ובביזה לא שלחו את ידם: ההחמצה / אברהם וסרמן

הדגש שניתן במגילה על כך שהיהודים לא שלחו ידיהם בביזה רומז לכישלון הרוח הגלותית של אותו דור, שלא אזר אומץ לסיים את המלחמה ולעלות ארצה  

ביזת הקלוויניסטים, 1562

אם נשים לב למהלך האירועים במגילה נמצא שהכול התהפך – מעמדו של המן, ביתו ורכושו, היהודים שולטים באויביהם ונוקמים בהם – חוץ מדבר אחד: ביזת האויבים. למרות שהיהודים קיבלו אישור "לְהִקָּהֵל וְלַעֲמֹד עַל-נַפְשָׁם לְהַשְׁמִיד וְלַהֲרֹג וּלְאַבֵּד אֶת-כָּל-חֵיל עַם וּמְדִינָה הַצָּרִים אֹתָם טַף וְנָשִׁים וּשְׁלָלָם לָבוֹז" (ח, יא), הכתוב מדגיש שלוש פעמים "וּבַבִּזָּה לֹא שָׁלְחוּ אֶת-יָדָם"!

מהי הסיבה לכך? מסביר רש"י: "שהראו לכל שלא נעשה לשם ממון". מכאן מקובל לראות את ההימנעות מביזה כתמרור ומורה דרך למלחמות ישראל בזמן-הזה. צה"ל אוסר ביזה ועונשו של בוזז עלול להגיע לעשר שנים בכלא! זאת לעומת גניבה "רגילה" מחייל בתוך הצבא שעונשה המרבי שנתיים מאסר.

בזכות השלל

השמירה על טוהר-הכוונה במלחמה הפכה לנושא מרכזי וחשוב בתודעה היהודית. כך ניסח זאת הרב הראשי הראשון לצה"ל, האלוף הגר"ש גורן זצ"ל: "שלוש פעמים חוזרת מגילת אסתר על ההכרזה 'ובבזה לא שלחו את ידם'. זהו קנה המידה לקדושת הצבא בזמן קרב וניצחון. כי לא האינטרס הפרטי עמד לפני הלוחמים כי אם הצלת העם וכבודו".

אלא שפירוש זה קשה. אם כך הוא ואכן אין מקום לביזה במלחמה, מדוע בכל מלחמות ישראל, למעט מלחמת עמלק ומלחמת יריחו, מרחיב המקרא בתיאור השלל? פסוקים רבים בפרשת מטות מוקדשים לתיאור היקף השלל העצום במלחמת מדיין ואופן חלוקתו; המשכן הוקם בכספי שלל מצרים והמקדש הראשון נבנה בזכות השלל ממלחמות דוד. בהלכות מלכים (פרק ד) פסק הרמב"ם את הלכות חלוקת השלל באופן מסודר, שראשיתן בימי אברהם, המחלק אותו בשווה בין החזית לעורף התומך.

כך פירש רש"י (בראשית יד, כד):

אף על פי שעבדיי נכנסו למלחמה, שנאמר: 'הוא ועבדיו ויכם', וענר וחבריו ישבו על הכלים לשמור, אפילו הכי הם יקחו חלקם. וממנו למד דוד, שנאמר: 'כחלק היורד למלחמה וכחלק היושב על הכלים יחדיו יחלוקו'  (שמואל א ל, כד), ולכך נאמר: 'ויהי מהיום ההוא ומעלה וישימה לחוק ולמשפט' ולא נאמר והלאה, לפי שכבר נתן החוק בימי אברם.

לא זו בלבד אלא שהקב"ה מבטיח לישראל "ואכלת את שלל אויביך" וחכמים אף ביטאו את הערכתנו לכך: "על כן עלמות אהבוך – על שנתת לנו ביזת מצרים וביזת הים וביזת סיחון ועוג וביזת שלושים ואחד מלכים אנו אוהבים אותך" (שהש"ר א,כב). גם בפסוקי הפורענות מופיע תיאור רחב ומאיים כיצד האויב שולל את כספנו, בהמתנו, כרמינו ושדותינו: "שׁוֹרְךָ טָבוּחַ לְעֵינֶיךָ וְלא תאכַל מִמֶּנּוּ חֲמרְךָ גָּזוּל מִלְּפָנֶיךָ וְלא יָשׁוּב לָךְ צאנְךָ נְתֻנוֹת לְאיְבֶיךָ וְאֵין לְךָ מוֹשִׁיעַ. בָּנֶיךָ וּבְנתֶיךָ נְתֻנִים לְעַם אַחֵר וְעֵינֶיךָ ראוֹת וְכָלוֹת אֲלֵיהֶם כָּל-הַיּוֹם וְאֵין לְאֵל יָדֶךָ. פְּרִי אַדְמָתְךָ וְכָל-יְגִיעֲךָ יאכַל עַם אֲשֶׁר לא-יָדָעְתָּ וְהָיִיתָ רַק עָשׁוּק וְרָצוּץ כָּל-הַיָּמִים" (דברים כח).

הנה כי כן, תפיסת השלל במלחמה איננה מעשה עוול שראוי לגינוי אלא ההפך מכך. מרוב מלחמות ישראל נראה שהדבר לגיטימי ואף מעבר לכך: המלחמות במקרא מוגדרות כניצחון רק בשלב ה"גרנד-פינאל" של לקיחת השלל, הנחשב אף למניע ראשי ליציאה למלחמה באויב (סנהדרין טז ע"א):

כיון שעלה עמוד השחר, נכנסו חכמי ישראל אצלו (= אצל דוד המלך). אמרו לו: אדונינו המלך, עמך ישראל צריכין לפרנסה… אמר להם: לכו פשטו ידיכם בגדוד. מיד יועצין באחיתופל ונמלכין בסנהדרין ושואלים באורים ותומים.

סוף שלא בא

על כן נראה שיש לפנות למקום אחר במגילה, שבו פירש רש"י פירוש אחר לפסוק (ט, י): "ובבזה לא שלחו את ידם – שלא יתן המלך עין צרה בממון". מה פשר הדבר?

בתשובה לשאלה למה אין אומרים הלל בפורים ענה רבא את התשובה העגומה "אכתי עבדי אחשורוש אנן" (מגילה יד ע"א). במילים אחרות, אומר רבא – לא יכולנו להתרומם מעבר למלחמת הצלה, "להקהל ולעמוד על נפשם", הא ותו לא. ומכיוון שחסר שלב השלל הרי שלא הייתה זו מלחמה באמת ולא שבנו אל קדמות נעורינו.

אז אמנם יהודים שבו לאחוז בחרב, מה שנמנע מהם מאז חורבן הבית עשרות שנים מוקדם יותר, אלא שלמרבית הצער והאכזבה לא שבו לציון ולא כוננו בה את מלכותם העצמאית הבוטחת בה' המלמד ידינו לקרב ואצבעותינו למלחמה, הנותן שלל אויבינו בידינו.

"עד יעבור עמך ה' עד יעבור עם זו קנית" – מכאן אמרו חכמים: ראויים היו ישראל להעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון, אלא שגרם החטא (סוטה לו ע"א).

ומבאר רש"י:

"ראויים היו להיעשות להם נס – לבוא ביד רמה".

לו זכינו, היינו מתרוממים לגובהה של מלחמת ניצחון המתבצעת בידי עם חופשי וריבוני, וכובשים ביד חזקה את ארצנו מידי השבטים שפלשו לשם בהעדרנו.

רמז עבה לכך רמזו חז"ל בסדר כתיבת המגילה, כשהורו לכתוב את עשרת בני-המן בשתי שורות כשירת הניצחון על ל"א מלכים שהרג יהושע בכניסתו לארץ (מגילה טז ע"ב). ההשוואה אינה טכנית בלבד, שכן בני המן היו שוטני יהודה וצריה המפריעים את בניין המקדש (רש"י על המגילה, על פי סדר-עולם). אכן, מלחמה הייתה, צרי יהודה וצרי ישראל הוכנעו. פחד היהודים נפל על העולם, בדומה לתוצאת קריעת ים סוף: "שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת". כך הובטח גם לעתיד: "פחדכם ומוראכם יתן ה׳ א-להיכם על פני כל הארץ אשר תדרכו בה כאשר דבר לכם" (דברים יא).

הכול היה מתוקן לסעודת-הניצחון הגדול, הכוללת ביזת שונאינו ועלייתנו יחד לארץ ישראל. אלא שהגלות, המנטליות הגלותית המתמצה במשפט האומלל "אכתי עבדי אחשורוש אנן", הייתה לרועץ. אימת אחשורוש הייתה עליהם ולא מימשו אף את שהרשה להם, על אחת כמה וכמה שלא העזו לעלות ארצה בכוח, ולהקים את הבית השני כשהוא משוחרר מעול גויים.

הרב אברהם וסרמן הוא ר"מ בישיבת ההסדר ברמת גן

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ח' באדר תשע"ב, 2.3.2012 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-1 במרץ 2012, ב-גיליון תצווה (זכור) תשע"ב - 760, פורים ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. הרב יעקב מדן, בשיעור על מלחמת העי, מסביר שכאשר עטים על השלל, פגה רוח הלחימה. הצבא לא משלים את מטרתו. יש מקום לחלק שלל אחרי שהמלחמה מסתיימת – לא בעיצומה.

    בחלוקת השלל שאחרי הקרב לא עטים כאספסוף רודף בצע, אלא כצבא מאוחד המחלק את השלל בצורה מסודרת, תוך שמירה על עקרונות – למשל הקביעה שחלק היושבים על הכלים ישווה לחלקם של הלוחמים. מלחמה היא מצב שבו יכול האדם להגיע לשחרור כל יצריו הפראיים. שימת סייגים מביאה לשמירת צלם האלקים גם בעת מלחמה.

    ניתן להוסיף עוד נקודה: כל תרבות פרס ומדי סובבת סביב הרכושנות. אפילו המלכה אינה אלא רכושו של המלך. ניתן להשמיד עם שלם משום שאינו מועיל כלכלית ולמלך אין שווה להניחם. גם אסתר לא באה אל המלך בטיעונים מוסריים, אלא בשיקול כלכלי 'כי אין הצר שווה בנזק המלך'. ההימנעות מלקיחת השלל משדרת לעולם כולו: 'הכסף לא יענה את הכל. יש ערכים יקרים ממנו!'

    הנתינה כערך, עומדת במרכז מצוות הפורים – מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. וכבר מראש חודש אדר משמיעים על השקלים, הנתינה המבטאת את השותפות של כל ישראל.

    בברכה, ש.צ. לוינגר

    ומצלצלי הפעמונים ידרשו: וב'ויזה' לא שלחו את ידם. כנגד תרבות של משתאות בזבזניים, מעמידים ערכים של צניעות וחיסכון.

להגיב על ש.צ. לוינגר לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: