ר' גדליה אייזמן זצ"ל, המשגיח הרוחני של ישיבת 'קול תורה', היה הנצר האחרון לדמות המשגיח של ישיבות המוסר – עם התביעה לאמת, התקיפות והשיחות הנוקבות. זיכרונות מ'זקן המשגיחים'

הרב גדליה אייזמן. עיבוד מחשב:גונן מעתוק

בנעוריי למדתי בישיבת "קול תורה" שבירושלים. אבי, הרב יוסף יהודה ריינר, היה ממייסדיה ולימד בה במשך קרוב ליובל שנים. הישיבה קמה בתרצ"ט כישיבה של חרדים יוצאי גרמניה. מייסדיה היו תלמידי חכמים אקדמאיים, וביניהם: הרב יחיאל-מיכל שלזינגר, מייסד הישיבה והעומד בראשה, שכתב את עבודת הדוקטורט שלו על דקדוק ארמי-גלילי באוניברסיטת היידלברג; הרב ברוך קונשטט והרב יונה מרצבך שאותו זכיתי להכיר ולאהוב (אף הוא החזיק בתואר דוקטור, בתחומי האסטרונומיה). ראש הישיבה בשנים שבהן למדתי בישיבה היה הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל, איש היישוב הישן, איש מופת כשלעצמו שזכיתי ללמוד ב"שיעור" שלו כשנתיים. כישיבה "יקית" התאפיין המקום ברצינות הלימודית, בדייקנות, במשמעת ומעל הכול ב"דרך ארץ" שקדמה לתורה.

מתחת לראש הישיבה ומעל הר"מים עמדה דמות מרכזית: "המשגיח", ובלשון אחרת "מנהל רוחני" – שני ביטויים שזרים לעולם הישיבות המודרניות. תפקידו של המשגיח היה מעין ראש הישיבה לעניינים החינוכיים והרוחניים. פעמיים בשבוע הוא היה 'מוסר' שיחת מוסר כללית לתלמידי הישיבה, וועדים לקבוצות לימוד קטנות. תפקידו היה לדאוג למשמעת, להתמדה ולדרך ארץ. למשגיח ב"קול תורה" קראו ר' גדליה אייזמן (בזקנותו כינו אותו "זקן המשגיחים").

ר' גדליה נולד למשפחה חסידית בורשה בשנת תר"ע. בצעירותו למד בישיבת "כנסת יצחק קמניץ" שבראשה עמד ר' ברוך בער לייבוביץ זצ"ל בעל ה"ברכת שמואל", מתלמידיו המובהקים של ר' חיים מבריסק. לאחר מכן למד בישיבת קלעצק אצל ר' יחזקאל לוינשטיין זצ"ל שלימים עלה לארץ והיה משגיח בישיבת "פוניבז'". את הסרטיפיקט קיבל מהרב צבי יהודה קוק וכך הגיע לישיבת מרכז הרב ובה למד כמה שנים.

"המשגיח" נפטר בשבת שובה ג' בתשרי תשע"ב. סמליות רבה יש בכך. זו השבת שבה היה נותן את אחת מהשיחות החשובות שלו במשך השנה. ר' גדליה היה איש הימים הנוראים. בימי אלול הטמיע בנו את ערכם ומשמעותם של חיים רוחניים. נדמה כי כל משנתו הרחבה יונקת את עוצמתה מהתשובה, מהדין ומהתפילה.

חלק מהשמועו'ס

שיחותיו של המשגיח היו מלאכת מחשבת, כמו "שיעור כללי" בסוגיה למדנית. הוא פתח בפרשת השבוע אך עניינה של השיחה תמיד הוליכה אל תיקון המידות, לימוד תורה, מוסר ותפילה. נושאים שהמשגיח חזר עליהם פעמים רבות בהקשרים שונים היו הכרת הטוב או התמודדותו של "בן תורה" עם ה"רחוב" – אויבו הנצחי. השיחה נפתחה בקושיה, ממנה עבר למדרש ומהמדרש לפירושי הרמב"ן והספורנו. ולבסוף נגיעה אישית מלבו הרגיש – "הרגש" בלשונו. כשהמשגיח העביר את ה"שיחה" הוא היה סוער, רץ על הבימה מצד לצד, מתאים את טון דיבורו לדברים. הכול מלא חיות, נובע מפנימיותו. כל הדברים כוונו ל"היוצא מדברנו", אמירה מוסרית, אמירה של תיקון.

את ה"שיחה" היה נותן המשגיח בכל יום שלישי ובכל מוצאי שבת. עשרות בחורי ישיבה ואברכים מישיבות שונות בירושלים היו מגיעים לשמוע אותו. במועדים מיוחדים, למשל עשרת ימי תשובה, היו מגיעים מאות בחורי ישיבה נוספים. ברבות משיחותיו היה ר' גדליה אומר דברים קשים על מצבו של האדם וכישלונותיו. הצליל של דבריו היה צליל של תבוסה. פעמים רבות היה אומר: "אני לא מדבר עליכם, אני מדבר אל עצמי…". הוא באמת הרגיש את עצמו כחלק מקהל השומעים של השמועו'ס (שיחת המוסר).

השיחה הייתה קודש קודשים. מי שהיה מאחר ומי שהיה מדבר בזמן השיחה היה ננזף במקום לעיני כול. כולנו התייחסנו לשיחה כאל מעמד נשגב. היש עוד דברים כאלה כאן ועכשיו?!

באלול תשס"ח יצא ספר שיחות של ר' גדליה, "גידולי מוסר" לאלול וימי הדין. בשיחה שנאמרה במוצאי שבת כי תבוא תשל"ג הוא מצוטט כאומר:

"הראשונים גילו לנו דרך לא שגרתית שנוכל על ידה לזכות בדין גם לפי ערכנו ומצבנו… האדם, לרוב גדלותו נובעת מיחס השי"ת אליו, כמי שהכול תלוי בו. הוא יכול לפנות כלפי מעלה ולומר: נכון, הדין מוכרח, אך אני אמלא את מקום ההנהגה העליונה ואעשה דין עם עצמי. זהו בגדר "זה אלי" – הקב"ה כל כך מקושר עמי עד ש"ואנוהו" – אני והוא דומים… דין זה נעשה מתוך בחירה, אין הוא נכפה על האדם בניגוד לרצונו, וממילא יתרונו של דין זה הוא לאין ערוך… וכשעושה האדם דין עם עצמו הרי "אם תדין עצמך – תחיה" (גידולי מוסר, עמ' ע').

רעיון זה הוא רדיקלי בהשוואה לרעיונות האופייניים לתנועת המוסר ביחסה למשמעות הדין בראש השנה. ר' גדליה מעביר את האחריות לאדם ונותן לו הזדמנות לדון את עצמו. הדמיון לרעיונות של הרב שג"ר מפתיע. המשפט "'זה אלי' – הקב"ה כל כך מקושר עמי, עד ש'ואנוהו' – אני והוא דומים" (שם), נשמע כאילו נלקח מהספר 'על כפות המנעול' של הרב שג"ר. למרות העולמות הרוחניים השונים, ואפילו הקוטביים, יש דמיון עמוק ביחסם למהותו של הדין בראש השנה.

אפשר להביא דוגמאות נוספות לחידוש הרוחני והמחשבתי שיוצא מתורתו של ר' גדליה. ביטוי שחוזר ונשנה בתורתו היה "הבוייחר" – הבוחר. כוונתו למעמדו ועליונותו של האדם כבעל בחירה חופשית. בפרקטיקה הקלאסית של תנועת המוסר היה קול סמוי הרואה בבחירה החופשית בעיה שעל האדם לברוח ממנה, שלא יבוא לידי ניסיון. אצל ר' גדליה הבחירה היא הביטוי לגדלות האדם.

לר' גדליה היה חוש הומור. למרות שהשיחות עסקו בנושאים כבדי משקל שנאמרים מתוך כובד ראש, חשף לעתים המשגיח את מבטו המשועשע על העולם. כשרצה להדגיש את הפער שבין הרחוב "ההמוני" והשטחי לבין בן התורה, "הבן עלייה", היה מספר על החתולה שיושבת על פחי האשפה בדרך שמביתו ב"נווה עוזר" לישיבה. דרך זו עברה ליד ישיבת נתיב מאיר ונדמה שלא במקרה זכתה להיקרא על ידו 'החתולה שליד נתיב מאיר'. "החתולה מסתכלת על האיש הזה שעובר כל יום בשעה שלוש", הוא מספר, "והיא שואלת את עצמה: למה האיש הזה אף פעם לא מצטרף אלינו לארוחה משותפת מפח האשפה, הרי יש מספיק לכולם!". סיפור המשל מנקודת התצפית של החתולה מבטא את ההומור ואת היכולות התיאטרליות שזכורות לכל מי ששמע אותו. למרות הריחוק המחשבתי בינינו כיום, הרעיון הזה עדיין חי בתוכי.

חס על הזמן

כשלמדתי בישיבה פחדתי מפניו. לא רק אני, גם רבים מחבריי. פחדתי מפניו אף על פי שלא הייתה סיבה אמיתית לפחד. אם אדייק, יותר משפחדתי יראתי. המשגיח לא היה מעניש. באמצע הסדר הוא היה ניגש לאחד התלמידים ומדבר עמו. בדבריו היה מעמיד את התלמיד מול עצמו, היה חושף בפניו את הפער שבין הראוי למצוי. התביעה לאמת הייתה נוקבת וכואבת. באמירות שלו, הפרטיות והציבוריות, היו תובנות נפש מעמיקות. בפעמים שבהן המשגיח ניגש אליי, אחז אותי פיק ברכיים ממש.

אחד מהדברים שהמשגיח היה מקפיד עליהם ביותר היה הדיוק. סדר אחר הצהרים היה מתחיל בשעה שלוש. בשעה שלוש ושש דקות היה נעמד ליד הדלת, והפנה באצבעו את כל מי שאיחר להסתכל על השעון של בית המדרש. זכור לי שפעם איחרתי והוא הראה לי את השעון. מאז, במשך חודש ואולי יותר הגעתי לבית המדרש לפני הזמן רק כדי לא לחזור על הטקס הזה. בפרספקטיבה של הזמן, האירוע הזה נחרת בי. אף שאיני מהדייקנים, חשתי לראשונה שהזמן הוא דבר יקר. ביום שבו נתן שיחה, היה המשגיח מסתובב לרוחבו של בית המדרש ומשנן לעצמו את הדברים. בשיחה, ניתן היה להרגיש שבכל מילה משוקעת מחשבה, לא יותר ולא חסר. כמו שהיה מדייק בזמן, כך היה מדייק במילים.

שנים אחרי, כשאני מסתכל בעיני רוחי על האצבע המושטת אל השעון הגדול, אני מתגעגע לאותם אנשים שהזמן יקר להם. אנשים אלו, לא רק הזמן שלהם כואב להם, גם על זמנם האבוד של אחרים הם כואבים. אנשים שאין בהם מורא להגיד את האמת שלהם ללא כחל וסרק.

לפני שנתיים הלכו אחיי לבקרו. אני נמנעתי מכך. אולי משום הפחד, אולי לא רציתי שהמפגש האחרון יטשטש את הזיכרון האחרון. חשבתי שבוודאי המשגיח היה אומר על זה שזו אצילות. למרות שלא הלכתי איתם הביקור שלהם פעל עליי ועורר בי מחדש במלוא העוצמה את דמותו, ומאז היא לא מרפה ממני. הגערה שגער בי בנעוריי, "בת איש כהן כי תחל לזנות", חוזרת ומהדהדת בי ומעוררת יותר ממה שעוררה בשעת נתינתה. ההיפגעות הפכה מזמן לגעגוע.

ואני שואל את עצמי האם תפקיד המשגיח עדיין שייך לעולם הישיבות המתחדש. האם יש משהו רלוונטי מהקול שלו, מהמסרים שלו, לתלמידיי בישיבה במעלה גלבוע? האם בעולם הישיבות המתחדש ניתן לדרוש דברים בתקיפות? אולי תלמידינו כל כך שונים עד שאפילו סיפורו של האיש הזה הוא בבחינת סיפור בדיוני עבורם, משהו ששייך לספרות הפנטזיה.

משנת יחיד

השנה האחרונה שבה למדתי ב'קול תורה' הייתה שנת תשל"ד, השנה שבה התרחשה מלחמת יום הכיפורים שהכתה את החברה הישראלית כולה מכה קשה. רבים נהרגו ונפצעו. הייתה תחושת כישלון. בישיבה התנהלו החיים כרגיל, שיחות מוסר על מידות וכו' כאילו אין מלחמה בארץ. חבריי ממקומות אחרים היו בצבא, קרובים וידידים נהרגו, לא יכולתי לשאת את התעלמות הישיבה מהמצב. דווקא הרגישות המוסרית הביאה אותי להחלטה הלא פשוטה באותם הימים לעזוב את הישיבה ולהתגייס. באחת הפעמים אמרתי לאבי ז"ל שמפריע לי שר' גדליה לא מדבר על המצב.

כעבור שלושים ושמונה שנים, בימים הנוראים של שנת תשע"א, ירדתי לסוף דעתו. קושייתי עומדת בעינה אך כיום אני יכול להבין וללמד זכות. שיחותיו של ר' גדליה עוסקות בעמל וביגיעה הנדרשים מהיחיד לבנות את אישיותו. משנתו של ר' גדליה היא משנת היחיד. לעתים על היחיד לדלג על החברה כדי לבנות את עולמו. אמנם חולשתה היא שיש בה משהו חד מימדי, אך אני מבין כיום שכל זה לא בא מתוך התעלמות אלא מהתמקדות.

ר' גדליה לא דיבר על מה שנקרא בישיבות "השקפה", לא מפני שהשקפה לא הייתה חשובה בעיניו אלא מפני שסדר היום שלו היה תיקון המידות ועבודת ה' באורחות החיים של בן תורה.

ר' גדליה הדגיש את ערך הכרת הטוב כיסוד באמונה. מהלך זה איננו אגוצנטרי, ויש בו גם מימד אנושי המתייחס אל האחר. צעיר הייתי ולא הבנתי איכותה של התמקדות. בחרתי בדרך אחרת שמדברת על היחיד דווקא דרך עמידתו מול האחר, אבל כיום אני מבין שלא הייתה כאן התעלמות שמעוררת תמיהה מוסרית אלא דרך אחרת שמתבוננת על קטע צר בחייו של אדם. המעמיקים שבאנשי המחשבה לעתים עסוקים במשנתם הרוחנית בלבד. אף שהיא מעוררת שאלות במעגלים אחרים של הקיום אין זה אומר שאין בה אמת.

ר' גדליה היה איש אמת שפיו ולבו שווים. לא קל לשהות במחיצתם של אנשים כאלה, אבל הרושם שדבריהם משאירים עלינו הוא עז. לפני שתים עשרה שנה נפטר אבי. אבי והמשגיח היו ידידים טובים ושותפים לדרך. אבי היה דייקן ורציני, כמוהו. המשגיח כמובן בא לנחם אותנו. בחדר ישבו אחיי ואחיותיי וקהל מנחמים מגוון – דתיים, חילונים, גברים ונשים. לאחר שהעלה זיכרונות כדרכם של מנחמים, קם המשגיח על רגליו ונתן לנו שיחת מוסר נוקבת. הוא דיבר על כך שהאדם שראוי להיקרא על שם אביו הוא זה שעושה מעשה אביו. אתם רוצים להיקרא על שם אבא, שאל.

כולנו הלכנו בדרכים ישרות וטובות אבל שונות מדרכו של אבא. מר' גדליה למדתי עוד פירוש לאמירתו של הרמ"א "שלא יבוש מפני המלעיגים עליו". המעבר החד מהשיחה הנחמדה מלאת הנוסטלגיה לביקורתיות חסרת פניות ביטא באופן מובהק את דמותו. ר' גדליה לא ניסה להיות נחמד. הוא אמר את אשר על לבו. אני מתגעגע ליושר ולכנות הזאת. הייתי מוכן לשלם הרבה כדי לשמוע שוב את שיחת המוסר הזאת.

חוצה גבולות

פרישתו מהישיבה היתה איטית. ר' גדליה היה בשיא כוחותיו ועם זאת ער לשינויי הדור. המשגיח לא השתנה, העולם השתנה. תחילה הגיע לבית המדרש כשעה לאחר תחילת הסדר ומיעט לדבר עם תלמידים. היה משוחח רק עם אלה שניגשו אליו, וזאת בהתלהבות רבה. בהמשך הצטרף אליו משגיח שותף, הרב נפתלי קפלן יבדל"א, שעלה מארה"ב והביא עמו רוח אחרת. ההערכה ההדדית למרות השוני הייתה ניכרת לכול. תובענותה של "קלם" פינתה את מקומה לדרכים רכות יותר.

למה אדם מחויב יותר, לחברה שבתוכה הוא חי או לאמת הפנימית שלו? ר' גדליה לא ויתר על האמת שלו גם שהדבר היה כרוך במעשים שאינם מקובלים בציבור שעליו הוא נמנה.

לפני שלושים שנה למדתי בישיבת "מרכז הרב". זו הייתה שנתו האחרונה של הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, והוא היה חלש וחולה. תלמידיו דאגו שבכל יום יהיה מניין בביתו. באחד הימים התבקשתי להשלים מניין. כשהגעתי, טיפל ברב צבי יהודה חובש ואנחנו המתנו בחוץ. לפתע נפתחה דלת הכניסה. ר' גדליה נכנס והתיישב על הספסל לידי. היה זה מפתיע לראות את המשגיח הזקן של ישיבת קול תורה, אחת מהישיבות החרדיות היותר בולטות, בא לבקר אצל ראש ישיבת "מרכז", ממנהיגי הציונות הדתית.

בתחילה ר' גדליה לא זיהה אותי. לאחר שהזדהיתי בפניו תפס את ידי ואמר לי כך: "היסוד של הכול זה הכרת הטוב. היסוד של אמונה זה הכרת הטוב". הוא סיפר לי שהוא בא להכיר טובה לרב צבי יהודה שהעלה אותו לארץ ישראל. בטיפשותי לצערי לא נשארתי לראות את המפגש האחרון שבין השניים. כעבור חודש וחצי נפטר הרב צבי יהודה. מאז שר' גדליה למד במרכז הרב, השנִים הרחיקו מאוד בינו לבין הרב צבי יהודה זכר שניהם לברכה. אבל למדתי שבשביל הכרת הטוב ראוי לחצות גבולות.

הרב שמואל ריינר, ראש ישיבת 'מעלה גלבוע', הוא בוגר ישיבת 'קול תורה'

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב באדר תשע"ב, 16.3.2012