מי הם גדולי ישראל? / יואב שורק

גרשם שלום מספר, כי פעם נכחו הוא ועגנון בהרצאה בה הוזכר הבעל שם טוב כאחד מגדולי ישראל שעיצבו את רוח האומה. לאחר ההרצאה העיר עגנון  – שגדל בעולם חסידי וכתב גם אסופה בשם 'סיפורי הבעש"ט' – למרצה, שהוא אינו מסכים להגדרה הזו. יש רק שלוש דמויות, אמר עגנון, שראויים לתואר הזה, והבעש"ט אינו נמנה עמהם. השלושה הם משה רבנו, הרמב"ם, והרצל. ההסבר של עגנון היה, שרק האנשים הללו 'נתקבלו על ידי כללות האומה', ובעצם נטלו אחריות על כלל ישראל באמת.

את הסיפור הזה, שמופיע בספר 'עוד דבר', שמעתי מפי אסף ענברי, המסאי והמרצה המבריק, שזכיתי לשמוע השבוע בפורום צנוע. ענברי, חוקר ספרות והגות שגדל על ברכי התנועה הקיבוצית, הוא ממשמיעיו החשובים של הקול הציוני הבסיסי והאותנטי, הרואה בשיבה אל הארץ ואל הריבונות את האתגר הגדול של מימוש הייעוד היהודי. המבין שישראל היא במהותה מדינת לאום, ולא סתם לאום, אלא לאום בעל ברית ותעודה. לא לאום של לאומיות-המאה-הי"ט, אלא לאום של ספר שמות וספר דברים. הוא מהקולות הצלולים הבודדים שעבורו הציונות מבשרת שיבה מעולמות המדרש והאלגוריה אל הפשט, אל נטילת האחריות ואל המימוש שבמעשה; אלה שבאזניו רועמים קולות פסוקי החומש, עוד לפני הדהוד נבואות ישעיהו ואגדות חז"ל.

משהו טוב ומעורר מחשבה קורה בשנים האחרונות (ואולי זה רק אני שנחשף לזה כעת…): מתחילים להיזכר כאן במורשתם של מחוללי המפעל הציוני. בשיעור קומתם, במשנתם, בכתביהם, ברלוונטיות שלהם לעיצובה הראוי של יהדות זמננו, של החברה הישראלית. 'רוח הזמן' הזו עולה במין הכלאה מעניינת בין הקמפיינים של 'אם תרצו' על 'מהפכה ציונית שנייה', שלזכותם יש לזקוף את ההברקה שחולצה עם הדפס של הרצל אמורה להיות יותר רלוונטית מכזו המנופפת בדמותו של צ'ה גווארה, לבין רוח נטילת-האחריות לכינון חברת-המופת שהתעוררה פתאום בין מחאת רוטשילד להתפשטות המכינות החילוניות, המבקשות להחזיר לכאן את השיח הערכי.

ועדיין, ואולי דווקא לאור המיני-רנסנס הזה, גדולי ישראל של דור התחייה אינם זוכים להכרה. הם אינם זוכים להכרה בחברה שבה ויתרו על מושג ה'גדול', על המנהיגות והמופת; והם אינם זוכים להכרה גם בחברה החיה לאורם של גדולי ישראל. ברבבות בתים, אולי יותר, בישראל, יש תמונה של הבבא סאלי. של החפץ חיים. בכמה בתים יש תמונה של הרצל? של ביאליק?

בכמה בתים המתפארים בתמונתו של הראי"ה קוק, יש תמונה של הרצל? למה הוא נשאר רק בבתי הספר ובמשרדי הממשלה, נחלת העולם המנוכר-משהו של המרחב הרשמי ממלכתי?

*

השאלה 'מי הם גדולי ישראל' היא שיקוף של שאלה אחרת, והיא מהו קו-הרצף של עם ישראל. מהו זרם-החיים (ה'מיינסטרים' במובנו המקודש) של הזהות היהודית.

העובדה שתיאודור הרצל נעדר מבתים בהם יש תמונות של 'גדולי ישראל', ומן הסוכות המקושטות בבעלי זקנים אחרים, מעידה שבעיני בעלי הבתים והסוכות הללו הרצל שייך לזרם צדדי, תועה, שיש לנו סימפטיה והערכה אליו אבל הוא לא היהדות. היהדות היא השושלת הבאה: הגר"א, החת"ם סופר, החפץ חיים, הנצי"ב, הרב קוק. או בגירסה אחרת, חסידית יותר או חרדית יותר. הרצל ובן גוריון, שהיטו את הכף לטובת כינון הממלכה הכלל ישראלית שהיתה לפני כן רק חלום, והקדישו לכך את חייהם, לא יהיו שם. זו כמובן לא רק בעיה של החברה הדתית, המדירה את המנהיגות הציונית: סביר להניח שגם החברה הישראלית החילונית מתקשה להעמיד בשורה בה נמצא הרצל את הגאון מוילנא, הרמח"ל או הרמב"ן. מעטים מדי מבינים את הרצף.

על כך אמר הרב ייץ גרינברג, בראיון שמתפרסם כאן השבוע: הדברים הכי גדולים שקרו לעם היהודי בדור האחרון לא קרו בגבולות הזרם האורתודוכסי. הכוחות העיקריים היו אחרים. ואם זה לא הזרם המרכזי, אז גם הברית לא נמצאת דווקא שם, וגם בעל הברית. מחפשי ה' צריכים לחפש במרחב הכללי.

*

בנימין זאב הרצל הוא פלא. סיפור פלאי, מוטיבציה פלאית, אישיות שכמו באה מבחוץ ונגעה בעומק הגדול ביותר של הברית. הוא ייסד לא רק את מדינת היהודים, אלא השיב על כנו את מושג העם, עם ישראל. הוא מסר את נפשו בשנים קצרות על חזון שלא היה כמותו כדי לשנות את ההיסטוריה של העם היהודי, ושל העולם בכלל. לפני שהיה הרצל, קראו לאיש שיעשה את כל זה משיח.

אני מתחיל לגלות את האישיות הגדולה הזו. נפעמתי מ'הרצל – קריאה חדשה' של יצחק וייס, שראה אור לפני שנים ספורות; ומאז בכל פעם שאני נפגש עם האיש ועם כתביו אני נפעם מחדש. לפני שבועות ספורים הייתי בבאזל, העיר בה ייסד את מדינת היהודים. לא פגשתי שם את הרצל, והסתפקתי בנסיונות כושלים לבקר את חדרו במלון שלושת המלכים; אבל כשישבתי אחר כך להכין כתבה עליו – שתתפרסם באחד השבועות הקרובים ב'שבת' – נפגשתי שוב עם האיש, עם הקונגרס, עם כתיבתו.

הרצל כבר לא, אבל מלון שלושת המלכים עדיין משקיף על הריין. קדימון לכתבה על באזל

צריך להרחיב ולהאריך, להסביר למה צדק עגנון. מה היתה הקפיצה המהותית שעשה הרצל. להסביר את העוצמה. לא עכשיו ולא כאן. עוד חזון למועד.

אבל גם לפני ששכנעתי אתכם, אני רוצה תמונה של הרצל. בבית. כגדול ישראל. כמשה של דורותינו. ואני שואל באמת: איפה קונים?

נ"ב

חיפשתי כבר. החיפוש 'תמונות פוסטרים צדיקים' יביאו אותך לאתר שמציע כמה סוגי הדפסים של עשרות רבנים, חשובים יותר ופחות. החיפוש 'תמונות פוסטרים הרצל' יביאו אותך לחנויות של פוסטרים שכתובתם היא רח' הרצל. התשובה החיובית היחידה נמצאת בחנויות של ציוד לגני ילדים.

פורסם ב-23 בפברואר 2012,ב-בלוג שוטף. סמן בסימניה את קישור ישיר. 15 תגובות.

  1. כהרגלך רשומה מרתקת.
    רק הערה, נדמה לי- או לפחות כך חינכו אותנו- שהנק' העיקרית בגדולי ישראל היא לאו דווקא החיבורים הגדולים שלהם, אלא בעיקר בעיקר אישיותם ומידותיהם.
    לעומת זאת, על הרצל, גורדון, ביאליק- גדולתם בתרומתם למפעל הציוני גדולה מאוד
    כמובן, אבל, נראה לי שיש ערך חינוכי ומוסרי מאוד גדול בלהעמיד תפיסה שרואה אנשי מופת כאנשים טובים, מוסריים. אינני יודעת מה היו מידותיהם של גדולי הציונות… (ואולי זו גם בעיה)
    .

    • ומה אנחנו יודעים על מידותיהם של הרמב"ם וקצות החושן?
      האנשים האלה נחשבים גדולים בגלל החותם שהשאירו על ההיסטוריה שאנחנו מספרים (בניגוד לזו שאנחנו מספרים פחות) בגלל שהם כבר בספרים, אנחנו מניחים, או מעדיפים לספר לילדינו שהם היו גם אנשים טובים..
      זה כמו ההנחה המופרכת שכל מי שהוזכר במקרא הוא צדיק ואם נכתב שחטא אז זה לא ממש חטא אלא רק בקטנה..
      אני מעדיף את הסיפור שלפיו התנך בוחר להראות לנו שגם המנהיגים הגדולים חטאו או טעו – יהודה עם תמר, דוד עם בתשבע (ואביגיל), מרים וצפורה, וגם שלמה המלך, וביאליק עם נשותיהם הרבות,

  2. יואב, מרתק. בתור אקס מרכזניק (גם בית אל נחשבת…) אתה בטח זוכר שלרב צבי יהודה היתה תמונה של הרצל על הקיר.

  3. כל המושג הזה של "גדולי ישראל" מתאים לאורח החיים החרדי. הציונות ברחה מכל הכיוון הזה לחלוטין, וייחסה ערך עליון לחירותו המחשבתית של הפרט, והאמינה בכל מאודה ביכלתו של הנוער ליצור חיים חדשים. המורשת של האנשים הדגולים הללו ששינו את פני ההיסטוריה ראויה להישמר ולהיכתב, כשם שהיא נשמרת בידי כל אומה, ואיני מבין מדוע להיסחף יתר על המידה.
    בארה"ב מעלים על נס את וושינגטון, ג'פרסון, פרנקלין ולינקולן. רואים בהם גדולי האומה אולם לא מעריצים אותם כפי שאני מבין שכותב המאמר מציע לעשות. לו הייתי נכנס לביתו של פטריוט אמריקני ורואה בסלון ביתו את תמונותיהם של האישים שציינתי, הייתי רואה זאת כתופעה מוזרה. מקומם אינו בקירות הבתים, אלא במוזיאונים ובאתרי מורשת, כפי שנעשה היום וראוי שיימשך. בכלל, כל הרעיון הזה של תמונות רבנים על הקירות הוא בעיני תופעה לא טבעית, שמגיעה לאבסורדים בחג הסוכות כאשר הסוכה מוצפת בפוסטרים עם עשרות תמונות של "גדולי ישראל". עדיף לתלות על הקירות את תמונות סבא וסבתא והמשפחה הקרובה, ולהשאיר את האהבה והזיקה להרצל לביקור הקרוב במוזיאון.

  4. מאות שנים יהודים מגיל צעיר קוראים פרשת השבוע,לומדים "תורת משה", עוסקים בתורה שבעל פה על פרשניה, לומדים את הרמב"ם כראשון ש"סיכם" כל התורה כולה : ממשה שהוציא את ישראל ממצרים והנהיג את העם במדבר וקבל את התורה [ עם וחוקה] , עד משה [הרמב"ם] ש"נתן" את התושב"ע הכתובה, לא קם כמשה. לאורך כל הדורות יהודים עסקו וב"ה עוסקים בתורה ושמות ה"גדולים" שגורים בפיהם, כל אחד לפי "כבודו".אבל הרצל,מאן דכר שמיה? חוץ ממה שלמדו בתיכון, מ"שדרות הרצל" ומ"הר הרצל" בירושלים ודומיהם, מי בכלל זוכר [או מזכיר] אותו. במסורת היהודית זוכרים ימי הולדת וימי פטירה של גדולי הדור שבכל דור. רק ציבור החי כציבור את "תרבותו" ברצף הדורות זוכר את השלשלת כחוליה בתוך חוליה. החברה הישראלית מורכבת מציבורים [כולל אלו ה"ציונים"] השונים בצורה אשר לעתים נדמה שאין קשר ביניהם:חלוקים על "מיהו יהודי", "מיהו ישראלי","גבולות ארץ הלאום הישראלי/יהודי","יהודי-ישראלי או ישראלי יהודי", פרהסיא יהודית למחצה,לשליש או לרביע או פחות מזה ( או אולי יותר). ועוד.מה מקומו של הרצל בכל זה? להזכיר שמשה רבנו גדל כאיש חפשי בחצר פרעה ומי שנכנס לארץ לא היו עבדים במצרים אלא גדלו כבר כאנשים חפשיים.הרצל לא היה ממקיימי תרי"ג. נסתרות דרכי הקב"ה. הבעיה: שמי ש"רגיל" לא קרא את כתבי הרצל שרצה שאת התורה ישאירו בבתי הכנסת ובבתי המדרש .מי שאת "גדולי הדור" אינו מכיר בודאי גם לא זוכר. מי שמחק את העבר שלא יתלונן על ההווה. עבור רבים התרבות הישראלית [ אם יש כזו] היא די צעירה,ואין לה כמעט קשר ל"שכבה היהודית" שקדמה לה. אפשר להאריך אבל די בזה כ"שליפה" ראשונה.

  5. ישראל לבקוביץ.

    קראתי את טורו של יואב שורק בעל הכותרת המאתגרת "מי הם גדולי ישראל" והייתי מופתע, בלשון המעטה.
    מובאת שם אמרה מוזרה, מגוחכת, והייתי אומר אף נלעגת של ש"י עגנון. לדעתו יש רק שלוש דמויות שראויות להכנס לפנתיאון של 'גדולי ישראל': משה רבינו, הרמב"ם והרצל. יואב שורק מזדהה עמוקות עם האמרה המשונה הזאת ומספק לה אף הסבר: "ההסבר של עגנון היה, שרק האנשים הללו 'נתקבלו על ידי כללות האומה', ובעצם נטלו אחריות על כלל ישראל באמת".
    לא הצלחתי פשוט להבין את הקריטריונים: זולת משה רבינו הרמב"ם והרצל אף אחד לא לקח אחריות על כלל ישראל "באמת"? אני מנסה לחשוב: יהושע בן נון שהכניס את בני ישראל לארץ ונלחם את מלחמותם, שופטי ישראל שקמו לעמם בעיתות צרה ומצוקה ומסרו את נפשם, דוד ושלמה בנו שהקימו את ממלכת ישראל המאוחדת, עזרא הסופר שנתן מחדש את התורה ליהודים ועיצב במובנים רבים את היהדות של בית שני, רבי יהודה הנשיא שהפך את המשנה לקודקס היסודי של תורה שבעל פה, רבי יוסף קארו שספרו הפך לספר ההלכה המכונן, ועוד רשימה ארוכה ארוכה – כל אלו לא לקחו אחריות, ולא 'נתקבלו על ידי כללות האומה', רק הרצל? זה רציני בכלל הדברים האלו?
    ואפרופו הרצל: הוא לא בדיוק ראה בחזון מדינת היהודים שלו את מה שיואב שורק כל כך מחפש בה, את האלוהיות והקדושה, את ההשגחה האלוהית שמתגלה בהיסטוריה, את רוח העם הגדולה. הרצל פשוט חיפש פתרון ל'בעיית היהודים' כפי שהוא עצמו הגדיר. בתחילה חשב להוציא לשמד את כל עם ישראל בראשות מנהיגיו לצלילי תזמורת, ומשהבין שהרעיון הזה לא יצלח, הגיע למסקנה שרק מדינה יהודית תפתור את הבעיה היהודית. מבחינתו כידוע זה יכל להיות באוגנדה, לא הברית של ישראל עם הארץ הקדושה עניינה אותו.
    אי אפשר לקחת מהרצל את מה שיש לו, ברור שהמדינה היהודית שראה בחזונו הוא הדבר הגדול ביותר שקרה בדורות האחרונים, ואולי בכלל מאז שיבת ציון, אבל גם בנקודה הזאת אני חושב שמגיע קרדיט הרבה יותר גדול לבן גוריון שהיה איש המעש והעבודה השחורה, ועוד רבים כמוהו, הם שהפכו במעשיהם את הרצל מהוזה לחוזה. יואב שורק אומר שהרצל ראוי לתואר 'המשיח', אני חושב שאם כך – בן גוריון ראוי לו הרבה יותר, הרצל הוא לכל היותר אליהו הנביא שאמור לבשר על בוא המשיח.
    ואם נתפוס דווקא את הקריטריון של עגנון: "מקובל על כללות האומה" – אני חושב שדווקא הרצל לא בדיוק מצליח לעמוד בזה, אלא אם כן נמחוק חלקים גדולים מן האומה. אני סבור שדווקא חושו הבריא של העם צדק יותר מאשר של ש"י עגנון.
    דווקא בנקודה הזאת הבעל שם טוב ראוי להחשב מ'גדולי ישראל' הרבה יותר מאשר הרצל. אמנם גם הוא כנראה לא שיער את העוצמה של תנועת החסידות שיקימו תלמידיו, את כוח הרעיון שמשקה עד היום רבים רבים במעיינות של עוז ותעצומות, אבל הוא היה החוזה, הוא היה ה'גרעין ההיולי' של העץ שצמח אחריו, והוא ראוי – הרבה יותר מהרצל – לתואר של גדול ישראל שבסופו של דבר היה ונשאר עם הרוח לא פחות מאשר עם הארץ.

  6. יחיאל שלוש

    כמה טפשות צריך בשביל לומר את הרעיון העמוק הזה בתחילת הכתבה כי הבעש"ט ז"ל לא היה ממנהיגי האומה כי אם משה הרמב"ם והרצל, הרי ממה נפשך אם מי שאמר את ההגיג הבזוי הזה רואה במי שלוקח את גורלו "הגשמי" של עם ישראל בידיו, אז מה ענין הרמב"ם ז"ל לכאן? מישהו שמע על איזה הצלה גשמית שעשה הרמב"ם לכלל ישראל (חוץ מזה שהיה פטרונם של היהודים במצרים אצל המלך, וכאלה לא חסרו בכל הדורות)? הרי כל הפעולות הכלל ישראליות שעשה הרמב"ם ז"ל היו לחזק את רוח ונשמת העם כמו אגרת תימן ושאר הפעולות. ובזה לא נופל כוחו של הבעש"ט מהרמב"ם כלל כידוע. (ואדרבה, ניצני התחיה שנטע הבעש"ט בלב העם ניכרים עד היום במאד, עד שקשה לתאר את דורנו אילו לא קם הבעש"ט ז"ל. וד"ל. לעומת הרמב"ם ע"ה שכבודו במקומו מונח אבל לא יצר איזו מהפכה כלל עולמית ישראלית בענין זה של נתינת כח ותקוה לעם הסובל). ואם כוונתו לתועלת והצלה רוחנית שעשו אנשים אלה מה ענין הרצל לכאן? מה פעל לחיזוק וביצור הדת. אדרבה ואדרבה.
    בכלל, להזכיר את משה רבנו אבי האומה והרמב"ם נר ישראל עם אותו רשע נשמע בעיני כשיתוף. בקושי מחלנו להרצל על רצונותיו ומאווי לבו השפלים לפתור את בעית היהודים בהתבוללות המונית בראש מורם כפי שכתב, או על זלזולו המחפיר בדת עד שבאו הבאים אחריו ואמרו "הציונות דבר אין לה עם הדת", שכבר נבא ונכללהו עם גדולי גדולי האומה אשר מפיהם אנו חיים עד עצם היום הזה. דיו שבחרנו לשכוח חטאיו הרבים בזכות מצות ישוב ארץ ישראל שנתגלגלה על ידו שלא בכוונה. אבל הכותב ברוב פלורליזם דיליה מעריך רעיון מביש זה "ומתפלפל" בהבלים אלו. זה חילול השם נורא ובזיון מחפיר של משה אבי הנביאים והרמב"ם ז"ל.

