רעיה הרניק חזתה בשיריה את נפילת בנה במלחמה, ופרסמה אותם לאחר מותו. בראיון לרגל הוצאת מבחר שיריה היא מדברת על שכול, על אמנות, על 'יקיות' המונעת התפרקות ועל ארץ ישראל של פעם וירושלים של היום

רעיה הרניק. צילום: מרים צחי

רעיה הרניק מחכה לי בפתח דירתה החמימה הממוקמת בדיור המוגן היוקרתי ברמת בית הכרם בירושלים. "אפשר ללכת לאיבוד במסדרונות כאן", היא מסבירה את פשר עמידתה בפתח, "ואת מקבלת כמה נקודות זכות על הדיוק. יש המסתכלים קודם כול על ההופעה או על הפנים של אדם שהם פוגשים לראשונה. אני שמה לב לדיוק", היא אומרת בחצי חיוך בעודה מכינה לי תה, נראית כמודעת לניחוח היקי של דבריה. ועוד נגיע ליקיות בהמשך.

אנחנו נפגשות לרגל צאתו לאור של ספר מבחר שיריה – חשבון עובר ולא שב, מבחר שירים 1960-2010 (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2011) – המאגד בתוכו שירים משלושת ספרי השירה שהוציאה וכן שירים חדשים.

רעיה הרניק נולדה בגרמניה ב-1933 ועלתה לישראל בגיל 3. היא הייתה עורכת תוכניות דוקומנטריות ברדיו קול ישראל, וכתבה ספרי ילדים ונוער, ביניהם הספר 'אחי, אחי' המסופר מנקודת מבטו של ילד ששכל את אחיו. בעלה, המוזיקאי ועורך הרדיו מאיר הרניק, נהרג בתאונת דרכים בשנת 1972. בנה גוני נפל במלחמת לבנון הראשונה, כמפקד סיירת גולני בקרב על הבופור. הרניק הייתה מהבולטות שבמבקרי המלחמה ומדיניות ישראל בלבנון. מרבית שירי הספר הינם שירי שכול וקינה, הדהוד של האסון שפקד אותה.

נבואה מצמררת

"אני אישה זקנה, לא מבוגרת ולא גיל הזהב. אני לא אוהבת מילים מכובסות", היא אומרת לי בתגובה לבקשתי שתגדיר את עצמה כפי שהיא היום. "לפני 10 שנים החלטתי לעבור לדיור מוגן, החלטה נבונה מבחינתי. אני חיה את החיים הכי שלווים שאפשר לחיות בארץ הזו בהתחשב בכך שיש לי שלושה נכדים בצבא ושכל בוקר כשאני פותחת את העיתון נהיה לי שחור בעיניים, אבל אני משתדלת מאוד לא להתרגז יותר מדי. פעם הייתי יוצאת לרחובות על העניינים האלה, מפגינה. אבל החלטתי שעכשיו זה התור של הדור הבא. הוצאתי עצמי לגמלאות ציבוריות.

"התחושה לאור צאת המבחר היא תחושת סיכום. זה היה תהליך מאוד מייגע. היה הריון קשה ובסוף נולד ספר ואני מקווה שיתקבל יפה. יש תחושת סיפוק, אך לא התפעמות כמו כשיצא הספר הראשון שלי. רוב השירים בספר הראשון נכתבו למגירה, וזה שפתאום הם היו בחוץ היה בשבילי כמו לידה של משהו. היום זה לא כך. אני מרגישה תחושת השלמת משימה שלקחתי על עצמי ואני שמחה שזה נגמר והספר אכן על המדפים".

מדוע החלטת להוציא את ספר מבחר השירים דווקא עכשיו?

"ראשית משום שהספרים אזלו מן השוק. מפעם לפעם מישהו שואל אותי על ספר מסוים ואין לי איך לעזור לו. בנוסף היה לי מאוד חשוב שלכל אחד מנכדיי, גם הקטנים שעוד לא קוראים, יהיה עותק מהספרים, וכיוון שאי אפשר היה להשיגם חשבתי שזו הזדמנות טובה. אולם הסיבה העיקרית היא שהשנה בחודש יוני נציין 30 שנה למלחמת לבנון הראשונה. אני מעוניינת להציף את העניין הזה בכל צורה שאני יכולה, כי זו מלחמה שכולם מאוד מעוניינים להשכיח אותה. אני לא פוליטיקאי ולא איש ציבור, אבל אחד הסעיפים בחוזה עם הוצאת הקיבוץ המאוחד היה שהספר יצא לפני יום הזיכרון לחללי צה"ל השנה, כדי שיעלה הרהורים בראשם של אנשים. הגעתי למסקנה שאם לא עוזרים לזיכרון הוא נעלם. כמו רימון שנזרק לבריכה ויש פיצוצים ועניינים ואחר כך המים נרגעים, ואם אתה לא נוגע וזורק אבן קטנה אז האירוע יישכח כלא היה. אני חושבת שמגיע למלחמה הזו להיזכר".

הרניק מתעוררת כשהיא מדברת על המלחמה ההיא, שבה נפל בנה. את ספר שיריה הראשון "שירים לגוני" פרסמה בשנת 1983, שנה לאחר מות הבן. בספר מופיעים שירים שכתבה שנים רבות קודם, בחלקם היא חוזה את האסון כמו בנבואה מצמררת. כך למשל בשירה "כשיבואו הדברים" משנת 1962, 20 שנה לפני נפילת גוני: "כשיבואו הדברים פתאום/ באותו היום/ באותו היום/ אעמוד פעורת עיניים אל מול האסון./ כל חיי קופאים אל המחר הזה…/ ולילה לילה בוכים חיי/ את בכי/ אותו היום". ובהמשך: "אני יודעת את גורלו/ חיי סובבים סביבו/ נביא אני,/ נביא הפחד/ האימה… סופרת רגעים ברחמים… אבל יודעת בוודאות/ לאן רצות כל השנים/ ומחכה".

מאיזה מקום הגיעו השירים האלו?

"עניין הכתיבה הוא מסתורי. השירה אצלי נובעת מהמקום של החלומות. זה לא דבר רציונלי לחלוטין. היו שנים שידעתי בעל פה מאות שורות של שירה עברית ולועזית, אולם אף פעם לא הצלחתי לדעת בעל פה שירים שאני כתבתי. כמו כשחולמים חלום ואחר כך הוא מתפוגג. לא כל המשוררים כאלה. חיים גורי למשל יודע בעל פה את כל השירים שכתב. אני ממש לא. זה אפילו מביך. פעם נסעתי לחו"ל לערב הקראה של שיריי, וכשהגעתי למלון מצאתי את התרגומים ולא את המקור. ניסיתי לשחזר אותם ולא הצלחתי. צלצלתי בבהלה גדולה לחתני שיחפשם, ואז מצאתי אותם במזוודה. אני לא אדם שקשה לו ללמוד בעל פה, אבל שירים שלי קשה לי. זה כמו חלום – אם אני לא תופסת אותו ברגע שנחלם, הוא הולך. אם באות לי שורות של שיר כשאני נוהגת אני יודעת שזה אבוד. עד שאגיע הביתה זה ייעלם.

"זה לא מקרה שזה קרה לי עם גוני. עם שלושת ילדיי האחרים אף פעם לא הייתה לי תחושה כזו. כשהייתי הולכת ברחוב היו שואלים אותי מה שלום גוני. הייתי אומרת שיש לו עוד שלושה אחים ואחיות – אתם לא מתעניינים בהם? הוא היה אישיות מאוד בולטת מגיל קטן. ילד שנורא הפנים סיפורים ומקומות, וזה עורר בי הרבה מאוד פחדים. אני הדור של אחרי מלחמת השחרור, וסיפרנו והראינו לו מקומות. הייתה לנו פיאט קטנה וטיילנו בכל הארץ, בנבי יושע, בתל חי ובכפר גלעדי. יש תמונות שלו כמעט ליד כל מצפה. החיבור לאדמה היה חזק וכן החיבור למורשת. ביום שהסתיימה מלחמת ששת הימים גרנו בירושלים. כל תקופת ההמתנה לפני כן הוא היה נורא נרגש, מילא שקי חול, עזר. לאחר הניצחון עשינו מסיבה לכל דיירי הבית, שרנו ורקדנו. 'ירושלים של זהב' היה שיר חדש, והייתה שמחה גדולה מאוד. גוני עמד ובכה. הוא היה בן 10. חשבו שזה מהמתח והעייפות ואמרו שלא יבכה כי נגמר וניצחנו. הוא לא היה בכיין בכלל. ואז הבנו מדוע בכה – הודיעו ברדיו שצה"ל יורד לכיוון חברון ויריחו. וגוני אמר – אז מה נשאר לי לכבוש?… הוא ראה עצמו ככובש הפוטנציאלי של חברון. אמירה כזו מילד כל כך קטן זה מפחיד. כמובן שהשירים הללו היו למגירה, ממש סוד כמוס. בעלי ואף אחד לא ידעו עליהם. חס וחלילה מפרסום דבר כזה כל זמן שהוא בחיים. לא העזתי לדבר על זה".

איך הגיעה ההחלטה לפרסם את השירים לאחר מותו?

"זה התחיל משיחה די אקראית עם חיים גורי, שבא לבקר אותי לאחר שגוני נהרג. אמרתי לו שתמיד הייתה לי תחושה שהגורל הזה מצפה לגוני איפשהו. גורי אמר שלאחר תאונה או מחלה אנשים אומרים שקמו בבוקר והרגישו שהולך לקרות משהו, אבל אם לא קורה שום דבר הם שוכחים שהרגישו כך. אמרתי שאני ממש כתבתי את התחושות האלו והראיתי לו את השירים. הוא מאוד עודד אותי להוציא אותם לאור".

לא רוצה להרפות

האם החיים נחלקים לשניים, לפני האסון ואחריו?

"כן. בשנת 1973 עבדתי ברדיו ועשיתי תוכנית עם הורים שילדיהם נפלו בנבי יושע ב-48'. רציתי להראות שהחיים נמשכים, שלמרות שהבנים שלהם נפלו הם ממשיכים לחיות. אבל ראיתי שהחיים שלהם נעצרו. היום גם אני מרגישה כך. אני לא בנאדם שיושב עם תריסים סגורים ומשדר אבלות כל הזמן, ואצלנו במשפחה מדברים על גוני בחופשיות. אנו לא משפחה שאסור להזכיר בה את הנופל. מצד שני גוני לא תלוי בסלון בתמונות מוגדלות ואין נרות זיכרון בכל מקום. הוא חלק מהחיים שלנו, כל הנכדים יודעים עליו, אבל אף אחד לא קרוי על שמו. כמעט אין מפגש משפחתי שבו לא מזכירים שגוני היה אומר ככה וככה ומה פתאום הכנתי את האוכל הזה כשאני יודעת שגוני לא היה אוהב, אבל הדברים נאמרים כאילו הוא באמריקה ולא בדמעות. הוא ממשיך ללוות אותנו. מצד שני החיים שלי בפירוש נחלקים ללפני ואחרי. איך החיים היו נראים אם לא היה נופל? האירוע גזל המון כוחות נפש, ויש אנשים  שבורחים מזה בצורה של פעילות יתר. אני מרגישה שאני זקוקה למנוחה ושומרת על עצמי לא להיתקל בדברים. כמו אדם עם פצע מתחת לסוודר שנזהר לא להיתקל בזוויות חדות כדי שהפצע לא ייפתח. אי אפשר לדעת מה היה קורה. אין ספק שניטל איזה ממד מהחיים. כמו סרט שממשיך להתגלגל אך בלי צבע או בלי קול. החיים נמשכים, הילדים מתחתנים, מסיימים ללמוד, נולדים נכדים, הנכדים בצבא… אבל חסר איזה ממד".

את כותבת "הזמן אינו אמור לרפא פצעים…/ הזמן עוטף את הפצע במעטה שקוף/ (ומשמר אותו לבל יגליד)/ לבל ירפא", ואז: "כשאתה הפסקת ללכת/ עמד גם הזמן מלכת/ ומה טוב הדבר… כמה נפלא ונאדר הזמן/ שאינו ממשיך בזרם החיים/ ואינו נושא אותך לתוך/ השכחה או האבדון// הזמן עמד מלכת באתו יום./ גם אתה. גם אני. גם הזיכרון". ובשיר אחר: "אמור לי: די, די אמא,/… הרפי ממני. הגיע הזמן./… אינני שומעת/ לכן אמשיך לבכות".

