גורי ממשיך לנסוע

חיים גורי. צילום: פלאש 90

פגשתי במשורר חיים גורי פעמיים לאחרונה. פעם אחת בערב לכבודו, עם צאת הכרך השלישי של כינוס שיריו, ופעם נוספת בפסטיבל היוצא ונולד מאהבה גדולה, "ימי שירה במדבר". גורי עומד לאורך הימים כולם, מול פני החברה והאדם, בעודו נושא את חובת העד המתרה ומנחם, חובה הממשיכה להפעיל אותו גם היום, כאשר בפיו שיחה תמידית על המצב החברתי והנפשי של הקיום הישראלי, מתוך דאגה ופיכחון השמורים להולכים לפני המחנה.

הנה לדוגמה, בכרך זה, השלישי, של כל שיריו, צירף בפעם הראשונה גם את שירי הזמר הידועים, "באב אל ואד", "שיר הרעות" ואחרים. ובתוך כך הוא מגלה את צדדי הפרופיל השונים של רושם העתים, שלא פעם מבהיל את הקהל, כמו למשל בספרו האחרון (לעת עתה!) "עיבל", המכונס אף הוא בכרך השלישי, ספר בעל מתח גבוה, שבו הוא אומר: "לא אוכל להיות פה לאילמים האלה… קולי נשאר כמאסף, ללא ייפוי כוח, בין הקוצים והסלעים", אך מוסיף ודורש, אולי בשם כולנו: "אז מדוע לא ענית לי ביום הצועקים? מדוע נאלמת לי באמצע? מדוע כה חסרת לי כאשר קראתי לך?".

המחזור 'עיבל' מתווה את ההילוך המבולבל, סחוף הקולות של העת הזו, המוצא כדברי גורי כי "כנראה שטעיתי בדרך/ הפנים האחרות/ צעקת הכלבים/ זו כבר לא ירושלים/ זה כבר משהו שאחריה" (עמ' 30). ולעת אחרת מנסח את הקינה המשותפת, זו המבקשת להדביק יחד את הקהל, לבנות עבורו את חלקת העזרה שבה אפשרית ההתכנסות סביב הזיכרון.

באירועי הפסטיבל כיתת גורי רגליו מחדר לחדר ושמע בצמא את הקוראים, מהם צעירים ביותר, ולא זו בלבד אלא היה גם המעיר והשואל. כך במפגש סביב שירתם של רפי וייכרט, רוני סומק ואמיר אור, פנה גורי לוייכרט בשאלה על השיבה לחרוז, דרך כמה שירים חדשים אשר פרסם לאחרונה נתן זך. וקמה שיחה על הפיזור והרעש של העת הזו, על המגובב והעזוב המבקש לעצמו סדר גם דרך הפנייה אל המבנים המוכרים בשפה.

בערב לכבודו של גורי בבית ביאליק, באולם גדוש מפה לפה, דיבר דן מירון על שירת גורי כמסע, כהליכה ממשית בעולם. אכן, במרבית שיריו של גורי התנועה מופיעה ככוח, ויש בכך להעיד על הסיבות לערות ולמשך הכתיבה הרצוף, המעמיד גוף כתבים משמעותי. יצירתו של גורי פונה החוצה, אל המרחב, ובאותה מידה אל הקהל והחברה. בתוך עמדה זו מתרחשת תמורה גדולה במשך הזמן. מהמנסח הקולקטיבי של תחילת הדרך, זה האומר "ראה, הנה מוטלות גופותינו שורה ארוכה ארוכה", זה העומד בתוך הקהל, הרי שעבר גורי לעמדת ההתראה החיצונית, המזהיר על עתיד ההרס של ההסתאבות והאלימות: "והחלופה שורטת הפנים הלכה בעקבותינו/ המשיכה לנדנד/ שהכול היה יכול להיות אחרת על ההר ההוא/ אילו רק שמענו בקולה" (עמ' 52).

אצל גורי, בניגוד לרבים מן המשוררים האחרים, מהולה הביקורת בחיוניות רבה של תמונות הארץ, בין בזיכרון ובין בהווה הסמיך. הנה לצד המחזור 'עיבל' מופיע שיר דוגמת "על החוף" שבו מצייר גורי ביד אמן את יפעת עכו: "ללכת לאיבוד בעכו / ליד המעגן/ בערב היורד על הים המאפיל סגול/ לראות סירות שעייפו שבות מהים הפתוח ואת הבתים הרחוקים/ שמעבר למפרץ חיפה/ הנמוגים אט אט ונעשים אורות" (עמ'64). המבט על היש, המצוי גם ביופי ובחסד של המראות, ובפכי המפגש בין אדם לאדם, עומד אצל גורי ללא היררכיה לצד הבעיות הפוליטיות, החברתיות והמוסריות העומדות לפתחנו.

בהקשר לרשימה זו, אנצל את הבמה לכמה מילים על הפסטיבל "ימי שירה במדבר" הנערך שנה בשנה בשדה בוקר. הפסטיבל הוא פרי עמל של שניים עיקריים, אילנה שחף ומירון נומיס, המעמידים הפקה כמעט בלתי אפשרית, גדושת תוכן ומשתתפים, וכל זאת בהתנדבות ומתוך תשוקה והשקעה עצומות. לצידם מחזיקים בחופת הפסטיבל משוררים ואנשי ספר רבים, המגיעים שנה בשנה ומנחים ומארגנים ועוטפים את אירועי הפסטיבל בעומק ורגישות.

על מפת הפסטיבל השנה הופיעו אירועים רבי משתתפים, דוגמת אירוע זיכרון לעמוס קינן, דיון ער ועמוק בשירת טשרניחובסקי או מחווה לנורית זרחי, ולצידם אירועי שירה אינטימיים, דוגמת מפגש בין ישראל אלירז למיכאל וולפה, הקראת שירה צעירה בגוונים שונים או סדנאות ומפגשי משוררים. נדמה כי פסטיבל כזה נותן משנה תוקף לכתוב קודם. לצד הקשיים ישנו מרחב עשיר של רוח ומפגש אנושי, תשוקת קריאה וקשב, ומעל לכל זה, דמויות כמו אילנה ומירון אשר מעמידות הלכה למעשה עזרה משותפת ורבת קולות של האדם והחברה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012