תהיו אנשים חיים / נחום אבניאל

 במקביל לרב צבי יהודה הנודע התקיים הרב צבי יהודה הפחות נודע. תלמידיו ותלמידותיו מספרים על יחסו לנשים בכלל ולאשתו בפרט, על חום היד הגרומה ועל הרב שהיה מודל לחיים רגשיים

עם רעייתו הרבנית חוה-לאה.התמונה מתוך הספר 'משמיע ישועה' ©

הלבבות רטטו באותו ערב יום העצמאות, ה' באייר תשכ"ז. "ואת ארצי חילקו", זעק הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת מרכז הרב. "איפה חברון שלנו – אנחנו שוכחים את זה? ואיפה שכם שלנו – אנחנו שוכחים את זה? ואיפה יריחו שלנו – אנחנו שוכחים את זה? ואיפה עבר הירדן שלנו? איפה כל רגב ורגב? כל חלק וחלק של ארבע אמות של ארץ ה'. הבידינו לוותר על איזה מילימטר מהן? חלילה וחס ושלום!".

ההמשך ידוע. שלושה שבועות לאחר מכן שוחררו רוב חבלי הארץ שציין הרב. תחושת הגאולה ומשק כנפי ההיסטוריה הורגשו בקרב כל איש ואיש במדינת ישראל הצעירה. כשש שנים לאחר מכן פרצה מלחמת יום הכיפורים ובעקבותיה התחולל משבר הזהות הישראלי שהצמיח את 'שלום עכשיו' ואת 'גוש אמונים'. גם שם היה הרב הזקן, שכעת היה לאיש הרוח של התנועה להשבת כל חלקי ארץ ישראל אל עם ישראל.

זהו הסיפור הידוע על הרב צבי יהודה. הסיפור שסופר. תלמידיו של הרב נפוצו ברחבי הארץ והיו לרבנים, אנשי חינוך, מעשה ורוח. הם הביאו את בשורת בית מדרשו של האב, הראי"ה קוק, לכל עיר והתנחלות צעירה, ויצרו אתוס למגזר חדש, המגזר הדתי-לאומי.

אולם בצִלם של האנשים האלה ישנם אנשים אחרים. קטנים יותר, מושמעים פחות. איש הקולנוע אודי לאון, גם הוא מבניה של 'מרכז הרב', אמר לי עם תחילת איסוף החומר לכתבה: "אתה עומד לשמוע דברים הפוכים מאנשים שונים, וכולם יתארו את הרב צבי יהודה. זו באמת המורכבות של האיש, שלא היה תורה שבכתב אלא תורה שבעל פה".

התורה החיה והאנושית שהורה הרב צבי יהודה לא הייתה דוגמטית והבדילה בין אדם לאדם. ראש הישיבה המרכזית העולמית היה מה שאמרו עליו ומה שפרסמו בשמו, אך לצד זאת ובמקביל, ללא סתירה, התקיים הרב צבי יהודה שלא נודע לרבים.

התיר לגשת לבחינות

אפרת בדיחי הייתה רק בת עשרים כשפגשה את הרב לראשונה. הימים ימי מלחמת יום הכיפורים. בעת מלחמת ששת הימים, "כשישראליק הקטן ניצח את כל המדינות הערביות הגדולות שסביבו", הייתה אפרת נערה צעירה. מלחמת יום כיפור כבר הייתה סיפור אחר לגמרי. "הייתה תחושה של כאוס, של התמוטטות מערכות. חברים קרובים שלי השתתפו במלחמה וחלקם נפלו בה והאווירה הציבורית שידרה שאנחנו בקריסה. מתחושה של 'נצח ישראל בכיסנו' נפלנו לדיכאון עמוק מאוד", היא אומרת.

בתוך הכאוס, חברה הביאה אותה אל בית הרב צבי יהודה. המפגש עם הרב הזקן, שיכול היה להיות בקלות סבה – אם לא למעלה מכך – הכה אותה בתדהמה. "כמו משה רבנו, שהיה כבד פה וכבד לשון, בלי שהבנתי דבר ממה שאמר רעיונית ואפילו אקוסטית (לרב היה חיתוך דיבור לא בהיר המשולב בהגייה ירושלמית כבדה, נ"א), הלכה והתחזקה בי ההרגשה שכאן נמצאת אמת בלתי מתפשרת, אמונה אופטימית בלתי מעורערת שאני הולכת ונכבשת על ידה. זה משנה את מסלול חיי".

בדיחי הגיעה מבית ברוח חרדית-ציונית. אביה ואמה, הרב שלום ופנינה רוזנבליט, הקימו עבורה את בית הספר לבנות 'פלך' בירושלים. מעומק האריסטוקרטיה הירושלמית, מצאה אפרת את עצמה נמשכת דווקא לרב הישיש, ששפתו אינה אקדמית אלא שפת בית המדרש הישן. "כשכולם דיברו על רק על הקרבנות בארבע ספרות, הוא דיבר על 'שנת ההשתלדות', שנת התשל"ד, שבה עם ישראל בונה את השלד שלו. היה אצלו אור גדול ומרתק. הלכתי והבנתי שסערות הימים לא יזיזו את הרב הישיש הזה ממקומו. הבנתי שאם אני רוצה להתחבר לדברים עצמם – זו הכתובת".

הרב ירחמיאל וייס היה בחור צעיר מנתניה שאפילו לא סיים את התיכון כשהחליט להסתופף בצִלה של ישיבת מרכז הרב. "הפגישה שלי עם רֶבּ צבי-יודֶה הייתה פגישה עם יושר עמוק והתמסרות טוטאלית למה שאתה מאמין בו", הוא נזכר בערגה. "עד שפגשתי אותו, שמעתי כל מיני דברים מרבנים אבל חשבתי לעצמי – 'כך הוא צריך לומר, מזה הוא מתפרנס'. רב צבי-יודה, אם לא היה מאמין במשהו שאמר – היה זורק את הכובע שלו והולך".

היום עומד הרב וייס בראש הישיבה לצעירים, ישיבה תיכונית שמסונפת ל'מרכז הרב' ומהווה 'אחות קטנה' עבורה. בארסנל הסיפורים שלו שמור מקום מיוחד לפגישה של הרב צבי-יהודה עם אמו של הרב וייס. "היא באה באוטובוסים מנתניה כדי לפגוש את הרב ולדרוש ממנו שאשלים את הבגרויות שלי. כשהגיעה במפתיע לישיבה, חשבתי שאני נופל מהכיסא. שראש הישיבה, שסגור ומסוגר בביתו רוב שעות היום, יטריח עצמו לפגישה עם אמא של תלמיד שאפילו לא התחיל שנה א'? אבל הוא פתח לנו את הדלת והסתגר איתה בחדרו. אני, שישבתי מבחוץ, שמעתי את הוויכוחים, הצעקות והבכיות של אמי".

למרות שבתחילה הדריך אותו הרב שלא לגשת לבגרויות כי "גם בכי של אם הוא סוג של לחץ, ובחור צעיר צריך לדעת לעמוד בלחצים", לאחר מספר שבועות שינה את עצתו. "אמא שלי אמרה לו שמשפחתי אקדמאית, וללא השכלה מעמדי במשפחה עלול להיפגע. הטיעון הזה השפיע עליו, והוא התיר לי לגשת לבחינות".

לא אמר מה לעשות

בצעירותו עסק הרב צבי-יהודה הכהן קוק בלימוד תורה לצד הוצאת כתביו של אביו הראי"ה. הוא נסע מספר פעמים לאירופה, לימד תורה ולמד פילוסופיה בהלברשטט שבגרמניה. לאחר מכן עסק בעריכת כתביו של אביו, הראי"ה. עם פטירתו של הרב חרל"פ, שעמד בראשות ישיבת 'מרכז הרב', החל למלא את התפקיד.

באותה תקופה, הייתה 'הישיבה המרכזית העולמית' ישיבה קטנה שמנתה עשרות בודדות של תלמידים. המפנה ההיסטורי קרה לאחר החלטת הנהלת תנועת 'בני עקיבא', שלפיה בוגרי התנועה יונחו ללכת לשנת ישיבה לפני שיפנו להתיישבות. כך הפכה הישיבה ל'ספינת הדגל' של הציונות הדתית.