הזמן קפא לאחר האסון ואת שמחה בכך. את לא רוצה להרפות ולו במעט? לזרום עם קצב החיים ולהיאחז במעט שכחה שיכולה להקל?

"לא רוצה את השכחה. יש בפסיכולוגיה עניין שקוראים לו 'לט גו' – להרפות. אני ממש מתנגדת לזה. הדבר האחרון שאני רוצה זה לתת לו ללכת. כל זמן שאני נושמת הנוכחות שלו קיימת. אני לא רוצה שזה יהיה יותר קל. זה כמו שאני לא לוקחת גלולות הרגעה כי אני חושבת שאין ממה להירגע. להירגע צריך ממשהו שלא קרה. אם אתה חרד שמחר ייפול עליך המבול או משהו כזה, תיקח גלולות הרגעה ותירגע. אבל אם כבר קרה הדבר אז הוא נוכח. לדעתי הוא לא היה בנאדם שהיה רוצה להישכח. אני לא חושבת שיש מישהו שרוצה להישכח. ילד שקורא ספרים כמו 'חברים מספרים על ג'ימי' (ספר הנצחה על לוחם פלמ"ח וצה"ל שנהרג במלחמת העצמאות. ר"ר) ואוסף את ספר הצל"שים הוא לא בנאדם שרוצה שישכחו אותו".

ללא גבולות

במחזור השירים 'שירי התשה 1970', שגם הם נכתבו זמן רב לפני קרות האסון, את כותבת: "אני לא אקריב/ בכורי לעולה./ לא אני.// בלילות אלוהים ואני /עורכים חשבונות/ מה מגיע למי.// אני יודעת ומכירה/ תודה./ אבל לא את בני./ ולא/ לעולה". שנים לפני נפילת בנך את נושאת ונותנת עם האלוהים, בשיר המתכתב עם סיפור עקדת יצחק. מה היחס שלך אל אלוהים אז והיום?

"אני לחלוטין חילונית. אני מגדירה את עצמי כך. אבל אני חושבת שאין אישה שילדה ילד שלא חושבת באיזה מקום בתוכה שיש משהו מעבר לחלוקת תאים וביולוגיה. שיש בזה דבר פלאי ומופלא. אך זה לא מחייב אותי לקיים מצוות או להתלבש בצורה מסוימת או לשבת באוטובוס במקום כזה או אחר".

את כותבת בשיר מסוף שנות ה-80: "אני מצמצמת את גבולותיי./ פעם הייתי ארץ ישראל/ הייתי מדינת ישראל/ היום אני ירושלים/ עוד מעט/ הר הרצל/ עוד מעט/ אתה". מהו הרקע לשיר?

"זהו שיר חשוב. גדלתי בארץ שלא הייתה מחולקת, כילדה וכנערה טיילתי בכל הארץ מהים עד הירדן. זה היה דבר מובן מאליו. מגיל 8 עד גיל 12 גרנו בירושלים, בשכונה הערבית. בליל חג המולד הייתי הולכת עם הוריי לבית לחם המוארת בלילה. גדלתי בלי גבולות. בגיל ההתבגרות לפני מלחמת השחרור היינו הולכים דרך כפרים ערביים בלי חשש. הייתי ארץ ישראל. הדבר המשיך מבחינה מנטלית עד מלחמת ששת הימים. לאט לאט נוצר גבול, שהייתי חייבת לחצות אותו לא רק ברגליים אלא גם נפשית ופוליטית. ואז הפכתי להיות מדינת ישראל. כבר לא הייתי תחומה גיאוגרפית אלא מדינית. כשגוני נהרג הגבול הצטמצם עוד יותר, כי פתאום העניין הפוליטי הפך לעניין מאוד אישי. המדינה הייתה מעורבת. כבר לא הייתי מדינת ישראל. כשכתבתי את השיר לפני 20 שנה חשבתי שירושלים תישאר שלי, מה שהיום אני מסופקת בו מאוד".

מה היחס שלך לירושלים היום?

"אני בירושלים כי אני בנאדם עקשן. כמו שלא היה עולה בדעתי שהמלחמות או הפיגועים יבריחו אותי ממנה, כך גם היום אני מתעקשת להישאר פה כדי שלא ארגיש שמבריחים אותי. כמו שכתב ביאליק, 'לא יברח איש כמוני'. אך זו כבר לא ירושלים שלי, זו לא ירושלים של שנות ה-60. אני גרה בה משנות ה-50 עד היום, וזו לא העיר שאהבתי פעם. מדינת ישראל ויתרה על ירושלים, וההוכחה לכך היא שעדיין אין רכבת מהירה לירושלים. העיר הפכה לעיר קצה שאי אפשר להתקדם ממנה לשום מקום. אם מדינת ישראל שמדברת כל הזמן על קדושת ירושלים לא מסוגלת לעשות מה שעשו בתחילת המאה בזמן שלטון התורכים עם קלשונים, סימן שלא אכפת לה מירושלים. כך נראית העיר וכך נראית האוכלוסייה. כל העיר הפכה לבזאר ב-9.90, ויהיו הצגות ברעננה או בקריות ורק לא בירושלים. אני עדיין מאוד אוהבת את האורות והצללים של ירושלים, את מזג האוויר שלה, את האנשים הירושלמים. בירושלמים יש משהו מאוד אותנטי, וממש לא משנה מאיזו עדה או מעמד חברתי הם. כשאני פוגשת ירושלמי אני יודעת שהוא ירושלמי גם אם אני פוגשת אותו בתל אביב. כאן בדיור המוגן יש מיקרוקוסמוס של כל העדות והסוגים של ירושלמים, ואנשים גאים בירושלמיות שלהם. כל מי שתפגשי כאן, דבר ראשון יגיד לך שהוא ירושלמי דור שביעי. יש איזה גוון לוקאלי בלהיות ירושלמי. אבל העיר מאוד שינתה את פניה, העיר מאוד מוזנחת".

הבכי הוא פנימי

אני רוצה לדבר מעט על אמנות. את כותבת בשיר 'אי אמון גובר במעשה כתיבת השיר': "היופי בשיר מעוור את עינינו/ הלחן מסתיר את האין, שבו/ חוזרים הלחשים לאוזנינו// מיטב השיר הוא כזבו". את לא רואה אמת בשירה?

"אני פחות ופחות מאמינה בשירה כמשהו אמיתי. מצד אחד, כפי שאמרתי קודם, כתיבת השיר היא דבר פלאי וחלומי. מצד שני, לעתים ברגע שזה הופך לאמנות יש בזה משהו מרמה. יש משהו מהפנט במוזיקה של השירה, ולא תמיד כשמנסים לפרק את המוזיקה הזו לתוכן עומד מאחוריה משהו עד כדי אמירת – נכון, בדיוק כך. לפעמים יש תוכן, אני לא אומרת שבכלל לא. כשהייתי צעירה צורת החשיבה שלי הייתה לא בפרוזה אלא בשירה. הייתי יכולה לנסוע באוטובוס מת"א לירושלים וכל הזמן היו לי בראש שורות מתגלגלות, בין אם של משוררים אחרים ובין אם שלי. נגמלתי מזה. עם השנים הקסם של זה פג במידה מסוימת. אולי זוהי אחת הסיבות לכך שאני כמעט לא כותבת היום. בכלל, נראה לי שכותבי פרוזה משתבחים עם השנים, אולם כותבי שירה משתבחים בכתיבה לעתים רחוקות מאוד. בדרך כלל שיריהם הראשונים, אלו שכתבו בגיל צעיר, הם הטובים ביותר. לא יודעת למה. כשאני נתקלת בספר שירה שעליו כתוב שאלו שירים מאוחרים שהוצאו אחרי מות המשורר, הלב שלי שוקע עוד לפני פתיחת הספר, בדרך כלל הם הרבה פחות טובים מהשירים הקודמים. יש יוצאים מהכלל – הספר 'עיבל', ספרו האחרון של חיים גורי, מצוין. אך בדרך כלל לפי ניסיוני זה כך".

אני מסתכלת במדפי השירה העברית הניצבים מולי – כל ספרי לאה גולדברג, יהודה עמיחי וחיים גורי מסודרים בצורה מופתית, לצידם ניצבים כל ספריו של רילקה. אני נזכרת בקבלת הפנים של הרניק ובהערתה על הדיוק שלי, ומפנה את תשומת לבה לשורה מהספר שתפסה אותי: "אישה כזו שלא בוכה ולא צורחת/ גם כאשר עולמה נקרע לרסיסים/ בקושי רב כותבת שירים/ מדי פעם".

"התרבות היקית השפיעה על חיי למרות שגדלתי בארץ. לא היו אנשים שכבלו אותי למושגים האלה, אך אני כך לטוב ולרע. לרע זה מתבטא בחוסר יכולת מסוים להפגין רגשות, חוסר יכולת להתפרק. אדם צריך מפעם לפעם לדעת להתפרק. לטוב זה מתבטא בערכים קפדניים מאוד. אבי לימד אותי כשהסביר לי על שחיתות שאין דבר כזה קצת שוחד. זה כמו הריון, או שאת בהריון או שאת לא. או שאדם ניתן לשיחוד או שהוא לא. היושר היה קנה מידה מאוד מוצק של מה שחשוב בחיים ומה שלא. דבר טוב נוסף הוא מידה של צניעות, הצנע לכת. לא צריך את המרצדס הגדולה ביותר גם אם יש לך כסף לקנות שלוש כאלה". לאור סיפור חייה הקשה, אני תוהה לגבי סוגיית ההתפרקות, ומקשה שוב – אף פעם לא התפרקת? "יקים לא מתפרקים. זה לא קורה. קשה לי מאוד לבכות. אני כותבת בשירים הרבה על בכי אבל שלא תחשבי שאני בוכה באמת. זה יותר בכי פנימי. אני לא נותנת לזה לצאת. השלמתי עם היתרונות והמגרעות של האופי הזה", היא אומרת בחיוך. האם כתיבת השירה סיפקה כר כלשהו להוצאת הכאב? רעיה טוענת שלא. "הכאב יוצא בשירים, אך הם לא נכתבו כתרפיה".

החיים מוכרחים להיגמר

את מתייחסת בשירייך לא רק לזמן שקפא לאחר האסון, אלא גם להיבטים אחרים של הזמן: "צריך זמן כדי לכתוב שירים/ זמן ישן/ לא כזה שנמדד/ לפי קצב ערוצי הרדיו או האינטרנט/ זמן ליד שולחן כתיבה ונר או עששית/ טרם חשמל ומחשב. זמן העיפרון והעט". יש בך געגוע לזמן כפי שהיה פעם?

"אני מרגישה טוב יותר בזמן של פעם. יש לי מחשב, יש לי מכשיר הקלטה ויש לי טלוויזיה, וזה לא שאני מודרת מהדברים האלה, אבל גם בטלוויזיה לא מושך אותי לראות האח הגדול וכל הדברים שמדברים עליהם. אני אוהבת סרטים דוקומנטריים, אני נהנית מהטלוויזיה כי היא מספקת לי חומרים כאלו. אני לא מבינה מה מוצאים באח הגדול. נבצר מבינתי העניין המציצני הזה. זה עולם שזר לי ואני לא מרגישה בו בבית. אפילו לגבי נסיעות בחו"ל – כולם נוסעים היום למזרח הרחוק. אני מרגישה טוב באירופה. הבת שלי הייתה בשליחות באמריקה ונסעתי לבקר אותה. לאחר מכן אמרתי שיותר אני לא נוסעת. זה יותר מדי גדול בשבילי, יותר מדי רועש. אני מסתפקת בשוויצריה, באנגליה ובסקוטלנד. זה העולם שלי ואני לא רוצה את שפע הגירויים החדש הזה. יש לי חברים שנוסעים לוויטנאם, ואני שואלת את עצמי מה איבדתי בוויטנאם? כי עוד לא הייתי שם? אז מה, אני חייבת לעשות 'וי' על כל נקודה בכדור הארץ כדי להוכיח לעצמי שהייתי שם? אני לא מרגישה צורך כזה.

"בעצמי נסחפתי קצת לזמן הטכנולוגי המהיר. פרקי ההתרכזות שלי קצרים יותר, רמת הקשב שלי קצרה יותר מפעם. כשאני רואה סרט אני שואלת את עצמי מתי הוא ייגמר כבר לאחר שעה, כשפעם יכולתי לראות סרטים של שלוש שעות בקלות. אני לא יודעת אם זה בגלל הטכנולוגיה או בגלל הגיל.

"זו בעיה שלצעירים קשה לקרוא ספר. אני לא רואה את הדור הצעיר קורא ספר דוגמת 'המלחשים' שקראתי לאחרונה, ספר עב כרס בן 900 עמ'. הכול מאוד מיידי, הרקע חסר בהרבה מישורים. לאחרונה קראתי מאמר בנושא לימוד ההיסטוריה כיום בבתי ספר. זה רע מאוד שלומדים רק שעתיים היסטוריה, אבל כשאני נזכרת איך למדתי היסטוריה, את רובה לא למדתי בשיעורי היסטוריה עצמם. היו שיעורי זמרה, וכשאתה שר על מעפילים ועל העמק אתה לומד היסטוריה מסוימת, ובשיעורי תנ"ך בוודאי לומדים היסטוריה מסוג אחר. המון מהידע ההיסטורי בא מספרי קריאה. אם קראתי בגיל 12 ביוגרפיה על נפוליאון, לא הייתי צריכה לחכות לשיעור בשביעית או בשמינית כשלמדו על נפוליאון. אני לא יודעת אם אפשר לחנך לקריאה. אומרים שילדים שרואים את הוריהם קוראים קוראים גם הם. אני לא בטוחה שזה כל כך נכון. אני אומנם גדלתי בבית שקראו בו, והייתי קוראת כפייתית, בעברית ובאנגלית. קראתי אנגלית מגיל 12, ולא הייתי תלמידה טובה ואני לא כל כך מוכשרת לשפות, אבל כל כך רציתי לקרוא, שפשוט ניכסתי לעצמי את הספרים גם בשפה אחרת. אני חושבת שמעבר לחינוך זהו דבר מולד. כמו מוזיקה. יכולים לחנך ילד לשמוע מוזיקה, אבל יש ילדים שלא צריך לחנך אותם, הם ישמעו מוזיקה כזאת או אחרת בין אם תשמיע להם מוזיקה ובין אם לא".

באחד מהשירים המרגשים בספר את כותבת על "סימני חיי ההולכים ומתקצרים". את מפחדת מהימים המתקצרים?

"החיים מתקצרים, כמו שבא החורף והימים מתקצרים. אני מרגישה שהם מתקצרים, וזה לא דבר רע. אני חושבת שכל ההתעסקות בהארכת תוחלת החיים היא שטות גדולה מאוד. החיים מוכרחים להיגמר ואפילו אם היו מבטיחים לי איכות חיים כמו שיש לי היום כשאני יחסית בריאה ופעילה לא הייתי רוצה לחיות עד גיל 120. אני חושבת שגם מבחינה סוציולוגית זה חוסם את החברה. הזקנים הם נטל על החברה, הם לא יצרניים. החברה שייכת לצעירים וצריך לפנות להם מקום כך או אחרת. אני לא מפחדת מהמוות, בכלל לא. אני מקווה למות בכבוד ולא בביזיונות. אם היו אומרים לי שמחר אמות, הייתי מסדרת את ארון הבגדים שלי וזורקת כמה מכתבים שאני לא רוצה שימצאו אותם, הולכת למיטה ונשכבת בשקט גמור", היא צוחקת כשהיא אומרת את הדברים הדי קשים הללו. "סידור הארון קשור ללמות בכבוד, לא להשאיר מאחורי בלגן. זה גם מטאפורי וגם אמיתי. הייתי רוצה להשאיר את חיי ארוזים בלי קצוות פגומים ובלי בלגן".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' באדר תשע"ב, 24.2.2012