מאז ומעולם ידעה היהדות להבחין בין ערכים חיוביים לשליליים בעימותיה עם תרבויות זרות. כך בימינו, מאבקה של היהדות בתרבות המערבית מתמקד במתירנות המינית ולא בערך השוויון. על הלכה והדרת נשים, משושן ועד בית שמש

איור: שי צ'רקה

מצויים אנו בעידן של מפגש תרבויות. היהדות מתמודדת עם ערכים ותפיסות היונקים מתרבויות שונות ובראשן התרבות המערבית. כיצד יש להגיב להם? האם יש לקבלם או לדחותם, וכיצד?

כדי לבחון את הנושא יש תחילה להגדיר מהי תרבות. ובכן, תרבות היא פיתוח, שכלול, עידון, האצלה. למשל, כאשר המשנה מתארת בעלי חיים כ"בני תרבות" כוונתה היא לחיות בר שאולפו. כך גם המונח הלועזי שניתן לחקלאות – AGRICULTURE, שתרגומו המדויק הוא "תרבות הקרקע", משמעותו פיתוח וגידול של צמחים על ידי האדם ומניעת השתלטותם של צמחי הבר על השדות המעובדים. גם ברוח האנושית מדובר על תרבות במובן של פיתוח – התרבות האנושית מתפתחת מתרבות פרימיטיבית לתרבות נעלה יותר, והדבר מתבטא בכל תחומי החיים – דיור, אכילה ולבוש; תרבות המדע והאמנות וכן האמונה והמוסר (לא ניכנס כאן להבחנה שבין ציוויליזציה לקולטורה, הנכללות שתיהן במונח אחד בעברית).

כשבידינו ההבנה הזו ניתן לקבוע כי היהדות ידעה לאמץ ערכים מתרבויות זרות כל עוד הם היו תרבותיים במובן שהם פיתחו וקידמו את רוח האדם. אך אם עמדה לפני היהדות תת-תרבות הרי שהיא ידעה להתנגד בה. כך, למשל, העימות של עם ישראל עם תרבויות זרות בעבר לא היה סביב האסתטיקה והאמנות הטובות כשלעצמן אלא מול פולחן הגוף, הן של גברים והן של נשים. הדבר התבטא בהתנגדות לספורט שהיה ביוון יותר פולחן לגוף מאשר שמירה על בריאותו, וכן בשלילת האמנות הפלסטית, כגון הציור והפיסול, שהאדירו את הגוף.

לעומת תרבויות אלה, הדגישו בעם ישראל את ערכי כבוד האישה וצניעותה. הרי סביב זאת התגלע העימות במגילת אסתר. אסתר מציינת את ההסתר, את הצניעות, את האנטי-תיזה לתרבות הפרסית ה"מתקדמת". רמזי המגילה במילים "ותילקח אסתר", "אין אסתר מגדת", "לא ביקשה דבר", מביעים את התנגדותה לאותה תרבות. העימות בינה לבין המן הוא אפוא העימות שבין "הקול קול יעקב", הבא מבפנים, לאגגיות – מורשת עמלק ועשו, שאצלם פולחן הגוף תפס מקום מרכזי, "הידיים ידי עשו" (עמד בהרחבה על כל אלו המהר"ל בספרו "אור חדש"). בהקשר זה ראוי לציין את ושתי, שהייתה האישה היחידה בעולם הנוכרי הידועה לנו מן ההיסטוריה שהרימה אף היא את נס המחאה נגד פולחן הגוף הנשי.

ועם פולחן הגוף הנשי הגיע גם היין. יין ונשים היו ועודם צמד-חמד בכל התרבויות האנושיות עד היום. אם נתבונן על הדברים נראה כיצד תרבות היין מפותחת גם ביהדות, אולם בכיוון הפוך. אצלנו משמש היין לברכת הנישואין והמזון, לברית מילה ולפדיון הבן. המשקה האציל מעדן ומאציל את ערכי המשפחה והחברה וממלא תפקיד חשוב גם במצוות התורה, כיין לקידוש והבדלה. עולה על כולנה השתייה בפורים. הרקע להלכה "חייב איניש לבסומי עד דלא ידע" הוא לכל הדעות חיקוי כביכול של תרבות היין הפרסית הנוכרית, אולם במהופך – ללא נשים וללא התפרקות ואלימות. להוציא תופעות חריגות, המשמעות המעשית של הלכה זו בכל הדורות הייתה "עד" ולא עד בכלל.