הרב צפניה דרורי

אחד מוותיקי תלמידיו, הרב צפניה דרורי, הוא רבה של קריית שמונה. הרב דרורי היה חלק מחבורה מובחרת ומצומצמת שעליה נמנו הרבנים עוזי קלכהיים, ישראל הס, בנימין הרלינג ז"ל ויבדל"א יעקב פילבר, זלמן מלמד ואחרים, שלמדו בישיבה החל משנת תשי"ז, 1957. באותה תקופה מספר המשתתפים בשיעורים נע מעשרה משתתפים ועד משתתף יחיד. חלק מהשיעורים היו במתכונת של 'אחד על אחד' עם הרב צבי יהודה. דרכו החינוכית של הרב שרתה על המוסד. "הוא היה איש עצה", נזכר הרב דרורי. "הוא השתדל לא להגיד לנו מה לעשות אלא להביא אותנו למצב שנדע מה אנחנו רוצים. כך הוקם 'גוש אמונים', וכך קבענו את סדר היום של הציבור הדתי, ואולי גם של הציבוריות כולה. הוא לא ציווה עלינו, אלא נתן לנו ללכת בדרכנו".

הקרבה בין הרב לתלמידיו הייתה יותר מאשר טקטיקה חינוכית. משיחות עם תלמידים עולה כי זו הייתה דרך חיים. "בתקופה הראשונה להיותי בישיבה, מספר התלמידים היה מצומצם", מספר הרב זלמן מלמד. "החבורה הייתה מגובשת, האווירה הייתה טובה מאוד, ובכל זאת הייתה לי תחושה של בדידות. סיפרתי את תחושותיי לרב צבי יהודה, אמרתי לו: 'אינני יודע מה לעשות. אני אוהב מאוד ללמוד, אוהב את הישיבה ואוהב את הרב, אך אין לי מספיק חברים, וההרגשה שלי אינה טובה'. אמר לי הרב צבי יהודה: 'מה הבעיה? אנחנו נהיה חברים. אני אספר לך את שמעיק עליי, אתה תספר לי את שמעיק עליך, ואנחנו נהיה חברים'. הרב אמר לי זאת בטבעיות ובחום רב, כך שחרף פער הגילים העצום הדבר הרגיעני" ('משמיע ישועה', עמ' 95).

היחס האישי מצד מי שיהיה למנהיג רוחני של מגזר כלל לא נראה יוצא דופן לרב דרורי, שהגיע כבר לגילו של הרב בעת שנפגש עם שועי ארץ. "זה היה הדבר הטבעי. הוא כמעט לא נאם בפני מאות. הוא מידר את האנשים והעדיף לפגוש אותם אחד אחד". גם מתכונת השיעורים הייתה ביתית. אלה התקיימו בביתו של הרב ברחוב עובדיה, סביב שולחנו.

בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים קרה השינוי הגדול שדחף קדימה את הישיבה, וכפה על הרב את המנהיגות הציבורית.

מחברת את כולנו

אודי ליאון

בדומה לבדיחי ולצעירים אחרים, גם אודי ליאון היה בין הנמשכים לישיבה בתקופה שלאחר מלחמת יום כיפור: "מיד אחרי המלחמה הייתי בשמינית. היינו חבורה של צעירים שנפגשה בהתנדבות בבית החולים שערי צדק, שהוסב במהלך המלחמה לבית חולים צבאי ופונו אליו חיילים משדה הקרב. בילינו, מיטב הנוער של ירושלים, המון שעות יחד. בין גלי הפצועים היינו יושבים שם לילות ארוכים, ונוצרה כימיה בינינו, חברי בני עקיבא, לבין השמוצניקים. הגענו למסקנה שהמבוגרים איכזבו ואנחנו הצעירים צריכים להחזיר את האמונה לעם. החלטנו על הקמת ארגון שקראנו לו 'נעם' – נוער מניע".

החבורה הצעירה החליטה לקיים מפגשים רעיוניים, והטילה על ליאון הצעיר לבקש מראש הישיבה שלו, הרב צבי יהודה, להרצות בפניהם. "כולם אמרו לי שחבל על הזמן", הוא נזכר. "באותה תקופה התחילה תנועת 'גשר', ונאמר בשמו של הרב צבי יהודה שמי שמדריך ב'גשר' ואוכל בישיבה – אוכל מן הגזל. הסברה הייתה שערבוב גברים ונשים, דתיים וחילונים, היה יותר ממה שאפשר לשאת". ה'קל וחומר' שיכול היה להילמד על ארגון צעירים דומה – היה ברור.

