נבות המקראי מת בעקרונותיו ולא ויתר על נחלת אבותיו תמורת כסף. (אמנון) נבות הקורא סבור שנחלת ספרותנו העברית נמכרה מכבר בתאוות ממון, ומבכה בחריפות את מותה של הספרות ואת מותו של המבקר בעידן של כתיבה מסחרית ומתחנפת, לקהל או לאקדמיה פוסט-קולוניאליסטית. מבקר הבית של 'שבת' מזדהה עם אבלו

מזכר פנימי-סיפורת עברית 2010-2000, אמנון נבות; דחק, 2011, 185 עמ'

אמנון נבות כתב ספר שאין לו קוראים. לא לשווא מעוצב ספר חשוב זה כארון קבורה, עטוי שחורים. נבות כתב ספר שכולו קדיש על ספרות עברית שנפחה זה מכבר את נשמתה. והאבל הראשי הוא נבות עצמו, החריף והבקיא שבמבקריה של הספרות בעת הזו. בשנות השמונים, על דרך ההלצה, היה מכונה אמנון נבוט. כי היה חובט להפליא בעילגות של הכותבים, שאינם מבינים את אשר הם עושים בשפה.

אך קודם שזה הספד לספרות העברית, שטרם נתבשר לה דבר פטירתה, והיא עדיין נכתבת ונמכרת בשווקים לכל הממעיט במחיר, זהו הספד חריף ועגום לבעל תפקיד לא נכבד, שעושה למען ספרות זו, קרי, המבקר. נבות אינו מתעכב על עניין זה באופן מובלט משום שכה קרוב הוא אצלו, מצוי ממש מתחת לאפו. אך למעשה, אין יותר חיה כזו – המבקר. הוא נכחד. ושתיקתו ארוכת השנים של נבות היא למעשה ההוכחה הניצחת לכך. ביקורת לא תהיה – בעיקר משום שאפשר לספור על יד אחת את אותם האנשים שמתפרנסים מכך ומשתכרים שכר שיש בו כדי לשלם שכר-דירה-דלופת-גג בדרומה של העיר. וגם מבין אלה, שאותם עוד אפשר למנות על אותה היד האחת, רובם, ככל הנראה, הינם מבקרי קולנוע. זהו ספר שחור משחור המתאר ספרות דוויה, עיוורת וחסרת מצפן ערכי של ממש.

העלילה היא כזאת: נבות, שאת ביקורתו הסדורה האחרונה בעיתונות הכתובה פרסם בשנת 87' למאה הקודמת, יושב בביתו, ובחריצות שאין כדוגמתה קורא כדיאגנוסטיקן את כל הספרות שהתפרסמה בעשור האחרון ומאבחן את חולייה חסרי המרפא. אך יש בספר זה הרבה יותר מכך. יש בו כתב אישום נוקב כנגד כל אותם שמשמשים בעלי תפקיד בתעשייה זו של הספר. בראשם הכותבים כמובן, אחר כך המו"לים שבאו בברית אסורה עם רשתות השיווק. העורכים, שהתאימו עצמם לשיג ולשיח השגוי של ההיצע והביקוש, ואנשי האקדמיה שתפסו את מקום המבקרים והשקיעו עצמם בתיאוריות אכולות אשמה ומהרסות, מבית היוצר של המערביוּת, המנסה לשאת חן בעיני מזרח משועבד משכבר. מבלי בכלל לתת דעתם לכך שאיבדו כל קשר עם היצירה המקומית עצמה, הם מעדיפים לאבד את כור מחצבתם שבשפת המקור, ולו רק שלא תאבד ההסתעפות האחרונה בטיעונם הנפתל של תיאורטיקנים מוטים כגון פרופ' אדוארד סעיד והומי ק' באבא.

וכך מקדים נבות מכה למכה וכותב כבר בשנת 87' מעל דפי המוסף הספרותי של עיתון "דבר" (שמאז הלך גם הוא לעולמו): "ספרות שתאבד את הסוברניות שלה, את החורגות המהותית, את עצמאותה ואת עמדתה האופוזיציונית כמעט ובכל מחיר, את הפניית הגב המהותית לרצף המתכלה של הקיום היומיומי חסר הפשר והכובד, ותהפוך להיות חלק בלתי נפרד מ'תרבות הפנאי' ההמונית ותמשיך לתחר ולתגר את קיומה כתף אל כתף עם הקולנוע, הטלוויזיה, התיאטרון המסחרי ושאר אטריבוטים ופירורי הנאות שאנו רודפים כאן תחת הר הגעש – תחדל מלהתקיים… היא תתנדף באורח שעוד תשאלו את עצמכם איך לא חלנו ולא חשנו" (עמ' 14).

ואולי נחוץ תרגום. מה אומר לנו נבות, אילו שחורות, שכבר נתקיימו הלכה למעשה, הוא חזה לנו אז: ראשית, ספרות טובה היא שלילית ממהותה (פונקציה שלילית – כהגדרת סארטר), ומגלמת תדיר את תפקיד הנבל, אם התהליך החברתי הוא במת המחזה. נבות מוסיף על כך כי שליליות זו, או 'חורגות' כלשונו, שומה עליה שתהיה ריבונית – כזו שאינה מתבטלת בפני איש. לא בראש הפירמידה של האנינות (מו"לים, חוקרים וכיוצא בהם), ולא בבסיס הרחב שמהווה את קהל הקוראים (שמאז הפכו לצרכנים). ספרות טובה היא אליטיסטית מטבעה וצולפת בהמון שאינו יכול לשאת ולתת איתה, גם אם אין הוא חש בזאת. נהנתנות אינה ממרכיביה המהותיים – לא בעמדת הכותב, ולא במערך התיווך, הוא הביקורת. וכתוצאה מכך, גם לא בתנוחת הקריאה.

אלו הם, פחות או יותר, הטיעונים הנשמעים בדברים המסוגפים והמתייסרים שמשמיע כאן נבות. ועד כמה הוא צדק. בכל סעיף וסעיף. האם אין דבריו על הטלוויזיה משקפים נאמנה, באורח פרוע כמעט, את מה שעתיד להיות ספרותם של דורות לבוא (עוד קודם שהרימו אלו את עטם): אשכול נבו, מאיה ערד ושאר מצליחני-הספרות של העת האחרונה.

נבות תפס משהו תפוס היטב ועוד התריע מפניו בכתב, הרבה לפני שנתממש בכוליותו – ואין הדבר כדו"ח מבקר מדינה, שרק בדיעבד מכוון את המערכת לתחקור מחדליה – אך קולו גווע והושתק בהמולה של קריסת מערכותינו. בדומה לאותו שיר ידוע משל בוב דילן "Who Killed Davey Moore?", שבו מטיח הדובר שוב ושוב במאזיניו את השאלה מי הרג את המתאגרף, ואז מונה אותם אחד לאחד: את האמרגן שסופר את המזומנים בסוף הערב, את השופט שלא הפסיק את הקרב בזמן ואת הקהל צמא הריאליטי, שאחר כך מקונן על הדם ורוחץ בניקיון כפיו. את כל אלה, אחד לאחד, מונה נבות על חלקם בדרדור החריף של ספרותנו היחידה, אשר אהבנו.

והאין המבקר, ובמיוחד בדמותו של נבות, דומה לאותו מתאגרף מהשיר. וכלום אין הסופר, גם הוא אמור להיות כמתאגרף, שבכל פעם נכנס מחדש לזירה לתבוע את מקומו של הבן מאבותיו ואחיו הגדולים? כך אמר על עצמו המינגווי בשעתו, כי נכנס להתגושש בזירה עם הרוסים הגדולים וניצח, אך משפגש את צ'כוב – יצאו שווים בכוחם. והיום – אין כמעט תודעת קרב במערכת של הספרות העברית. הלוחמניים ביותר, שרק בכוחם להזרים דם וחיות למערכת, מודרים מן המדפים, ואנו נותרים עם החלביים, המלחכים והנחמדים, בנחמדות מכלה וחונקת כל ביטוי מקורי או מתנגדי. כך, למשל, אלון חילו, בראיון דוחה לעיתון (האמון גם על תאגיד התקשורת של הוצאתו לאור), רושם לנו את עשרת מומלציו ומכוון את הקורא אל נבו, ערד וגוטפרוינד, בין השאר. כאילו אומר לנו: בתוך עמי אני חי, את בני דורי אני קורא. אך למעשה מחמיץ זכות בסיסית כל כך לסופר מעורב להכווין את הקורא אל הראוי לקריאה, אל המודלים החזקים שכנגדם סופר עברי חדש כחילו אמור לכתוב. תחת זאת, הוא מנצל הזדמנות זאת להחניף ולהתבטל ולשלוח שוב את הקורא כסומא לאותם הספרים המצויים במדפי החנויות, במבצעים אשר למעשה אינם מאפשרים לסופר טוב להמשיך במלאכתו.

מידה מסוימת של הסתייגות מספרו של נבות נחוצה גם כן. נבות נוטה להיות צודק מאוד בכמעט כל עניין שאליו הוא נדרש. אבל שעטת המתקפה שלו היא לא פעם עזה מדי והוא אינו יודע לעצור בעצמו. לעתים הוא פולש אל התחום הפרטי, מבלי לזכור שכשם שמקודשת היא הספרות, כך תחום זה ראוי שיישאר מבוצר ולא נפלש. המקרים הללו, שבהם מפריז נבות, הם לעתים ומביכים וגסים. למשל כשהוא אומר על מספרו של עוז (ב"סיפור על אהבה וחושך") כי עזר לא פחות מאביו בדחיקת האם אל אובדנה מיד עצמה. או בעניין אחר, מציג את חוקר הספרות דן מירון כרשע גמור, אשר לא העניק לחקר הספרות העברית מאום (ורק לקח, אליבא דנבות). ייתכן מאוד שאין החוקר צדיק גמור, ועדיין כמה זכויות עומדות לו, לא פעם באותן הנקודות בדיוק שבהן נחפז נבות לשלול מכול וכול (ראה מקרה מאמריו המוקדמים על אלתרמן).

ובכל זאת, ספר ממין זה לא יכול היה להיכתב מפי אישיות אחרת, ומוטב שייפגעו כמה גבירים ופריצים מאשר שייפגע ציבור שלם משאננות מהרסת ואדישות מכלה. נכון הוא, אם כן, כי נבות אינו בדיוק המענטש שהיינו רוצים לנו בתור שכן. אבל הוא נוכחות יקרה ונדירה בהיכלי ספרנו, שומרו ומשמרו של הנחוץ והמזין שבספרות. קורא חרוץ מאין כמוהו. חשבו רק על פרויקט זה שלקח על עצמו – קריאת ספרות על-פני עשור, שאת רובה ככולה הוא מחשיב כזבל שאין לדשן בו שדות צואים. וכשם שהוא חרוץ, כך הוא גם נחרץ מאין כמוהו. נחרץ עד כדי אי עצירה, גם כאשר הדם נשפך והראשים הריקים, לשיטתו, ניתזים ומגולגלים מטה. עד כדי כך שכאשר קוראים בספר זה ניתן לחוש לא פעם כי אנו קוראים את רשימותיו של משוגע. ואכן כזה הוא הספר של נבות – נגוע בשיגעון, אך שיגעון במיטב המסורת הרוסית – שיגעון קדוש.

ועוד יש ללמוד גם מאופן כתיבתו – חזק ופרוע ושוטף ומושכל ותקני ואינסטינקטיבי. והלוואי עלינו שכך גם יכתבו סופרינו הזהירים בכתיבה, בדיבור וברגשות הקורא. מרוב זהירות הם לא אומרים לנו דבר שאותו לא ידענו קודם. אם בלשון, ואם במתואר בה. סופרים יקרים, אנא, עצרו, פנו לכם זמן וקראו את אמנון נבות. היזכרו נא כתיבה טובה מהי, וכתינוקות – לימדו תחילה כיצד לזחול ורק אז ללכת זקופי גו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו באדר תשע"ב, 9.3.2012