זוהי רב-תרבותיות במיטבה. ניתן להשתמש באלמנטים מסוימים מהתרבות הנוכרית, אולם תוך שמירת גבולות קפדנית, סינון והאצלה. התוצאה היא "ונהפוך הוא". לא רב-תרבותיות פשרנית ורדודה שאינה אלא סלט תרבותי אלא מהפכה תרבותית אמיתית.

הלכה אל מול המתירנות

אחד הכלים החשובים בידיה של היהדות כדי לשמור על אותה רב-תרבותיות חיובית הוא המסגרת ההלכתית, היוצקת את הערכים במטבעות קצובים. כך, בנושא התרבות המגדרית קבעה ההלכה גדרים וגבולות ייחודיים – היא הפרידה בין המינים בתחומים מסוימים וקבעה מסמרות באשר לצורת ההופעה וההתנהגות שלהם.

בטעות יש המפרשים את הלכות הצניעות בצורה מסולפת, כאילו כל מראה או קול של אישה הוא התגלמות היצר הרע בכבודו ובעצמו. מכאן הם מאשימים את שומרי הלכה ביצריות מוגזמת, כאילו כל מראה או קול של אישה גורם להם להתרגש ולצאת מכליהם. אך לא היא. דרכו של משפט שהוא קוצב גדרים בלי קשר ישיר לסיבת החוק. לא כל תמרור תנועה מציין סיכון מיידי; התמרור קובע גדרים וסייגים שמעבר להם עלול להימצא סיכון. והוא הדין בהלכות צניעות. התורה ובעקבותיה חז"ל קבעו גבולות ברורים על מנת למנוע גלישה לעבר שדה מוקשים, אך הגבול עצמו אינו בהכרח ממוקש. חז"ל השוו זאת לידית כלי – הידית שעשויה מחומר מבודד מונעת נגיעה בסיר הרותח עצמו (בלשון חז"ל "אש בנעורת").

ממילא, כאשר חז"ל קבעו כי "קול באישה ערוה" הם לא התכוונו לומר שכל קול של אישה יש בו בהכרח הרהורי עברה. זוהי הגדרה משפטית שבאה לקבוע גבולות בטוחים. היכן בדיוק עובר הגבול בין שירה ערכית חינוכית וצנועה, שאין בה גירוי, לזמרתה של זמרת, שלבושה, שפת הגוף שלה ותוכני שירתה ארוטיים? דווקא מי שמכיר היטב את אווירתו של עולם הבידור עשוי היה להבין היטב את סיבת ההגדרות ההלכתיות, אלא שהוא שקוע כולו עד צווארו בבוץ עד שאינו מסוגל להבין את מי שלבושו לבן וכל שמץ של רבב מכתים אותו.

השמירה על הגדרים ההלכתיים נהפכה חשובה עוד יותר בדורות האחרונים, עת נעשו החיים דינאמיים יותר ויותר עם התפתחות המדע והטכנולוגיה. תמורות, ביניהן מהפכניות, מאפיינות את התרבות המודרנית והפוסט-מודרנית. אחת ההשלכות הגדולות ביותר שלהן היא יציאת האישה מירכתי ביתה והשתלבותה בכל מערכות החיים. המעבר מצורת החיים הישנה, שבה מסיבות אובייקטיביות היא הייתה ממודרת (אם כי לא בהכרח מודרת), לצורת החיים החדשה, שבה היא שותפה מלאה בכל הפעילויות בחברה, היה מלווה פעמים רבות במשבר שבו נשבר והתמוטט סולם הערכים. מה שנקרא כביכול "שחרור" האישה הפך להיות במקרים רבים סחרור של שכרון חושים. נוספה לכך המהפכה המתירנית ששחררה כל רסן, ובה ניתן צידוק אידיאולוגי לפריקת עול ולנתינת דרור ליצרים בכל גיל, בכל מצב, בכל צורה, בכל מקום ובכל זמן, בשם ה"טבע" האנושי כביכול. וכשהתהליך מטופח על ידי המכשור האלקטרוני והתקשורת, העוצמה של ההרס התרבותי הופכת לקטסטרופה. תחום זה אינו תרבות אלא הידרדרות. שהרי כאמור תרבות היא עידון, ריסון והאצלה בעוד המתירנות הפוכה לחלוטין. בהגדרה חדה יותר זוהי התבהמות!

יש בה בתרבות המערבית סתירה פנימית – רוממות השוויון בגרונה וחרב ההחפצה, שבה האישה מוכנה להיות אובייקט, בידה. נשים כיום מוכרות את גופן תמורת כסף, כבוד מדומה והערצה עיוורת. זהו פרדוקס שהחברה המערבית עוד לא הצליחה לפתור, אך גרועה מכך היא ההתנשאות שבה תת-תרבות שכזו מתייחסת לחברה השומרת על ערכי התרבות האמיתיים.

שוויון אינו זהות

התרבות היהודית היא אחרת. התמורות המודרניות לא שינו את ערכיה ועקרונותיה. אדרבה, הן העצימו אותם. היהדות יודעת לברור את הסולת מן הפסולת – היא אינה פוסלת ואפילו מחייבת את התמורות והשינויים בתחומי המדע, הטכנולוגיה והחברה של המודרנה, ובכללם שוויון האישה. היהדות מאמינה כי האישה נבראה בצלם א-להים כמו הגבר, ומאחר שאינה משועבדת עוד למשק ביתה כבעבר יש לתת לה אפשרויות ותנאים הולמים על מנת לפתח את כישוריה ויכולותיה ולהשתמש בהם לתועלת החברה כולה. 

אלא ששוויון ביהדות אינו זהות בין הגבר והאישה. זהות נשית שונה מזהות גברית. קיים שוני גופני ומנטאלי ביניהם. הבחנה זו אינה הדרה אלא ההפך; היא האדרה, העצמה של האישיות לפי טבעה. טשטוש ההבדלים בין המינים אינו מעשה ראוי (לכך רמזה התורה באיסור "לא ילבש"). דווקא על רקע השתלבותן של נשים בכל מערכות החיים יש לתת יותר תוקף לדרישות ההלכתיות והרעיוניות. היהדות רואה בדאגה את ההידרדרות וההסתאבות של הצד המתירני, שלוח הרסן שבתרבות המערבית. לכן היא מתחזקת יותר במסגרותיה. ערכי המשפחה עומדים בראש הסולם. הקרבה היחידה בין איש לאישה היא במסגרת המשפחה בלבד. כל קשר אחר בין גברים לנשים חייב להיות ענייני בלבד, צנוע, מוגבל, מרוסן וממילא גם מעודן. לכן נדרשת הפרדה בין גברים לנשים בתחומים מסוימים, כגון בבידור, בספורט, בפעילות חברתית שאינה נחוצה. ובעיקר נדרשת ההפרדה בחיי הרוח. בתפילה למשל, על האדם להתרכז כולו בעמידתו לפני בוראו. כל דבר העלול להסיח את הדעת, גם אם אינו פסול במצבים אחרים, אינו ראוי. המסתכל מבחוץ עלול לפרש בטעות שמירת מסגרות אלו כ"הדרת נשים", ולא היא. רק בדרך זו ניתן לממש את השוויון האמיתי.

אולם דא עקא, האומנם ניתן לשמור על דרך חיים ייחודית בחברה שתפיסותיה ואורחות חייה כה שונים? האם ניתן לקיים ולפתח תרבות ייחודית בתוך אווירה אנטי-תרבותית? האם המושג "רב תרבותיות" יכול להיות מיושם גם בתחום זה?

התשובות לכך אינן פשוטות. הן מחייבות התמודדות אישית וחברתית לא קלה, התנהגות צמודת הלכה, וקבלת הנהגה שתוכל להדריך בדרך הנכונה את השרויים בנפתולי החיים וסיבוכיהם.

חייבים להודות על האמת. יש תקלות וכישלונות לא מעטים להולכים בדרך זו. בגלל הקשיים יש נטייה בשוליים לרופף את מסגרת ההלכה במקום להדק אותה. ודווקא במצב זה יש להדק אותה. לא ניתן להשתלב בתחומי המודרנה הראויים ולהמשיך ולהתחזק בערכי הרוח היהודיים בלי שמירה קפדנית על גבולות חברתיים והתנהגותיים. יש הצלחות רבות למרות הכישלונות וגם על אלו ניתן לומר שאין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם. יש לקוות שיופקו הלקחים המתאימים ודרך זו  תיהפך לדרך המלך של החברה הישראלית.

על רקע הדברים האחרונים נוכל להבין את דרכה של תרבות אחרת ביהדות, התרבות החרדית. תרבותו של הציבור החרדי שונה; היא מסתייגת מהחיים המודרניים, למרות המחיר הכלכלי והחברתי הכבד שהיא משלמת על כך, בבחינת לא מעוקצך ולא מדובשך. אחד הגורמים העיקריים לכך, אם כי לא הבלעדי, הוא המתירנות הכרוכה במודרנה. להבנתי אין כאן מחלוקת עקרונית בהלכה או בהשקפה, אלא בעיקר שאלה פרגמטית – כיצד לשמור על ערכי היהדות בעת הזאת? התשובה החרדית היא הדרה, בעיקר הדרת גברים. הגברים מדירים את עצמם ממקום שבו תימצאנה נשים, וממילא גם הנשים בחברה זו מדירות את עצמן, מרצונן הטוב, ממקומות שבהם יימצאו גברים. אין זו דרישה הלכתית, אלא תרבותה הוולונטרית של חברה זו.

התוצאה היא הסתגרות בתוך חומות בצורות והתנתקות מחיי החברה, הכלכלה, המדע, הביטחון ועוד. גם מי שאינו מזדהה עם תרבות זו חייב לפחות להבין את הרקע להיווצרותה. אפשר להתווכח על צדקתה של דרך זו, אך אי אפשר שלא להעריך את מסירות הנפש הכרוכה בה. ודווקא אלו המכירים יותר את תחלואיה של התרבות המערבית העכשווית צריכים להבין יותר את הרקע להסתייגותה של החרדיות מתרבות זו.

הבנה לאחר

נסכם דברינו: העימות בין התרבויות נושא אופי חריף. יש כאן התנגשות חזיתית בין תפיסות מנוגדות (יש להימנע מהמונח הקשה "מלחמת תרבות"), במיוחד בנושא שוויון האישה. הציבור לא מוכן ולא מסוגל להחזיר את  האישה חזרה אל התנור והכיריים. גם האישה החרדית כבר אינה שם ולא ניתן להחזירה לשם. אלא שלצערנו במהפכה התרבותית הזאת נכרכה, שלא בטובתה, גם המהפכה המתירנית, שהיא נסיגה תרבותית במהותה. רוב נושאי התרבות המערבית דהיום כורכים את שני הנושאים זה בזה. חששם המוטעה הוא שאם יוותרו על המתירנות ייאלצו לוותר גם על שוויון האישה ועל הדינמיקה המודרנית שהביאה לכך. לכן הם אינם מסוגלים להבין לא את התפיסה הדתית המפרידה בין הנושאים, ובעיקר לא את התפיסה החרדית, הכורכת אף היא את שני הנושאים זה בזה, אולם בכיוון הנגדי, ועקב כריכה זו פרשה מהמעורבות בחיים המודרניים.

כולם רואים את עצמם מאוימים. הציבור הכללי חרד מפני התעצמותו הכמותית של הציבור החרדי וחושש מהשתלטותו על המרחב הציבורי ומהמגבלות שהוא עלול להטיל על אורח חייו. בעיקר הוא חושש שמא כל התהליך המודרני, כולל האלמנטים החיוביים שבו, ייסוגו אחורנית. חשש נוסף הוא הנטל הכלכלי והביטחוני ההולך וגדל שעלול ליפול על כתפיו כתוצאה מהסתגרותו של הציבור החרדי. מאידך, הציבור הדתי רואה את עצמו מאוים מעצם קיומה של ה"תרבות" המתירנית המשתלטת על הפרהסיא בפרסומות, בתקשורת, בצורת הלבוש וההתנהגות. כל אלו הם כפייה והטרדה של ממש. וכך, תחושת האיום ההדדית הודפת כל צד לריאקציות והקצנות.

יש אפוא להנמיך את הלהבות. אך כיצד?

אנו חיים בחברה רב-תרבותית. למונח "רב-תרבותיות" יש משמעויות שונות. המשמעות הפוסט-מודרנית של מונח זה היא שאין אמת אחת אלא הרבה אמיתות. לכן אין בעצם אמת כלל ואין עוד מקום לחינוך לערכים ולאידיאולוגיות. השוק התרבותי פתוח לכול ובו ניתן לרכוש הכול בכול מכול כול. גם התבהמות יכולה להיקרא "תרבות" בשוק זה.

לעומתה יש תפיסה אחרת של רב-תרבותיות. אומנם יש אמת ויש אידיאולוגיה, אלא שגם האחר טוען שיש לו. גם אם צד אחד אינו מכיר בצדקת התרבות האחרת הוא לא יכול להתכחש לעובדת קיומה. אנו חיים בחברה שקיבלה על עצמה סדרי חיים דמוקרטיים ולפיהם אין לכפות על האחד את דעתו של השני. גם מי שסבור שלדעת ההלכה יש מקום באופן עקרוני לכפייה מודה שהלכה ואין מורין כן. מבחינה פרגמטית דרך זו יעילה יותר ושכרה בצידה. היא לא הודפת את האחר לריאקציה נגדית וקיצונית, סיכוייה טובים יותר לקרבו.

הייתי מצפה מנושאי הדגל הרב-תרבותי שיתייחסו ביתר הבנה לנושאי התרבות האחרת, שלא יעלו על דעתם לכפות עליהם את דעתם. שיתחשבו בהם, לפחות בפרהסיא הציבורית. שיעריכו את ערכיהם, ללא התנשאות, גם אם אינם מסכימים לאורח חייהם. אם הם מעוניינים באמת בשירותם הצבאי ובהשתלבותם הכלכלית צריך להתחשב בתרבותם. מאידך, גם על ההולכים בדרך האחרת, שאינם מרשים לעצמם מתן לגיטימציה לתרבות האחרת, להסיר מעליהם את התדמית הכפייתית המחרידה. רק כך הסיכוי רב יותר להשפעה חיובית.

 רק מי שיוכיח בחיי המעשה שלו שניתן לכרוך יחד שמירת חיי משפחה טהורים ויציבים עם החלקים החיוביים שבמודרנה, שאפשר לשלב תרבות מעודנת וצנועה כהלכה עם ערכי התרבות הטובים שיש בתרבות המערבית המודרנית ובקדמה המדעית, הטכנולוגית והחברתית, ישכנע את כל חלקי החברה, מכאן ומכאן, שניתן לצעוד בדרך זו בבטחה.

ניצחון היהודים בשושן בימים ההם חייב לשמש אות לסיכויי ניצחונה של היהדות בעימות התרבותי בזמן הזה. "ורבים מעמי הארץ מתייהדים".

 הרב יעקב אריאל הוא רבה של רמת גן. המאמר מבוסס על פרק מן המהדורה החדשה של הספר "הלכה בימינו", העומדת לצאת לאור

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012