"באתי אליו וסיפרתי לו על ההתארגנות ועל הרעיונות שלנו. הוא התרגש נורא", אומר ליאון בהתפעלות שגם השנים הרבות שחלפו מאז אותה פגישה לא מחקו. "הוא חיבק ונישק אותי ואמר לי כמה הדבר חשוב בעיניו". כשאודי הצעיר ציין שכדאי שיהיה איש קשר בישיבה שיוכל לתאם את הקשר עם הישיבה, "הוא הביט אליי בביישנות, כאילו הוא מציע דבר לא מקובל, ושאל אותי: 'אולי אתם מסכימים שזה יהיה אני?'. הוא ביקש מאיתנו לקבל אותו לחבורה של הצעירים".

עוד ועוד סיפורים על אודות הרב הישיש מאששים את התחושה כי לא נכנע לשום קונבנציה. בגדיו השחורים והיותו אב רוחני לתנועת תחייה לאומית לא מנעו ממנו להצטרף ל'ליגה נגד כפייה דתית' ואף לשלם על חברותו בה דמי חבר. המראה החיצוני לא הרתיע אותו מליצור קשר אישי עם כל מי שהגיע אליו, גם אם היה רחוק מדרך ההלכה. פעם בא אדם חילוני לבקרו, ועל הכיפה שעל ראשו עדיין ניכרו סימני הקיפול. "אתה תמיד הולך עם כיפה?", שאל הרב. ענה בן שיחו: "לא, רק כשאני בא אל הרב, כי אני מכבד אותו". "וכשאבוא לבקר אותך", אמר לו הרב, "תרצה שאסיר את הכובע שלי?".

"כשדיבר איתך, יכול היה לשכוח שהוא ראש הישיבה החשוב. הוא דיבר כאיש שיש בו חיות, שיש בו תורה שבעל פה שכל הזמן מתחדשת, שמשתנה לפי האדם שעומד מולו", אומר אודי ליאון. "הוא יכול היה לפסוק דבר אחד לאדם, ובאותה שאלה בדיוק לפסוק הפוך לאדם אחר".

תלמידיו של הרב צבי יהודה מצויים בכל קצות הסקאלה הציונית דתית. גם מי שנחשבים היום 'שמאלנים' היו משומעי לקחו. הרב דוב ליאור לצד הרב צבי טאו, אנשי הקיבוץ הדתי יחד עם אנשי 'חירות' – כולם היו מבאי ביתו. רבים מהם ראו בו את רבם – וכל אחד בטוח שהוא-הוא ממשיכו האמיתי.

"זו לא הייתה תורה פוסטמודרנית", מבקש אודי ליאון לחדד, "הוא לא חשב באופן הזה. לראי"ה יש דרשה ב'עולת ראי"ה' על המשנה 'תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם'. הוא כותב כי השלום האמיתי צריך לבוא על ידי הערך של ריבוי, 'שיתראו כל הצדדים וכל השיטות'. היכולת לראות שיש א-לוהות אחת שמחברת את כולנו, בלי לטשטש את הזהות המיוחדת – זה היה חלב האם של הרב צבי יהודה. זו לא אידיאולוגיה – ככה הוא הסתכל על החיים".

פתוח יותר מתלמידיו

לצד תורתו החינוכית המשפיעה, חייו האישיים של הרב היו רוויים משברים. כשהיה בן שלושים ואחת, לאחר שלא מצא שידוך בארץ הקודש ואביו הפציר בו כי "למען ה', לא תדחה את ההשתדלות במצבך הפרטי", נשא לאישה בוורשה את חוה-לאה, בתו של הדיין הרב יהודה-לייב הוטנר ובת דודו של הרב יצחק הוטנר, מחשובי רבני ארה"ב.

הרבנית, שמתוארת כתלמידת-חכם, משכילה ובעלת חסד, ובנוסף לכך יפת תואר, הייתה בבת עינו של הרב צבי יהודה. למרבה האסון, חוה-לאה נפטרה לאחר עשרים ושתיים שנות נישואין. על אף שהיה נתון ללחצים מצד סביבתו ובני משפחתו, הרצי"ה לא נשא אישה תחתיה. הוא נותר באלמנותו עד אחרון ימיו, כארבעים שנה לאחר מכן. במקום בולט בביתו תלה תמונה של רעייתו מתקופת נעוריה. על אף השתדלות הרב והרבנית, היוועצותם עם רופאים ואף נסיעתם לאירופה לשם כך, מעולם לא נולדו להם ילדים.

הכבוד הרב שרחש הרב צבי יהודה לאשתו לא נעלם גם ביחסו לנשים בכלל. אפרת בדיחי, שבמשך שלוש שנים וחצי ישבה לשולחנו, מתארת יחס שוויוני, ואף יותר מכך. "מאוד תפס אותי היחס של הרב למין היפה, לנשים. בשבתות היה הרב ממתין כשכוס הקידוש בידו, עד שבירר כי נשות האברכים הגיעו גם הן לשולחן. הוא היה שואל: 'הנשים כאן?', והיו עונים לו: 'כן'. 'כל הנשים כאן?' – 'כן'. רק אז היה מתחייך ואומר: 'נו, נשים חייבות בקידוש היום', ומקדש. כשהיה בוצע על הלחם, היה מעביר לאברכים מנה אחת אפיים – אחת עבור האישה. מיד היה מבהיר: 'התחייבת במזונותיה'".

כך גם היה נוהגו באשר למערכת השיעורים שנתן. השיעורים, שניתנו בתחילה למספר מצומצם של תלמידים, צברו תאוצה. גם נשים ביקשו להיות משומעות לקחו, אך הדירה הייתה קטנה מלהכיל גברים ונשים גם יחד. לכך נמצא פתרון: הנשים עברו לבית השכנה, יוכבד הוטנר ז"ל, והשיעור הועבר אליהן בטלוויזיה במעגל סגור. לפני שפתח בדבריו, בכל פעם מחדש, היה הרב שואל: "הרמקולים בסדר, הכול עובד?". רק לאחר שלוש פעמים שבהן היה מוודא כי הנשים שומעות את השיעור, היה מזכיר: "גם את זה לעומת זה עשה הא-לוהים", ופותח בדברים.

"זו הייתה שיטה חינוכית", אומרת אפרת, "הרי אין טעם לבדוק את המכשור פעם אחר פעם. הוא ביקש להדגיש משהו. זו היתה שוויוניות ברורה, יחד עם הפרדה מגדרית מאוד נוקבת. הוא הקפיד מאוד שלא תהיה ערבוביה – אך הקפיד לא פחות על זכויות הנשים".

מפגש נדיר היה לכתבת 'לאשה', ציפי רומן, עם הרב הישיש. מפגש יחיד שהתקיים בחודש אלול תשל"ז, ומאז, שלושים וחמש שנים אחרי, היא אינה שוכחת אותו. "העורך שלי, צבי אלגת, ביקש ממני לשוחח עם הרב על מצבה של האישה ומעמדה. הרב היה מפורסם, דבריו ראו אור מעל במות רבות, ואנחנו ביקשנו לדעת מה דעתו בנושא שעניין את הקוראות שלנו".

רומן חשבה שהתממשות הבקשה היא כמעט בלתי אפשרית. היא טילפנה לישיבת 'מרכז הרב', שם איששו התלמידים את חששותיה. "עוזריו של הרב אמרו לי שאין שום סיכוי: הוא לא מעניק ראיונות, בטח לא לעיתון נשים". הבחור מהעבר השני של הקו רצה לעזור, והפנה את הכתבת לביתו של הרב, למרות הפקפוקים. "לתמיהתי התברר לי שהרב קוק פתוח יותר מתלמידיו הצעירים והוא הסכים לקבל אותי לראיון. התלבשתי כיאות, עם מטפחת ראש ושרוולים ארוכים, אבל כשהגעתי לדירה הקטנה והצנועה, מצאתי שם, על ספסלי ההמתנה, אם צעירה נעולת סנדלים, אישה גלוית ראש, תיירים וקהל מאוד מגון. הרב האיר לי פנים ושאל: יש לך שאלות מוכנות? הוא נטל את הדפים בכתב ידי, קרא אותן ואמר: נענה עליהן אחת אחת".

בכתבה, שהתפרסמה לאחר מכן, מספרת רומן שהרב החזיק את ידה בידו. אני מעלה בפניה את האפשרות שאולי כתבה כך רק לתפארת המליצה, אך היא מכחישה מכול וכול: "כך היה המעשה! הוא נטל את ידי בידו והחזיק אותה לאורך חלק ניכר מהראיון". אודי לאון מספר שלא היה זה דבר יוצא דופן אצל הרב: "ברגע של מצוקה אצל בן שיחו, ואין זה משנה אם היה גבר או אישה, הרב היה מסוגל לקחת את היד ולהחזיק אותה בחום. אשתי באה אליו לשיחות פעמים רבות. הוא לא מצמץ ולא היסס – והרב צבי יהודה הקפיד מאוד על דיני צניעות. זה לא סתר אצלו".

החבר'ה החליטו

"הוא היה מהפכן", אומר דני רובינשטיין, שבשנות ה-70 היה כתב פוליטי בעיתון המיתולוגי 'דבר'. "הוא דיבר אל לבם של אלה שמאסו במפד"ל כמשגיחת כשרות. עד אליו, הדתיים בארץ נתפסו כאחראים לתחומי הדת. הוא הוביל את התנועה שגרסה שליהדות יש מה לומר בכל תחום – ובעיקר בתחום המדיני". רובינשטיין היה בין הראשונים שיצאו לשטחים הטרום-התנחלותיים של יהודה ושומרון, ונפגשו עם הערבים שישבו שם. להפתעתו, הוא מציין, פגש שם לפתע מספר חובשי כיפות סרוגות. 'גוש אמונים', הם קראו לעצמם.

"עסקני המפד"ל התעסקו בשאלות שנתפסו בעיני הנוער כאזוטריות, למשל פרשייה שנשכחה: כשרות המטבחים של האונייה 'שלום'. על כך נפלו ממשלות. מהלך אופייני לרב קוק היה ההצטרפות לליגה נגד כפייה דתית, שבה הכריז כי הדתיים אינם מיסיונרים, ואינם מעוניינים לכפות את דרכיהם על הכלל".

רובינשטיין טוען כי הרב צבי יהודה לא היה מחולל הרוח ההתנחלותית, אלא רק אחד מסימניה, גם אם סמן חשוב ומרכזי. "הוא היה האיש הנכון בזמן הנכון. אנשי ארץ ישראל השלמה, הצעירים חנן פורת ומשה לוינגר, היו זקוקים לדמות רוחנית להיתלות בה. מבחינה זו, הרב קוק התאים להם ככפפה ליד".

אחרים מספרים על כך שלעתים, ההכרעות של אנשי המעשה גברו על הוראותיו של הרב. באחת מהעליות לשטח התלבטו הפעילים אם להיעתר לקריאת הצבא ולהתפנות מהנקודה בשקט או לתת לצבא לפנות אותם בכוח. בהצבעה שנערכה בין הפעילים נפלה הכרעה דמוקרטית להתנגד לפינוי. לפתע הגיע הרב צבי טאו ובפיו דבר הרב: להתפנות. הרב לוינגר קם ואמר: "סליחה, החבר'ה ישבו פה והחליטו – וזה מה שקובע".

אז מי היה הרב צבי יהודה? איש ציבור? איש רוח? מחנך דגול? נדמה שהזהויות השונות שראו בו רבים שכנו זו לצד זו. יחד עם הרב הקנאי שנאמר בשמו כי 'על ארץ ישראל תהיה מלחמה', שכנה בו גם הזהות העדינה של איש הרוח מלא הגעגועים אל אשתו העדינה. לצד מחנך מלא להט שמעודד את חניכיו בעתות קשות של מלחמה, מצוי גם איש הציבור ששומר על כבודן של נשים.

"כשהיה מדבר איתי", נזכר הרב דרורי, "תמיד ידו הייתה על ידי. היו לו ידיים גרמיות והמחלה שממנה סבל השפיעה על אחיזתו, אך הייתה לו החזקה – שבה העביר את זרם החיים. הרב צבי יהודה לא היה רק שכלי, אלא היה נפשי, רגשי ועוצמתי. לא פעם אמר: 'ואתם הדבקים בה' א-לוהיכם – חיים כולכם היום'. העיקר שתהיו אנשים חיים".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ט'ו באדר תשע"ב, 9.3.2012 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 במרץ 2012, ב-גיליון כי תשא תשע"ב - 761 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. ר צבי יהודה לחץ ידיים לנשים והתראיין לעיתון המשוקץ לאשה !!! לא נגענו!

    זה ידוע ויש לי על זה גם עדים נאמנים , האם על אדם שלא כתב שום חידוש בלמדנות או ספר מעמיק בהלכה אתם בונים השקפת עולם??: טמבלים אתם מרמים רק את עצמכם בא לכם לחיות איך שבא לכם ואתם מחפשים רב שיתאים….

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: