הוזה אל האינסוף / חגית גרוסמן

 

 ז'אק קתמור היה אמן אנרכיסט, כריזמטי ונטול רסן. הבמאי והסולן אורי דרומר לא הכיר אותו אך נשבה בקסמה של הדמות וכעת הוא אוצר תערוכה מעבודותיו  

ז'אק מורי קתמור, שנות ה-70

אורי דרומר הוא סופר, אמן פלסטי, מחזאי ובמאי תיאטרון, שהפיק וביים את ההצגה 'עורי' שזכתה בפרס ראשון בפסטיבל עכו בשנת 2001. כבן דור שני לשואה, עוסקת הצגתו בזיכרון השואה ומבוססת על ספרו 'עורי' שיצא לאור בשנת 96'. הספר עוסק במסעו של עובָּר, תינוק הגאולה, שנמצא במסע חיפוש בתוך הזיכרון היהודי, יחד עם דמותו של מנדלי מוכר ספרים. מסע המשולב עם זיכרונות אִמו של דרומר מתקופת השואה.

דרומר מוכר גם כמוזיקאי, ממקימי להקת "דורלקס סדלקס" שהחל מראשית שנות השמונים יצרה  מוזיקת פאנק תעשייתית. הנושאים שבהם עסקה הלהקה היו בעיקר פוליטיים: זיכרון השואה, טראומות של החברה הישראלית, ההוויה הישראלית, הזהות הישראלית והיהודית.

חברים שהיו חלק מקבוצת "העין השלישית" כמו מישל אופטובסקי ומיכאל רורברגר התעניינו מאוד בלהקת "דורלקס סדלקס" ועזרו להם בדרכים שונות. הם כתבו על הלהקה ועזרו להם לעצב ולפרסם פוסטרים. "זה היה אקט שונה ויוצא דופן", אומר דרומר, "הם עזרו ללהקה לשגשג ומדי פעם עלה פועלו של ז'אק קתמור".

בשנת 2001 ביקר דרומר בברלין ושימש כאוצר פרויקט משותף של ישראלים וגרמנים. הוא שהה בחנות תקליטים כאשר צפה במסך הטלוויזיה כיצד נופלים מגדלי התאומים. כמה שעות מאוחר יותר התארח במסעדה יחד עם האמן בוקי גרינברג, מפיק הפרויקט, שהיה חבר קרוב של קתמור מהתקופה שחי באמסטרדם. גרינברג בישר לדרומר על מותו של קתמור. מוקף בחדשות המרעישות על מלחמת טליבאן, אפוקליפסה ופאניקה, גרינברג הנסער האריך את הדיבור וספד לז'אק עד שנותרו שניהם לבדם במסעדה הברלינאית. כשיצא משם, הבין דרומר שהגיע הזמן להתחיל את המחקר. כך החל ראשיתו של מסע ארוך שהגיע כעת לגמר, בפתיחת התערוכה "למות לאט – ז'אק מורי קתמור והעין השלישית" אשר מוצגת בימים אלו במוזיאון נחום גוטמן שבשכונת נווה צדק בתל אביב.

הפך למיתולוגיה

הלית ישורון בכרזת הסרט 'מקרה אישה'

ז'אק מורי קתמור נולד בשנת 1938 בקהיר למשפחה יהודית אמידה. אביו היה בעליו של בית חרושת לאריחים, וכמרבית יהודי העיר ז'אק לא היה בקיא בשפה הערבית ונחשף בעיקר לתרבות אירופאית. בשנת 1958, בהיותו בן עשרים,  נסע ללימודי אמנות בשוויץ ולאחר מכן התגורר שנה בפריס. הוא צייר באותן שנים, צפה בסרטים והתמכר לקריאת ספרי פילוסופיה ושירה. הוא עלה לארץ ישראל בשנת 1960, ולאחר לימודיו באולפן התגייס לצה"ל ובתום שירותו שכר חדר בתל אביב, פקד את בתי הקפה ונטמע בבוהמה המקומית. 

קתמור זכור עד היום כאיש כריזמטי ביותר שהצליח לסחוף בקסמו הרב אנשים ונשים רבים, אשר העריצו את היותו אמן טוטאלי ובו זמנית חששו מכוחו ומן האש המכלה שבנפשו. הוא היה צייר אובססיבי שרשם אינספור רישומים וב-1969 יצר את הסרט האוונגרדי "מקרה אישה" בכיכובה של אשתו באותם ימים, הלית ישורון. הסרט "מקרה אישה" החל כניסוי אמנותי שתרגם לקולנוע תפיסה ואסתטיקה של ציור. עיקרו של הסרט הוא העיסוק במנגנון הראייה, בתנועה ובאור. הסרט החל כניסוי ויזואלי פואטי-לירי, ובעידודו של אורי זוהר נהפך לסרט קולנוע.

קתמור זכור גם כמי שעמד בראשה של קבוצת האמנים התל-אביבית "העין השלישית", וכמו דוד אבידן ויונה וולך שמו נהפך למיתולוגיה. דמותו התמירה, המשכילה והאלגנטית, המערבת אפלה ומסתורין, מצליחה עדיין להצית את הדמיון.

"את יודעת שמאז תחילת התערוכה התחלתי לפגוש יותר ויותר אנשים שהכירו את ז'אק והרוח שלו מהלכת עליהם עד היום?", אומר לי דרומר בהתרגשות.

 מה זו הרוח הזאת?

"זיכרונות חמים של האישיות שלו, של רגעים אינטימיים איתו. היכולת שלו להאזין, לקבל, דבר שגם היה יכול כנראה להשתנות בן רגע ושממנו היה מופיע אדם אחר. הייתה יכולה לצאת מתוכו דמות מנוגדת לגמרי. הקרבה והריחוק, ההפכים הכה קיצוניים שהיו בו, הם חלק מהמאפיינים של הדמות שלו. ההתעסקות במוות ובתשוקה, בכיליון ובחיים, זה לצד זה, ולעתים הבלבול ביניהם או ההבנה היותר עמוקה שהם לאו דווקא קשורים זה לזה".

אבל החיים הלא מכלים את הגוף.

"הם מכלים את הגוף, אבל הגוף הוא חי".

אז איך בעצם יוצר מוזיקלי וסולן של להקת פאנק נהפך לאוצר של תערוכות אמנות?

"זה נראה לי הדבר הכי הגיוני שיכול להתרחש בהתפתחות של בן אדם. אני לא רואה בזה סתירה. אני חושב שהדברים שהעסיקו אותי אז, ושבהם אני ממשיך לעסוק עד היום, מובילים אותי לאיזו דרך של חשיבה והבנה שחלק מפירותיה הם הפיכה לבן אדם שמתעסק בתרבות ישראלית ובמחשבה יהודית. העיסוק בדברים האלה גורם לך להעמיק ולהתחבר למקומות רוחניים ומשם אתה יכול לדבר ולהביע את תפיסתך".

במקביל לתערוכה יצר דרומר ספר מחקר עשיר ומרשים ביותר הכולל רישומים וציורים של קתמור, גזירי עיתון מאותה תקופה המתעדים את פעולותיה של קבוצת "העין השלישית", צילומים מתוך הסרטים שיצר וקטעים מתוך שלושת יומניו הכתובים בשלוש מחברות שנכתבו בצפיפות רבה כמעט עד אפס מקום, עמוסות באופן אובססיבי בחוויות ובתיעוד רשמים אינטלקטואליים ואישיים. כל זאת לצד מאמר מקיף על היצירה הקולנועית "הבור" שיצר קתמור בין 1972 ל-1974, כשאת תסריטו ביסס על סיפור קצר מאת ברנרד מלמוד "פורטרטים של אמן".

לצד זיכרונות אישיים של חברו יגאל בורשטיין, שפגש אותו בחיל התותחנים ושאיתו שכר את חדרו הראשון בתל אביב, ישנם רשמים אישיים על דמותו מאת סיגלית בנאי ומאמר מרתק של מיכאל גדליוביץ' על הסרט שניסה קתמור להפיק בהשראת ר' יוסף דילה ריינה.

הספר שהפקת הוא יצירה נפרדת מהתערוכה?

"הוא יצירה נוספת בזכות עצמה. זה ספר מחקר. ספר שבעצם סוקר את העבודות של ז'אק ואת הביוגרפיה שלו משנת 38' עד שנות ה-90, ועד מותו אחר כך ב-2001. בספר משמש ז'אק סוג של מראה לתרבות הישראלית של אותן שנים. הזמן שקדם למלחמת ששת הימים ושנה אחת אחרי מלחמת יום כיפור. משנת 65' ועד 74'".

דמות של מהפכן

כמה שנים אצרת את התערוכה הזאת?

מתוך פרויקט 'הבור'1972-4

"התעסקתי בנושא הזה בערך עשר שנים. קתמור הוא בעצם סמל למשהו. סמל למהות ארכיטיפית בזהות היהודית. סמל לדמותו של היהודי כאיש חופש, המחפש אחר חופש, בצורה שתופסת את הזהות היהודית כאמן. היהודי הוא אמן, הוא איש חופש. היהודי חי בכל מקום. 'היהודי במקור', כמו שז'אק אומר, 'אין לו שורשים'. וז'אק הוא בעצם דמות הלבנטיני, במושג החיובי של המילה, הוא כמו אדמונד ז'אבס, משורר יהודי סוריאליסטי שגלה ממצרים לצרפת, כמוהו הוגת הדעות ז'קלין כהנוב, גם היא גולה מקהיר שעברה דרך צרפת ועלתה לארץ ישראל. הם אלה שמגדירים מחדש או עוסקים בהגדרה מחודשת של התרבות הישראלית היהודית, לא רחוק מהם נמצאים האקזיסטנציאליסטים הצרפתים. גם הם באים מאותם מקומות, כמו הסופר אלבר ממי. אלה אותן דמויות".

מה לדעתך מחבר ביניהם לבין ז'אק מורי קתמור?

"כולם באים מהארצות הקרובות אלינו, המזרח התיכון, מצרים, אלג'יריה, תוניסיה, וכולם מתעסקים בדבר דומה. התפיסה של הזהות היהודית שלהם היא אחרת. משהו בזהות שלהם מעורב. זאת תרבות לבנטינית. הם חסרי שורשים, נעים ונדים. הם מציעים דרכי חשיבה שיש בהן חיפוש אחר חופש וגאולה. קתמור הוא ארכיטיפ. בשנות השבעים הוא כתב תסריט עם יורם קניוק שמתעסק בחייו של ר' יוסף דילה ריינה. זה סיפור קלאסי על חבורת סוד שמתלכדת סביב מורה ומנהיג כריזמטי, "בעל שם", שמחליט לעשות מעשה ולהשתמש בכישוריו וידיעותיו כדי לדחוק את הקץ, לזרז את הגאולה ולהביא את המשיח. הוא בעצם יוצא למסע כשברצונו למגר את השטן, אך לבסוף השטן מערים עליו וקונה את נשמתו.

"ז'אק האמין בגאולה דרך הביבים, וזה בעצם גם הסיפור של ר' יוסף דילה ריינה. אתה יורד עד למטה כדי להיגאל. ולכן הקשר הנוסף בעבודות שלו הוא גאולה ואפוקליפסה. אלה נושאים מרכזיים במחשבה היהודית. גם הסופרים הידיים האירופים שחיו בין שתי מלחמות העולם כתבו פואמות של שירה אפוקליפטית".

האם זה משל לחייו?

"הוא התעסק שנים רבות דרך זה בדמות הלץ שחוזרת הרבה בעבודותיו. תפקיד הלץ שנעלם מהחברה בעצם כי החברה כבר לא צריכה אותו. כמו שהחברה מחקה את החשיבה האחרת ממנה, את התפקיד של השעיר לעזאזל, של הליצן-המלך. הדמות הזאת של הלץ קשורה לדמות הארכיטיפית של השוטה, זה שנע לעבר האינסוף, הוזה אל האינסוף. ז'אק היה הוזה אל האינסוף. הוא דמות של מהפכן, שהלך רחוק והאמין בעצמו. הוא היה אדם טוטאלי, אדם מאמין. העבודות שלו רצופות סמלים מהקבלה, דמויות שקשורות לדברים מרכזיים בחשיבה היהודית. הוא מתעסק בדמותו של יעקב שהוא בעצם נקרא על שמו, וגם שמו מעיד על פועלו. קראו לו ז'אק, שזה יעקב, ומורי, כלומר מורה. הוא בא ממשפחה של מורים".

את השם קתמור הציע לו אבות ישורון, אביה של אשתו הראשונה, הלית ישורון. 

"מקרה אישה יכול להיתפס כסרט אהבה להלית, כסגידה לה, כמונולוג, כפנייה אליה, כפסק דין מוות עבורה. במהלך הסרט מתאהב קתמור באן טוכמאייר, דוגמנית שהשתתפה בהפקה, ומתחתן איתה. בהקשר הזה, הסרט מהווה טקס פרידה מאשתו הראשונה ומסע היכרות עם אשתו השנייה".

גוף העבודה של קתמור מורכב גם מיצירות קולנוע שבהן הוא עוסק בדמות האישה כדימוי, במנגנון הקולנועי ובתיעוד ריטואלים. "בקולנוע שלו יש לו עניין במשאות נפש קוסמיים. העבודות שלו מנסות לבנות סולם בין עולם הרוח לעולם החומרי. זה מופיע גם במהות אחת העבודות שלו שמתעסקת בחלום יעקב, שזה בעצם הוא".

דבר נוסף שהיה מנוגד בו הוא שהיה חייל שלחם במלחמה ומנגד היה גם לוחם חופש.

"הוא לחם במלחמת ששת הימים, אבל לא במלחמת יום כיפור. הוא שייך לאסכולה של אוונגרד, אסכולה של מודרניזם. הוא האמין בתפקיד הזה שלו כאמן שהוא חלק מחברה. זה היה חלק מההבנה שלו, מהאידיאולוגיה שלו, אשר חלק ממנה היה גם להיות חייל. הוא הבין שזה חלק מהמהות של להיות ישראלי בארץ ישראל. היה לו חלום לתרום פה לתרבות ברעיונות שלו. אבל הרעיונות שלו היו צריכים עוד ארבעים שנה בשביל שאנשים יבינו על מה הוא מדבר. הוא הגיע מתרבות אירופית, מעומק התרבות האירופית. ככה הוא גם גדל בקהיר. בקהילה היהודית בקהיר היו מושפעים מהתרבות צרפתית, שנתנה להם מקום בתוכה".

בדק את הגבולות

"הוא לחם במלחמת ששת הימים ובכל מיני מבצעים, חבריו נהרגו, הוא היה תחת הפגזות. אחד החברים שלו מספר שתחת הפגזה כולם הסתתרו בבונקר וקראו לו לבוא אבל הוא המשיך לשבת ולאכול. הוא בדק את גבולות המוות והחיים, אבל גם את הגבולות שלו. הוא היה אנרכיסט רוחני.

"צריך לזכור שמסתכלים על הדברים מנקודת מבט של שנות השישים. ההיסטוריה של התרבות האירופית מתבססת על זה. הוא אהב שירה צרפתית סוריאליסטית ואוונגרדית. שנות השישים היו בסיס מכונן לתרבות יהודית ישראלית. אבל העיסוק בדמותו של קתמור והשאלות שדמותו מעלה רלוונטיים גם היום. דברים שנשתלו אז פועמים גם היום בלב היהודי. הניו אייג' הישראלי התחיל עם חבורת העין השלישית. הם יצאו לחיפוש רוחני ולא התביישו להודות בכך. חלקם חזרו בתשובה, חלקם נהפכו לבודהיסטים, אבל בכולם פועם הלב היהודי, שהוא הלב של האמן חסר השורשים המחפש תמידית. הוא חיפש חופש, מושגים של חופש".

הוא הציג את גוף האישה כמקור של חיים ומקור של מוות.

"אני בטוח שזאת צורה שבאה ממיסטיקה, אבל זה גם חלק מהתפיסה בעולם שקשורה להיפים, לטבע, לגוף היפה, לפראיות. זאת תקופת שנות השישים בישראל. אבל אצלו התקופה הזאת מקבלת גם הקשרים דתיים. הוא עסק הרבה בכל מיני סמלים של כלים מתפרקים, במגן דוד, בעוף החול. זאת הדרך להתבונן בעבודות שלו".

עבודותיו לא רק ארוטיות, הן גם מיסטיות.

"יש הקשרים רבים בין ארוטיקה למיסטיקה. מופיעים אצלו הרבה מוטיבים של הטיפה הסרוחה. הוא מצייר עננים או לחלופין כרובים, כל מיני אופנים של שקיפות שמשולבים בצורות גיאומטריות אשר מחוברות לנושאים שקשורים לאינסוף".

מה זה האינסוף? איך הדבר מתבטא בעבודותיו?

"זאת תפיסה פילוסופית דתית שדנה באינסוף, מעבר לאפס. במספר שמונה הוא מתייחס לזה, באות א', בקשר בין אדם לאות א'. יש לו תחריט שבו מתואר מאבק בין יעקב למלאך, ספק אדם ספק מלאך. יש לו תחריט עם הספירות הקבליות ויש הקבלה בין זה למאבק שבין יעקב למלאך".

התערוכה "למות לאט – ז'אק מורי קתמור והעין השלישית" מוצגת בימים אלו במוזיאון נחום גוטמן בתל אביב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט באדר תשע"ב, 23.3.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-22 במרץ 2012, ב-גיליון ויקרא תשע"ב - 763 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: