עיר קטנה עם גשרים / יואב שורק

 

באזל השלווה והיפה יושבת על אחד הצמתים המרכזיים באירופה ועל צומת היסטורי שלא הותיר חותם מוחשי על העיר. רשמי מסע והרהורים על יהדות וציונות, תרבות אירופית ומוסיקה עתיקה

שורת הליצנים מוסרת כדור גדול וצהוב מיד ליד בתנועות חוזרות: הכדור בידי הליצן הראשון, מוחזק נמוך. והנה הוא מונף למעלה, נזרק אל הליצן השני שתופס אותו, וזה מחזיק אותו נמוך, מניף אותו למעלה, זורק אל הליצן השלישי וכך הלאה והלאה… הסרטון הפשוט הזה, הדומה קצת לדפדוף מהיר באיורים של שולי-פנקס, אינו אלא אחיזת עיניים פשוטה: הליצנים בשלוש התנוחות – כדור למטה, כדור מונף, כדור נתפס – הם ציורים סטטיים, המצוירים על שוליו הפנימיים של גליל פח, שקרועים בו חרירי הצצה אנכיים במרחקים שווים. כאשר ממקמים את העין מול אחד החריצים ומסובבים את הגליל במהירות, כך שהעין רואה דרך חריצים מתחלפים, נוצרת אשליית תנועה מושלמת – והרי לנו אחד מאבותיהם הקדומים של ההנפשה והקולנוע.

הזואטרופ – כך מכונה ההמצאה המבריקה הזו – הוא אחד משורת מוצגים בחדר 'הצעצועים האופטיים' שבמוזיאון הצעצועים בריהן (Riehen), פרבר של באזל, המחזיק אוסף יפהפה ומרתק של צעצועים, בעיקר מהמאה הי"ט והמחצית הראשונה של המאה הכ'. חדר הצעצועים האופטיים גם מלמד שהמשיכה של ילדים ומבוגרים כאחד אל התמונות הנעות – על מסך הטלוויזיה, הקולנוע, המחשב, האייפון והאייפד וכן הלאה – נטועה כנראה עמוק בטבע האנושי. המשיכה אינה תולדה של קיום המדיה הזו אלא להיפך: קיומה של המדיה הוא תולדה של משיכה אנושית לשחזר את המציאות בדרך של תמונה נעה, משיכה שהולידה מגוון של דרכים, מצלליות ועד בימות נייר בעלות אשליית עומק, שחלקן הובילו ישירות לפיתוחו של הראינוע – והשאר, כמובן, היסטוריה.

אבל חדר הצעצועים האופטיים הוא היוצא מן הכלל. עשרות החדרים האחרים של המוזיאון, השוכן בתוך בית חווה גדול, יפהפה ושמור היטב ששימש במאה הי"ז את ראש עיריית באזל, מלאים באינספור צעצועים פשוטים: בעיקר דגמים קטנים של בעלי חיים, חיילים, בתי חווה, כלי תחבורה ודמויות של גברים ונשים, עשויים מפח ומעץ, מנייר ומקרטון, מבדים ומלבד. הצפייה באוסף המקסים והעשיר להפליא הזה מחזירה את הצופה אל ימים תמימים, שבהם אנשים הקדישו זמן רב ותשומת לב דקדקנית כדי להכין במו ידיהם – ולא לקנות מייצור המוני בסין – מודלים קטנים של החיים. רוב הצעצועים באוסף אינם תוצרת בית: הם פרי מלאכתם של מפעלים לייצור צעצועים, שפעלו בעיקר בגרמניה.

צעצועים אינם דבר מובן מאליו. ייצורם התעשייתי הוא תולדה של תרבות מסוימת: תרבות שיש בה אפשרות למוצרי פנאי, ותרבות שמכירה בילדות כמחוז עצמאי, הראוי לתשומת לב משלו. אני מסתכל על השנים ומגלה שרוב הצעצועים משנות העשרים והשלושים של המאה העשרים – אף שיש גם קדומים הרבה יותר וגם מאוחרים מעט – ומיד אני נזכר באריך קסטנר, סופר הילדים הידוע והנהדר. הרי ספריו כולם, מלבד היותם חומר קריאה משובח ומשעשע, הם גם עדות וביטוי מובהק לתפיסת-ילדות אידיאלית שהתפתחה באירופה הבורגנית של ראשית המאה העשרים: ילדות שבה ילדים אינם עסוקים בהישרדות חומרית, וגם לא רק מחונכים להכין עצמם לעולם המבוגרים, אלא גם מפתחים את עולמות הדמיון, נהנים מפינוק ומתשומת לב, וחיים בצלה המגונן של שגרה עירונית נעימה. הם מובלים ברגל או בחשמלית, ואולי אפילו במכונית, אל גן החיות, אל הלונה פארק, אל השדרה, אל התיאטרון, אל גן השעשועים.

ואי אפשר שלא להרהר איך כל זה מתחבר אל מה שהתפתח בתוך שנים ספורות בחברה הגרמנית, אותו זרם אדיר שהפך אותה למחוללת תעשיית הרצח של ילדים ברבבותיהם, ולמי שחיסלה אולי את הילדות עבור דור שלם, ובמידה מסוימת עבור התרבות כולה.

בית בובות

בלבה של באזל עצמה נמצא סוג אחר של מוזיאון צעצועים: מוזיאון בתי הבובות, ובו אוסף ענק של בובות ודובי צעצוע, בתי בובות ומתחמים אחרים שבהם חיות ופועלות בובות. כדי להוסיף על כל אלה, בפברואר מתחילה העיר גם בהכנותיה לפאסנאכט, מעין פסטיבל של 72 שעות שגם בו מככבות תחפושות ומסכות גדולות, בובתיות, שאותן עוטים הבנקאים, הרוקחים ושאר הבזלאים במין קרנבל פורים ססגוני המושך תיירים רבים.

העיסוק הרב בבובות ובצעצועים מתחבר עם חיבתם של השוויצרים לרכבות-צעצוע חשמליות, המוצעות בחנויות מיוחדות, ואיסופן הוא תחביב מכובד ויקר ביותר. הקרונות והקטרים המוצעים לבוני הרכבות הם כמעט תמיד מלאכת שחזור מדויקת של דגמים אמיתיים, ובשל כך הם גם יקרים להחריד: עבור קרון קטן ומשעמם למראה, כזה שייראה חסר ערך בעיניו של חובב הצעצועים הרגיל, מבקשות החנויות סכומים הנעים סביב אלף ש"ח – ויש לקוחות.

איזו מין תרבות היא זו, המעדיפה את הדגמים של המציאות על המציאות עצמה? ממה בורחים הבזלאים, ומדוע הם שומרים את הצבע והעניין לעולם המוקטן?

גיאוגרפיה: באזל היא עיר שוויצרית השוכנת ממש על הגבול המשולש עם שתי המעצמות האירופיות, גרמניה וצרפת, אך היא קשורה יותר לגרמניה, שאיתה היא חולקת שפה משותפת, מה גם שנקודת ההשקה עם צרפת היא עניין חמקמק, מבחינה היסטורית ותרבותית: לא מדובר בנחלות צרפתיות מובהקות, אלא בחבל אלזס, שהוא עצמו בעל זיקה גרמנית, ושלעתים במהלך ההיסטוריה היה דווקא חלק של גרמניה. בבאזל עצמה יש נקודת אחיזה גרמנית מובהקת, בדמות תחנת הרכבת באדישר: התחנה, שממנה יוצאות רכבות רבות לערי גרמניה, היא טריטוריה גרמנית, ובימי מלחמת העולם השנייה שעטו דרכה הרכבות בשירות הרייך השלישי, כשעל גג התחנה מונף צלב הקרס הנאצי.

אך למרות הזיקה החזקה אל גרמניה, באזל היא בעיקרה עיר אירופית מאוד. כל עיר שוויצרית היא אירופית, כי המדינה הנייטרלית הוותיקה והקטנה גובלת בשלוש מעצמות היבשת החשובות ו'תופרת' אותן ליריעה שניתן לכנות כ'לִבה' של אירופה. אך באזל היא אירופית לא רק בגלל שהיא שוויצרית, אלא גם בגלל שאיננה העיר השוויצרית הקלאסית: היא יושבת בפתחו של מישור הריין הנמתח מכאן צפונה, ומחוברת באמצעות הנהר בר-השַׁיט לים הצפוני ולארצות השפלה. היא רחוקה מן האלפים וצמודה למחוזות הכפריים של אלזס מצד אחד והיער השחור מצד שני. העיר הצטרפה לברית השוויצרית "רק" ב-1501, וזאת כתוצאה מהמלחמה השוואבית, שניטשה בין בית הבסבורג לקונפדרציה השוויצרית, ובה נקטה באזל עמדה נייטרלית.

אירופה נתונה בעשורים האחרונים בתהליך מבלבל מאוד: מצד אחד, העולם כולו נשלט על ידי התרבות שצמחה מן המערב יותר מבכל תקופה אחרת, ממדעניה ואמניה, הוגיה ומצביאיה. עבור יותר ויותר אנשים בעולם, אירופה הופכת למולדת האבודה, למקור האמיתי. מצד שני, היבשת עצמה נמצאת בשקיעה: אין בה תסיסה פילוסופית ואידיאולוגית, יש בה דעיכה דמוגרפית וכלכלית, ואין בה עוצמה מוסרית לעמוד על נפשה מול הקמים לכלותה.

בריחת הדם

שפאלן-טור, אחד משני השערים שנותרו מחומת העיר העתיקה. בשלט ישן היה כתוב כאן שכניסת יהודים מוגבלת לשעות היוםיש הרבה חיים ויופי ביבשת עתירת המסורת, המונומנטים והמוזיאונים, הנהרות והארמונות, אבל לפעמים נדמה שרוחה של אירופה מתה בתוכה. שתי מלחמות העולם, והייאוש מהתרבות שהן הצמיחו, הן אולי הגורם הראשון. אירופה כיווצה את עצמה מעוצמתה האימפריאלית-קולוניאלית, הגדירה מחדש את כללי המשחק של הדיפלומטיה והצבא בתוכה, ונותרה כמעין חברה כלכלית ותו לא. אל הפצע הלא פתור של אימת השואה והמלחמה הצטרפו בעשורים האחרונים סיומה של המלחמה הקרה ואימוץ המודל הסוציאל דמוקרטי כמעין 'קץ ההיסטוריה'. אלה, כמו גם רוחו המצמיתה של הפוסט מודרניזם, הותירו את אירופה יפה ושתוקה, עשירה וריקנית.

יורם מלצר, במסה קצרה ויפהפייה שפרסם בגיליון השביעי של 'ארץ אחרת', הציג את היהודים כמי שהיו במשך מאות שנים מחזור הדם של אירופה, הגורם הממריץ והמאחד את האיברים, זה המביא את החמצן לכל מקום, נעלם מכאן ומופיע שם. אולי הפצע הגדול של הקזת הדם ההיא הותיר את אירופה כמי שעיקר כוחה בעבר ולא בהווה, בזקנים ולא בצעירים, בסמטאות הציוריות ולא בעמקי הסיליקון השוקקים. ושוויץ, שהניטרליות שלה הותירה אותה מחוץ לתסיסה האירופית כבר שנים רבות מאוד, מאפשרת לה קהות חושים מוסרית ושגשוג כלכלי בלתי נגמר, היא אולי השיא של כל זה.

החיים בין הסמטאות הציוריות של באזל הם אפוא סוג של חיים בבית בובות. מעבר לגבולות הברורים והמדויקים של הפאסנאכט – הוא מתחיל בארבע לפנות בוקר, בקור ובחושך, ונגמר כעבור שלושה ימים באותה שעה בדיוק – החיים הם התנהלות על פי מתכונות קבועות מראש. "דקה אחרי סיום הפסטיבל", אומר לי ישראלי החי בבאזל, "אין לו זכר. כלום". הבנקאים, המשפטנים והרוקחים חוזרים אל הקיום הנוח והמנומס, המוסיקאים חוזרים לעסוק במוסיקת הבארוק שזוכה כאן לעדנה, ומה שחי ותוסס הם רק המים הזורמים בעוז בריין כמו מימות עולם – והמזרקה של ז'אן טינגלי, המעזה פנים ומתיזה חיים, אם כי גם היא עושה זאת ברוטינה מדויקת של שעון שוויצרי.

לשבחם של הבזלאים ייאמר שהם אוהבים את השובבות של האמן בן עירם, ועל גדת הריין אף הוקם מוזיאון שלם המוקדש בעיקר ליצירתו – ביטוי מובהק של רוחה של האמנות המודרנית, שוברת המוסכמות. בכלל, דומה שבמתחמים שמתנוססת עליהם הכותרת Künst, כלומר אמנות, מותר גם לשוויצרים: האדריכלות הימי ביניימית מפנה את מקומה לאדריכלות מודרנית ומרשימה – הן במוזיאון טינגלי, יצירתו של האדריכל השוויצי מריו בוטה (המוכר לנו גם ממרכז צימבליסטה באוניברסיטת תל אביב, עם קווי דמיון ניכרים); פנינה אדריכלית ואמנותית. קרן ביילרוהן במוזיאון קרן ביילר, בעל האוסף המשובח של אמנות מודרנית ואפריקנית – וילת-תצוגה המשולבת בפארק, יצירה של האדריכל האיטלקי רנצו פיאנו, המציעה יופי פשוט ומופלא הרחוק שנות-אור מהקישוטיות של הסמטאות הבזלאיות, ומתכתב עם כמה מהקלאסיקות של האדריכלות המודרנית. אולי כדי להזכיר לנו שלה-קורבוזייה, ממכונני האדריכלות הזו, היה דווקא שוויצרי.

ערש המהפכה

באזל, שכמו אומרת כולה יציבות ושמרנות, היא גם מקום הייסוד של המהפכה המצליחה ביותר,  ששינתה את ההיסטוריה וממשיכה לטלטל את הפוליטיקה העולמית. 'בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים', רשם בנימין זאב הרצל ביומנו עם כינוס הקונגרס הציוני הראשון בקיץ 1897, ודי בזה, ללא ספק, כדי להעמיד את העיר כנקודה שמרוכזת בה אנרגיה היסטורית אדירה. המשך דבריו של הרצל נקרא כיום כנבואה של ממש. "לו אמרתי זאת היום בפומבי", כתב, "הייתה התשובה צחוק מכל עבר. אולי בעוד חמש שנים, לכל היותר בעוד חמישים שנה, יכירו בה הכול". מדינת ישראל הוקמה כעבור 51 שנה.

והנה – ולא במפתיע – דווקא את הפריצה הגדולה הזו באזל איננה חוגגת. רק בפאתיה הצפוניים של העיר, צמוד לגבול הצרפתי, הואילו השלטונות לקרוא רחוב על שם תיאודור הרצל (הרחוב שבו נמצא בית הקברות היהודי). באולם הקונצרטים שבו נתכנס הקונגרס הראשון, כמו גם במלון 'שלושת המלכים' שבו התארח הרצל – מלון שנחשב עד היום לטוב בעיר – מציינים את הייחוס הזה, אבל בצניעות גדולה, כמעט בהיחבא.

את עקבותיו של הרצל עדיף לחפש אולי דווקא במבנה שאינו קשור אליו ישירות – בית הכנסת היפה של באזל, שהוקם בשנות השלושים של המאה הי"ט ומשמש עד היום את הקהילה המקומית. "מתוך כבוד לדת הלכתי לבית הכנסת בשבת לפני הקונגרס", כתב הרצל, "וכאשר עמדתי על הבימה הייתי נרגש יותר משהייתי בכל ימי הקונגרס. הברכה הקצרה שנשאתי בעברית חנקה את גרוני ברגש רב". אולי הוא הרגיש כבר אז שרק בית הכנסת ישמור באמת את ההערכה העמוקה למפעלו של החוזה.

במה זכתה באזל שהרצל ייסד בה את מדינת היהודים? במה זכתה מרפסת מלונו, המשקיפה על הריין, להפוך לרקע המפורסם של המנהיג הדגול?

התשובה אינה טמונה באיזו סימפתיה מיוחדת של השוויצרים ליהודים. היהודים, שלהם היסטוריה עתיקה בבאזל – היסטוריה של נוכחות נינוחה, ושל עיר מקלט, אך גם של רדיפה אכזרית – הורחקו מהעיר למשך מאות שנים והורשו לשוב ולהתגורר בה רק בראשית המאה הי"ט. שווייץ ככלל הייתה האחרונה במערב להעניק להם שוויון זכויות להלכה, וזאת רק שנים ספורות לפני הקונגרס. במה אפוא זכתה העיר? אולי בזכותה של הקהילה המקומית.

למרות שהרצל העדיף מלכתחילה עיר שוויצרית, הקונגרס תוכנן להתכנס דווקא במינכן שבדרום גרמניה. מה ששינה את התוכניות היה ההתנגדות של הקהילה המקומית, שלא ראתה בעין יפה את ההתכנסות ואף תכננה למחות נגדה, בין השאר על ידי קול קורא חתום בידי חמישה רבנים – שניים אורתודוקסים ושלושה רפורמים.

הרצל העדיף לקיים את הקונגרס באווירה אוהדת ונטולת מחלוקת. את האווירה הזו הוא מצא בבאזל: כאן לא רק שהיהדות לא הייתה מחולקת לקהילות שונות – בית הכנסת של הקהילה, המתפקד כיום כבית כנסת אורתודוקסי, מזכיר בפארו ובעיצובו את בתי הכנסת דמויי-הכנסייה בסגנון המורי שנבנו על ידי הקהילות הלא אורתודוקסיות באירופה של ראשית המאה הי"ט, עם במה למקהלה ובעבר גם דוכן ל'מטיף'  – אלא שהרצל זכה לחיבוק חם מהרב המקומי, אשר מיכאל (ארתור) כהן. את השם הזה נושא גם נכדו, מפיק הקולנוע הנודע, שאף הוא יהודי בזלאי, שומר מצוות וציוני מובהק.

הקונגרס עצמו היה הצלחה מסחררת, שהדיה המיידיים טלטלו את יהדות אירופה והפיחו בה רוח חדשה. במאמר מרתק שפרסם ד"ר מרדכי נאור (בספר 'מהרצל ועד בן גוריון', הוצאת משרד הביטחון, 1996), הוא עוקב אחר יחסה של העיתונות היהודית לרעיונותיו של הרצל, בין השאר דרך סיקור הקונגרס עצמו. ב'המליץ' למשל, העיתון העברי שיצא לאור בפטרבורג ואהד את חובבי ציון, ישנה התעלמות מן הקונגרס בתחילתו, אך החל מיומו השלישי והאחרון הדיווחים מתחילים לזרום והם נלהבים ומרשימים. במדור המברקים מתפרסם בג' באלול, הוא ה-31 באוגוסט, מברק בן 17 מילים מבאזל: "ברוב פאר והדר נפתחה אתמול אספת הציונים. נאומו של נורדוי עשה רושם גדול. מאתיים צירים נאספו שמה". בשבוע שאחר כך מדווח הסופר ראובן בריינין בהרחבה על ישיבות הקונגרס, ואילו מאמר המערכת של העיתון מביע את שביעות רצונו מן הקונגרס עשרה ימים מאוחר יותר. המאמר מציין את החששות של חובבי-ציון, שמא הקונגרס יבקש להעתיק את המאמץ מן הציונות המעשית אל דיבורים מדיניים שנראו אז כדברי סרק, ומסיק שבפועל ידע הקונגרס את מקומו.

"הנה כי כן, לא הביא הקונגרס כל רעה לישראל ולציון, ואך טוב הוא לישראל, כי על ידה נתקרבו הלבבות עוד יותר. מי האמין לשמועה לפני עשר שנים, כי זקן רבני אירופה, הגרש"ם [הרב מוהליבר], וגאון סופרי אירופה, מכס נורדוי, יהיו אחים בדעה שהלב תלוי בה! ועל ידי הקונגרס התחממו הלבבות ופעולות החובבים תרבינה להרים מצב העם הרוחני ולהרבות עבודת הקודש בישראל".

מהחידקל עד הריין

ואכן, דומה שחידושו הגדול של הקונגרס הציוני הראשון היה טמון במאפייניו העצמיים, עוד קודם לתכנים שנידונו בו. התכנסותם של עשרות רבות של יהודים מארצות שונות ומתפיסות דתיות שונות לכינוס חגיגי בעל גינונים ממלכתיים מיצתה את מלוא המהפכה התודעתית של הציונות ההרצליאנית.

ראשית, הייתה כאן הכרזה מחודשת שהיהודים הם עם (הכרזה שהרתיעה את יהודי מינכן, כמו רבים אחרים): לא זכור אירוע קודם בהיסטוריה היהודית שלאחר הפיזור בגולה, שבה נתכנסו משלחות יהודים מארצות שונות, בלי שנמנו על מפלגה אחת. רק על בסיס תפיסת היהודים כעם, ולא כקבוצה דתית, ניתן לכנס תחת קורת גג אחת אנשים הנחלקים זה מזה בתפיסותיהם הדתיות, ההופכות מיניה וביה לסוגיה משנית ולא ראשונה במעלה.

הרצל עצמו היטיב לעמוד על נקודה זו בנאום הפתיחה שלו לקונגרס. "כבר הצליחה הציונות להגשים דבר מופלא, שנחשב לפני-כן כבלתי-אפשרי", הכריז באוזני מאות הצירים הנרגשים. "הקשר ההדוק בין היסודות המודרניים ביותר של היהדות עם השמרניים-ביותר. הואיל והדבר הזה אירע, בלא שיצטרך אחד משני הצדדים לעשות ויתורים שלא לכבודו ולהקריב קרבנות נפשיים, הרי זו ראיה נוספת, אם הייתה דרושה עוד ראיה, לעובדה שהיהודים הם עם. ליכוד כזה לא ייתכן אלא על הרקע של אומה".

מן הבחינה הזו היה הקונגרס מעשה מובהק של היבדלות והכרזה עצמית, ויתור על אשליית 'גרמנים בני דת משה'. גם על כך עמד הרצל באותו נאום, כאשר קבע, בהתייחסו ליהודים שבחרו במסלול ההשתלבות בתרבות אירופה, כי "שבנו הביתה". "הציונות", המשיך, "היא שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ-היהודים".

אך בה בשעה הקונגרס דרש גם ויתור על אשליית הניתוק מן התרבות הסובבת, שהרי הייתה בו השתלבות – כעם, לא כיחידים – בתרבות השלטת. הבחירה בדיפלומטיה, גינוני הלבוש והטקס, השפה והמנגינה, כל אלה ביטאו את מיטב התרבות האירופית – בדיוק כמו מאפייניה של 'מדינת היהודים' בחיבור שפרסם הרצל שנה קודם לכן. הרצל עמד על כך: יהודי שארגן עבורו את הקונגרס שכר לשם כינוסו אולם קטן וצדדי, נטול הדר ובלתי מתאים לאירוע מדיני היסטורי. הרצל, עיתונאי ומחזאי שהיה רגיש מאוד לאווירה ולמיתוג של המהפכה שעמד לחולל, העתיק את מקום הכינוס מיד ל'בית הקזינו' הגדול והמרשים, בעל האקוסטיקה המשובחת.

כאן – ושוב, בעצם מאפייניו החיצוניים של הקונגרס – הייתה טמונה המהפכה התודעתית של הציונות. במקום המתח המתמיד, הקרע שבין מי שביקשו לקיים את ההיבדלות היהודית ובין מי שביקשו להיות חלק מהעולם המודרני הצומח, הציעה הציונות משהו אחר לגמרי: לממש את הייחוד היהודי לא בבריחה מן העולם אלא בכניסה אליו במלוא הקומה הלאומית, 'במשפט העמים' ולא כנגדם.

אלמלא לא זכתה באזל – אותה עיר אירופית למהדרין – אלא להיות אתר הייסוד של המהפכה האדירה הזו, ואלמלא לא זכתה אלא ששמה ייחרת לדורות ב'תוכנית באזל', המבקשת "להקים בית מולדת לעם ישראל בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל", כבר היה די בזה כדי להקנות לה חשיבות מכוננת בתולדות ישראל.

וישנו, כמובן, הריין. הצילום של הרצל ממרפסת מלון 'שלושת המלכים' יוצר בזיכרון הקולקטיבי מין זיקה בין גלות לנהר: המנהיג העומד להוציא את ישראל מגלותו עומד במבט חוזה על שפת היאור, או שמא על נהרות בבל, או – על הריין. הנהר האדיר, גדול נהרותיה של מערב אירופה, יוצא כאן משוויץ תוך ביצוע פניית-ברך צפונה, כבר רחב דיו לשיט אוניות גדולות – אך עדיין זורם בעוז, רחוק מאוד מלהיות אגם שוקט. נמתחים עליו גשרים ישנים וחדשים, המחברים את 'באזל הגדולה' שבגדה המערבית – זו שבה העיר העתיקה, הקתדרלה, בית העירייה האדום והשערים העתיקים – אל החלק שבגדה המזרחית, הנקרא גם 'באזל הקטנה'.

מי שרוצה לחוש את הנהר יכול לגשת לאחת הטיילות שבצדדיו – אם כי בצד של 'באזל הגדולה' אלה אינן ארוכות, ונמתחות רק לאורך מקטעים קצרים – או לחצות אותו באחת מארבע נקודות המעבורת הפועלות בעיר, אמצעי שכנראה נותר כאן רק עבור האטקרציה התיירותית: מדובר בסירה המעבירה נוסעים מצד לצד, כשהיא נעה מכוחו של הזרם וקשורה לכבל הנמתח למעלה בין שתי הגדות. בקיץ, גם טבילה ושחייה במימי הריין אפשריות – עם הזרם, כמובן.

שליחות ציונית

בית הכנסת הוותיק של באזל פועל גם היום תחת הנהגתו של רב שהציונות היא חלק מתפיסת הקהילה שלו. הרב ירון ניסנהולץ, בוגר ישיבת 'אור עציון' וכולל 'מרץ' במבשרת ציון, פועל בעיר כבר תשע שנים – בתחילה בתפקידי הוראה, ובשנים האחרונות כרב הקהילה המרכזית והרשמית, זו המקפידה להכיל את כולם.

"ציונות לא מתחילה ונגמרת בשאלה אם מברכים כאן את מדינת ישראל וחיילי צה"ל", מסביר לי הרב ירון בביתו, שבו הוא ואריאלה אשתו מגדלים חמישה ילדים במרחב עברי לחלוטין, כשברקע נשמעים שירים עבריים. "מדובר כאן בשאלה מה מידת האחריות שלי כלפי החברה היהודית וכלפי מי שמבקשים להצטרף אליה". כבוגר עולם הערכים הציוני-דתי רואה הרב ניסנהולץ באופן טבעי את תפקידו בחיזוק הזהות של כל יהודי באשר הוא, אך הוא גילה שאין זו תפיסה מובנת מאליה בעיני עמיתיו.

בכינוסים של רבני אירופה נתקל הרב בדומיננטיות של תפיסות חרדיות, שעל פיהן הקהילה היא בית רק למי שעונה על קריטריונים מוגדרים מאוד, ולעתים כל דאגתו של הרב מסתכמת בשמירת גבולות קהילתו ובסיפוק צרכיה הדתיים. שאר מרכיבי החברה היהודית נותרים מחוץ למעגל. כדי לחזק את הרבנים הנוקטים גישה רחבה יותר, יזם הרב ירון יחד עם שני רבנים נוספים מאירופה את הקמת 'איחוד רבנים ציונים בקהילות אירופה'.

האחריות הזו גם מביאה אותו לביקורת על המושג המקובל של 'שליחות', הן בחברה הציונית דתית והן בקרב ממציאי המושג, החב"דניקים. ביחס לחב"דניקים הוא מזכיר שעם כל ההערכה לפעולות ה'קירוב' שלהם, וליכולתם הווירטואוזית לדבר אל כל יהודי, אין הם אלה שנושאים באחריות לקהילה, והבעיות שנוצרות מפעולותיהם נפתרות בסופו של דבר – או לא נפתרות – באמצעות הקהילות והרבנים הנושאים באחריות הרשמית. את מושג השליחות המוכר בישראל הוא מבקש לטלטל. "מי שבא לשנה או שנתיים תורם בוודאי משהו, אבל הוא לא יכול להגיע למגע אמיתי עם הקהילה, עם צרכיה ואתגריה, ולהוות מנהיגות", הוא מסביר, ובכך גם נותן תשובה לסתירה המובנית שבה הוא חי ופועל. מצד אחד, הבית נראה כאקס-טריטוריה ישראלי. עברית היא כאמור השפה השלטת, קרובי המשפחה נמצאים כולם בישראל, והדומיננטיות הישראלית מתבטאת בתרבות-הבית כולה: הספרים, כולל ספרי הילדים; המקלדת התלת לשונית (אנגלית-גרמנית-עברית) של המחשב ואתרי האינטרנט הנצפים בו; אפילו המשחקים הם אלה המוכרים מהילדות הישראלית העכשווית. ההתמכרות הישראלית כל-כך ל'שקדי מרק' בעלי המיתוג המוכר דורשת אפילו 'קפיצה' לישראל לחידוש מלאי מעת לעת.

הילדים, אף שחלקם נולדו כאן בשוויץ, וכולם מדברים גרמנית בזלאית (baseldytch) שוטפת, הינם בעצם אזרחים ישראלים ותו לא. מצד שני, ירון ואריאלה נזהרים מלתחום את השליחות הזו בזמן. "הגעתי למסקנה שכדי לעשות את תפקידי כמו שצריך, אני צריך להשלים עם זה שאני כאן. שזה הבית שלנו, עד להודעה חדשה".

צורת החיים המיוחדת הזו מזמנת אתגרים רבים למשפחה, וגם בדידות מסוימת: רק משפחות בודדות בקהילות מן הסוג הזה, המאוד לא הומוגניות, הן הסביבה החברתית הטבעית של הרבנים ומשפחותיהם, וכאמור גם המרחב הרבני האירופי אינו מגרשם הביתי. אחת הסיבות להקמת האיחוד הרבני-ציוני הייתה אם כן ליצור מין קבוצת תמיכה והתייחסות עבור הרבנים ומשפחותיהם, הפזורים בערי אירופה היבשתית. כך זוכה הרב ירון ללמוד ב'חברותא' (בעברית, כמובן) בכל יום עם רב בן גילו באחת מקהילות גרמניה (באמצעות ה'סקייפ'), וגם הילדים נהנים משיעור שבועי ממורה ישראלי מצוין, דרך האינטרנט, כאשר על ספסל הלימודים הווירטואלי יושבים לצידם חבר או חברה, אף הם בני רב או שליח בעיר אירופית אחרת. סמינרים והתכנסויות מאפשרים גם מגע חברתי אמיתי, וההתאגדות עצמה מחוללת השפעה על השיח הרבני האירופי ומחזקת בתוכו את הכוחות המבקשים להאיר פנים ליהודים באשר הם.

צבע בקהילה

הקהילה שמנהיג הרב ניסנהולץ בבאזל היא הקהילה ה'כללית' (Israelitische Gemeinde), זו שלא נתחלקה מעולם לרפורמים ואורתודוקסים. כמו קהילות דומות, בעיקר באיטליה, גם כאן בית הכנסת דומה להיכלות הרפורמיים, ורק אגב שיפוץ שנערך לפני כמה עשרות שנים הורדה ממנו בימת ה'מטיף' ובמת הקריאה בתורה הועברה למרכז ההיכל, בניסיון 'ליישר קו' עם המקובל בבתי הכנסת ה'רגילים' ברחבי העולם היהודי. יהדות שוויצריה ידועה כדתית למדי, והקהילה הלא גדולה מקיימת ללא בעיה מניינים קבועים בכל ימות השבוע, גם בחורף, כאשר מניין השחרית מתכנס כשבחוץ עדיין שורר חושך. עם זאת, על הקהילה נמנים גם יהודים רבים הרחוקים משמירת מצוות, וגם זוגות מעורבים; את תפילות השבת פוקדים גם חלק מחברים אלה, וגם ישראלים אחרים העושים בעיר, אם לשעה ואם לשנים.

תפילת השבת מנוהלת על ידי החזן הקבוע, בליווי המקהלה, שקולותיה הנשמעים בתפילת השבת מזכירים ללא ספק את אלה של הכנסיות שסביב. על המקהלה מנצח דורון, מוסיקאי ישראלי צעיר שהגיע לכאן בזכות היות העיר משכנה של אקדמיה למוסיקה המתמחה במוסיקה עתיקה. מי שעבורו הכלי הוא לאוטה, צ'מבלו או עוגב, סביר להניח שימצא את דרכו לכאן ביום מן הימים. לאחר קריאת התורה עולה לבמה הרב, עטוי בגלימה שנהוגה כאן כבר שנים רבות ("לשמחתי, ניצלתי מן המצנפת", מחייך הרב ירון כשהוא מספר על כך. "הרב שהיה לפני הצליח לבטל אותה, וכיום רק החזן חובש מצנפת כזו"), ואומר תפילה לשלום המדינה המקומית – בגרמנית – ותפילה לשלום מדינת ישראל, בעברית.

בקידוש שבאולם הסמוך, לאחר התפילה, מכיר לנו הרב ירון עוד יהודי שדומה שניתן למצוא רק בהקשרים המפתיעים של היהדות המקומית. זהו ישראלי צעיר, שהגיע לכאן עקב עניינו במוסיקה עתיקה, וכאשר החליט לשאת לאישה את חברתו הלא יהודייה, שלח אותה להתגייר ומצא את עצמו מתקרב לקהילה ולשמירת מצוות. כיום הוא מלמד את הילדים במוסדות הקהילה, אך בימי ראשון, בניגוד לאחרים, הוא עובד בעבודה נוספת, שהיא אהבתו האמנותית והתמחותו המקצועית: נגינה בעוגב (נחשו היכן). את מיכאל הייצלר לא זכינו לפגוש, אבל מסתבר שמוסיקאי וירטואוז זה מלמד את בניו הגדולים של הרב סקסופון וקלרינט. הייצלר הוא ביטוי אחד מני רבים לתופעה המרתקת של רנסנס מוסיקת הכליזמר באירופה. המוסיקה היהודית, בעלת השורשים הצועניים והמזרח אירופיים, היא טרנד של ממש, בעיקר בגרמניה – כפי שיעיד כל מי שביקר בגרמניה והסתכל על לוחות המודעות או בדוכני הדיסקים.

בניגוד לרוב הרכבי הכליזמר האירופיים, בהרכב של הייצלר יש גם כמה יהודים: החלילן והמנצח הישראלי אריאל צוקרמן, ואותו הייצלר, קלרניטן שנולד כגרמני אך התגייר וכיום עולה לבמה תמיד עם כיפה בוכרית גדולה. שאר השותפים בהרכב הם גויים כשרים. ההרכב הוא בעל מוניטין בינלאומי, וכבר הופיע על הבמות הנחשבות ביותר בעולם, לא פעם לצידן של תזמורות סימפוניות. עם זאת, שמה של הלהקה נראה כלקוח מתוך קטלוג של הכנות לחתונה במגזר הדתי בישראל: Kolsimcha.

*

 למרות מעמדה בתולדות הציונות, באזל מעולם לא תפסה מקום של ממש במפת יעדי התיירות בישראל. אכן, אין זו עיר עם אתרים עוצרי נשימה, אין בה התרחשות תרבותית יוצאת מגדר הרגיל ואין היא מוקפת בנופי טבע יפים. ובכל זאת יש בה לא מעט. לאחרונה יש לעיר עדנה, מסיבות פרוזאיות ביותר: חברת הטיסות הזולות איזיג'ט מפעילה טיסות סדירות מנתב"ג אל נמל התעופה הקטן המשותף לבאזל, למולהאוס שבצרפת ולפרייבורג שבגרמניה.

אולי גם בזכות זאת יצא לאור לפני חודשים ספורים מדריך ראשון בעברית המוקדש לעיר: מדריך הכיס 'בזל ברן' מסדרת מטרופוליס, מדריך מפורט, בהיר ונוח, העושה היטב את תפקידו ואף מציע רקע היסטורי ותרבותי ברמה ובעושר העולים על המצופה ממדריך כיס מסוגו. 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-8 במרץ 2012, ב-גיליון כי תשא תשע"ב - 761 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. דניאל ונטורה

    כתבה יפה.
    אם זאת, איני רואה מה ימצא בה המטייל הישראלי.
    המידע חשוב, אפילו מצויין.
    אבל רק בתור ידיעה על הנעשה בתפוצות.
    אם המטרה היא לעודד תיירות לעיר
    פשוט לא נראה לי
    מכל מקום, יש לה חשיבות גם חוץ מזה

    שבת שלום

    דניאל ונטורה

  2. דניאל ונטורה

    מסיבה כל שהיא הדפסת הכתבה מתקבלת חלקית, כאלו יישור מלא לימין וחלק מן המאמר- השוליים השמאליים לא מופיעים בהדפסה. חבל !!!

  3. בית הכנסת של באזל הוקם בשנות השישים של המאה הקודמת. הוא נחנך ב
    1868. וכן בעיר יש המון תרבות, מוזיאונים מעולים, אספי אומנות יוצאי דופן, גנים בוטניים, פארקים, טירות מים ואפילו מוזיאון יהודי….העיר באמת שווה ביקור.

    נאוה

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: