מדרש מבוכה / יערה ענבר

 א.

מרדכי ואסתר כותבים את אגרת הפורים, ארנט דה-גלדר, 1685

"הָרָצִים יָצְאוּ דְחוּפִים בִּדְבַר הַמֶּלֶךְ וְהַדָּת נִתְּנָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וְהַמֶּלֶךְ וְהָמָן יָשְׁבוּ לִשְׁתּוֹת וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה" (אסתר ג, טו). ומי ידע סודה של אותה מבוכה? זה מרדכי, שנאמר: "וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וגו'" (שם ד, א). ומה מילת "כל" כאן? מלמד שלא את המעטפת בלבד ידע מרדכי, שהיא הגלויה וידועה לעין כול, כי אם גם את התוך.

שיש המתרגש ובא על העולם לבוש בגלימה אחת ורק הנכנס בחדריו רואה את הכתונת שתחתיה. ומדוע דווקא מרדכי הוא שידע? שעליו נאמר: "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה וּשְׁמוֹ מָרְדֳּכַי בֶּן יָאִיר בֶּן שִׁמְעִי בֶּן קִישׁ אִישׁ יְמִינִי. אֲשֶׁר הָגְלָה מִירוּשָׁלַיִם עִם הַגֹּלָה אֲשֶׁר הָגְלְתָה עִם יְכָנְיָה מֶלֶךְ יְהוּדָה אֲשֶׁר הֶגְלָה נְבוּכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ בָּבֶל" (שם ב, ה-ו). אל תקרי נבוכדנצר, אלא נבוכה דנצר, ואיכא דאמרי: מבוכה דנצר.

תא חזי, שמתוך שהגלה מרדכי על ידי נבוכדנצר, הבין את אותה מבוכה של "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה". שנצר נבוכדנצר את המבוכה שהועיד לישראל, ושמרהּ עד התבשלה היטב. עד יבוא היום בו תוכל לשמחו כשמח יין ישן לבב אנוש, שיין – ככל שעובר הזמן משתבח, והבקיא ימתין.

ב.

ומהי אותה מבוכה? ומהי שאליה נכסף נבוכדנצר והחכים להמתין ולנצור?

כבר אמרו רבותינו במכילתא (בשלח פרשה א): "'ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ' – אין נבוכים אלא מטורפים שנאמר: 'מה נאנחה בהמה נבוכה וגו" (יואל א). וּודאי התכוונו רבותינו למטורפים מלשון הטורף את קלפיו: כשם שזה מבלבלן זה בזה, עד כי אין הזוכר לגבי האחד מהיכן בא ולגבי רעהו לאן הולך – כך השרוי במבוכה אין יודע מקורו היכן ולאן מועדות פניו.

ובא המשך המדרש ומחזק את הדברים: "ד"א  'נבוכים' – אין נבוכין אלא מעורבבין שנא' 'והמלך והמן ישבו לשתות וגו'". שהערבוב כמוהו כטריפה, ומכל מקום בערבוב ובטירוף נעוצה המבוכה. וזה סוד גלות נבוכדנצר, שהועיד להם לישראל להיטרף ולהתערבב בין העמים, עד כי לא יזכור האחד מאין בא ולהיכן מועדות פניו, ולפני מי עתיד הוא ליתן דין וחשבון.

זהו שאמר ר' מנחם מנדל שניאורסון בספרו תורת מנחם: "שכן הוא גם הפירוש דבלילה ההוא, שהלילה דגלות הוא באופן ההוא הסתר, היינו שאין מרגישים שהגלות הוא לילה וחושך, שָֹמִים חושך לאור". שכשהאדם רחוק מעצמו ובוכה – סימן הוא לו כי עודנו מחובר בשורשו, ושוזר לו הבכי חוט להיאחז בו ולצאת מן המצר. אלא שכשהאדם רחוק מעצמו וצוחק – סכנתו גדולה לאין שיעור.

וקול הצחוק של הצוחק בגלותו – כמוהו כבכי הנורא בבכיות, והשמיים בוכים עמו במסתרים. ומלכו של עולם מתגעגע לכלתו שפנתה לה ממנו ומצחקת.

וצחוק זה בידור הוא, שבפיזור גרעינו. שמן הערבוב והטירוף נובע, צחוק מבוכה.

וצחוק זה אין צחוק של זיווג הוא. כי יש צחוק של זיווג, כזה שצחקה שרה, וכזה שצחק אברהם, כזה שצחקו רבקה ויצחק, וכזה שצחק כל אחד מאיתנו ברגעים – צחוק זה צחוק של כינוס הוא, של ליכוד והתלכדות, כקול פכפוכם של המים הנקווים יחד למקווה אחד. ויש צחוק אחר, אולי כזה שציחק ישמעאל – צחוק של הרחקה והתרחקות, צחוק שמהבלו מתפזרים זרעוני העולם הלאה, כזרע לבטלה.

צחוק מבוכה צחקה גלות נבוכדנצר. ואישה נבוכה אסורה על בעלה. ייחוד יכול להתקיים רק כאשר יודע הגבר מקומו ויודעת האישה מקומה, יודע הוא מי הוא, ויודעת היא מי היא, ופונים בדיוק זה אל בדיוק זו. וכדי להתוודע אל הדיוק שלקראת הייחוד בודקת היא ובודקת, ומתגעגע הוא ומתגעגע. ועד שאינה יודעת – בחזקת נידה היא. ואמרו הפוסקים: "ובימים שלאחר כן שהיא נבוכה בהם ואין לה בהן חזקת טהרה אסורה לבעלה" (קיצור שו"ע סימן קנד).

ג.

וכן היו ישראל בימי מרדכי ואסתר, שנתערבבו יתר על המידה במקומם, אשר לא מקומם הוא. ועל זה נאמר: "וְהָעִיר שׁוּשָׁן נָבוֹכָה", ומפרש רש"י: "היהודים שבה". אם ליהודים דווקא כיוון הכתוב, מדוע נאמר "והעיר שושן" ולא "ויהודי שושן"? כדקאמרנא, שהפכו היהודים בליל אחד עם העיר שושן כולה, נבוכו בתוכה, נטרפו.

ואומר ר' יצחק אבוהב בספר מנורת המאור: "האור שושן היתה נבוכה נפש יהודה שככה" (שם, הקדמה לנפש יהודה). שאם אור נבכי הנפש לִמבוך המבוכה נקלע – שוקע שורש יהודה.

וידע מרדכי, "ומרדכי ידע", וידע שצריך להציל מרוע הגזרה, וידע שצריך לבתר את היהודים מתוך העיר, וזהו סוד "וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר", שנאמר: "וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה" (ד, א). שאף על פי שהגלה מרדכי עם גלות נבוכדנצר, "אִישׁ יְהוּדִי הָיָה".

ויש המלעיזים, ויאמרו שעד ש"מרדכי לא יכרע ולא ישתחווה" – שלום היה ליהודים תחת אחשוורוש, שם "מדינה ומדינה ככתבה" ו"עם ועם כלשונו" (א, כב). והיה מרדכי כקוץ אשר הקפיץ הכבשה מרבצה. ולא כך הוא. כי דווקא בפריעת השקט, בא מרדכי להזכיר לישראל כי ישראל הוא. להצילו מן המבוכה. לגאלו מנבוכדנצר בתוך גלותו.

 "כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו דֹּרֵשׁ טוֹב לְעַמּוֹ וְדֹבֵר שָׁלוֹם לְכָל זַרְעוֹ" (י, ג). ואל תקרי "מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹש", אלא "משַׁנה למלך אחשוורוש", שבשינוי ובהבדל ובייחוד – רזא דמהימנותא.

מדרש זה עתיד להופיע בדרשוני – מדרשי נשים, כרך ב'. לשליחת מדרשים נוספים: dirshuni@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במרץ 2012, ב-גיליון תצווה (זכור) תשע"ב - 760, פורים ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: