים נרחבים ממנו בעל פה, ועל אף היותו נושא תכנים איטלקיים מובהקים, שמתחדדים על רקע התקופה הסוערת שבה נכתבו, הוא תורגם לעשרות לשונות, גם לעברית, וילדים ברחבי כל העולם החלו לנהל בעקבותיו יומן משל עצמם.
עשרים שנה חלפו מן האיחוד האיטלקי, רומא כבר שימשה בירתה של מדינת חצי האי, וכמו קרלו קולודי, אביו של פינוקיו, ובאותם אמצעים מתודיאליים ממש, ניסה דה אמיצ'יס להגיש לילדים ספרות שה'ריסורג'ימנטו', רוח התחייה הלאומית החילונית החדשה, מנשבת ממנה. "מדוע אני אוהב את איטליה?", כתב לאנריקו אביו, "מפני שהדם הזורם בעורקיי הוא איטלקי, מפני שאיטליה היא האדמה שבה קבורים המתים שאמי מבכה ואבי מוקיר, מפני שעיר הולדתי, לשון דיבורי, הספרים שעליהם אני מתחנך איטלקיים… כל שאוהב אני, שאני לומד ואני מעריץ, כל זה הוא איטלקי".
הפטריוטיות ה"בוטה" תהפוך לפזמון חוזר לאורך היומן, מוטיב שישוב אם כאמירה ברורה ואם כמוטיב מוסווה בסיפור – כמו בסיפורו של הצופה הקטן מלומברדיה, נער יפה תואר שטיפס על עץ כדי להשקיף על האויב ולדווח לחיילים, ספג כדור ומת – "וכאילו שמח שנתן את חייו למען לומברדיה שלו". או בסיפור 'אוהב מולדתו הקטן מפדובה', סיפורו של נער עני שקיבל מנוסעיה של אונייה מטבעות, אך כששמע אותם משוחחים ומספרים כי מצאו באיטליה רק רמאים וגזלנים, "עם נבער ומזוהם", הטיח בהם את חופן המטבעות ואמר בבוז: "אינני מקבל נדבה ממי שפוגעים בכבוד עמי".
הערכה בירידה
ב'הלב' הציג דה אמיצ'יס ספרות שעודנה יונקת מערכי הדת, מקדשת ערכים קתוליים כמו הומניזם, חמלה, צדקה, הקרבה, אבל בה בעת מוצאת בהשכלה החילונית את הגאולה, את הדרך היחידה להיחלץ מהעוני ומהבורות הפושה. צריך להבין כי מתוך 20 מיליון איש שחיו באיטליה המאוחדת פחות ממיליון ידעו קרוא וכתוב, ודה אמיצ'יס סבר כי רק השכלה תביא מזור. כשאנריקו הילד מביע חוסר רצון ללמוד בבית הספר, אומר לו אביו: "ספריך הם כלי המלחמה שלך. הכיתה שלך היא המחלקה שאליה אתה שייך, שדה הקרב הוא תבל כולה, והניצחון הוא התרבות האנושית". אם אצל קולודי הטון המחנך הושתל במרמיטה מדברת, בפיה כחולת השיער, או על דרך השלילה באמצעות האלטר אגו – שועל וחתול כרסתני, אצל דה אמיצ'יס הסביבה האנושית האיטלקית היא התפאורה, הריאליה נמצאת בחזית (תרתי משמע). אם פינוקיו מעורר צחוק בשובבותו ובבחינת הגבולות שלו – דידקטית ככל שתהא – אצל דה אמיצ'יס הרצינות תהומית וחמורת סבר. הקוראים הצעירים נשבו באותה מלודרמה עשויה היטב שידע לנפק, ודה אמיצ'יס קיווה שהרגש שהוא סוחט מהקורא יניב לא רק הזדהות עם ההתנהגות האצילית של הנערים הצעירים אלא גם הטמעה של הערכים הנשגבים שהבליע ביצירה.
אולם מאז צאתו לאור ועד היום, ולא מעט בעטיה של קריאה פרשנית פוסט-מודרניסטית של הטקסט, צללה פלאים ההערכה והקונצנזוסיאליות של היצירה. קולות ביקורתיים-אנכרוניסטיים טענו כי הספר אינו רק טרחני, מוסרני וצדקני, אלא גם גדוש מסרים נוטפי פאתוס הקוראים להקרבה על מזבח המדינה החדשה, באמצעות האדרת הדם והאדמה, וסגידה עיוורת למנהיגים (על הגנרל והמנהיג ג'וזפה גריבאלדי כתב דה אמיצ'יס: "להבת הגבורה וגאונות המלחמה שלטו בו"; על הרוזן קאבור, ראש ממשלת פיימונטה: "כל זה עשה בחריפות שכלו המבריק, בכח ההתמדה שאינו יודע מפלה מהי, בפעילות יתר, שהייתה למעלה מאנושית"). קולות מתונים יותר מצאו ביצירה סימני התיישנות מובנים, חינוכיות יתר ממש כמו זו של קולודי רק ללא אלמנטים מחויכים ועומס קלישאות, אבל למעשה קריאה תמה, חפה מדעות קדומות, תגלה ספר שהוא שיקוף להלכי תקופתו וכזה שהנוער גם היום עשוי להפיק ממנו כמה ערכים אוניברסליים אנושיים.
מסע עולמי
כנער נשלח אדמונדו דה אמיצ'יס ללמוד בבית הספר הצבאי במודינה, עיר מרכזית בצדו הדרומי של נהר הפו, כך שבזמן מלחמת העצמאות של איטליה מצא עצמו דה אמיצ'יס קצין בן 20, מפקד מחלקה של חיל רגלים בצבאו המשחרר של ג'וזפה גריבאלדי, הגיבור האיטלקי הנערץ. בקרב קוסטוצה ספגו האיטלקים מפלה נחרצת מול האוסטרים. במו עיניו חזה דה אמיצ'יס במחיר הכבד ובהקרבת החיילים הצעירים שהזכיר שוב ושוב ביצירתו. יש הטוענים שקרב זה הוא גם שאחראי לפרישתו מאוחר יותר.
אחרי המלחמה החל דה אמיצ'יס לערוך כתב עת צבאי. רשימותיו שם על חיי החיילים ועל חייו שלו הולידו את חיבורו המפורסם אחרי 'הלב' – 'חיי צבא'. נע על גלי ההצלחה, השתחרר דה אמיצ'יס מהצבא בשנת 1870, נחוש להקדיש את חייו לכתיבה. הוא יצא למסעות בעולם משך שבע שנים – כל אחד מהם מניב ספר מסע. הידוע מביניהם ומי שנחשב לתמונה מהימנה של העיר שעליה נכתב הוא 'קונסטנטינופול'. ל'הלב' הגיע כאמור בעקבות הצעה של מוציא לאור איטלקי לכתוב ספר לילדים. אחרי ש'הלב' חצה גבולות וכבש מיליוני קוראים ניסו רבים אחריו להשאיל ממנו את הסגנון, פעם בהצלחה ופעם במלאכותיות זולה.
דה אמי'ציס כתב גם שירה, סיפורים נוספים לילדים, רומאנים ולמרבה ההפתעה גם חוברות היתוליות. בסוגות השונות מתגלה סגנונו הרגשני והלא פעם מוגזם שזכה ללעג בקרב מבקרים מסוימים. שנותיו האחרונות עברו עליו בבדידות קשה וברצף טרגדיות שלא הצליח להשתחרר מהן. מלבד המריבות הקשות והתדירות שחווה עם אשתו, ומותה של אמו שהיה קשה עליו, אחד משני ילדיו ששימשו השראה ליצירה 'הלב' שם קץ לחייו. אולי היה זה הצער שהביא למותו של דה אמיצ'יס באופן פתאומי כל כך בגיל 61.
פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012
פורסמה ב-22 במרץ 2012, ב-גיליון ויקרא תשע"ב - 763, יארצייט / יעל (פרוינד) אברהם ותויגה ב-אדמונדו דה-אמיצ'יס, הלב (ספר). סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.
ספר יפהפה, שמהווה המחשה בהירה מאין כמוה לרעותיו של החינוך הפאשיסטי.
כדאי לציין שבאתר בית הספרים הלאומי העלו את הספר, בתרגומו של י. הלמן, למאגר הסריקות:
http://aleph.nli.org.il/nnl/dig/books/bk001290019.html