  7. התאוריה הזאת של ש"י עגנון על שלושת האנשים שראויים לתואר גדולי ישראל שהם משה רבנו הרמב"ם והרצל מגוחכת ומוזרה. פשוט לא מבין מה עבר לו בראש כשהוא אמר את המשפט האוילי והחסר כל תוכן הזה, מה, מה היה באנשים האלה יותר מכל גדולי ישראל בכל הדורות? על משה אולי הבנתי, אבל הרמב"ם? והרצל??? מה היה לרמב"ם יותר מלרבי יהודה הנשיא? מה היה להרצל (אשר בכלל, בל נשכח שעם כל הכבוד לחזונו, היה מומר לכל התורה כולה), יותר מלבעש"ט והגאון מוילנא ועוד רשימה ארוכה של גדולי ישראל בכל הדורות? אני בטוח שלא קם אדם בעולם שהבין באמת את המשפט המטופש הזה. אני מצטער מר יואב שורק אבל כשאני רואה דברים שהם ממש שטויות מעיקרן ושאין להם שום תוכן אני מתעצבן. תסלח לי.

  8. מצער אותי לקרוא את כל המילים הקשות שנאמרות כאן על ב"ז הרצל, שהקב"ה הביא גאולה על ידו, ושההקבלות בינו לבין משה רבנו מאלפות (למשל ביחס לטרגדיות המשפחתיות והעדר ההמשכיות, ההתגדלות בלב לבה של התרבות הלא-יהודית, ובעיקר האהבה לעם ישראל והמסירות הגמורה אליו). אני חושש שהחינוך החרדי כל כך אוהב להשמיץ את הרצל, ולהעלות על נס עניינים שוליים מראשית דרכו, שזה אבוד להתמודד עם הרוח הזו.

  9. יואב,
    כל עוד אתה מתעלם מכך שהרצל היה מנוכר לא-להי ישראל, לעומת משה גדול הנביאים, עיקר ההשואה אצלך חסירה מן הספר.
    ובאופן כללי יותר אם זה משנה למשהו אני די מקבל את הדברים שכתב כאן ישראל לבקוביץ'.

  10. מעתה כל אימת ששנים מעמודי ההוראה מסכימים – יש לפסוק כמותם!

    • לגבי תמונות של שלושת הגדולים,- כרגע חסרה תמונתו של משה. יש להניח שפרעה פירסם את תמונתו עם הבטחה לפרס כספי למי שיביאו dead or alive. כשתאותר התמונה נוכל לפרסם פלקט עם שלושת הרועים.

  11. ענברי בטח אמר משה, ולא משה רבנו. ואולי הכוונה למשה דיין?

    אגב, אתה לא יכול לצפות מאתנו הישראלים לפרגן למישהו, בטח לא אם היה מנהיג או פוליטיקאי, חשוב ככל שיהיה. מציאת הבעיות באישיותם של מנהיגים היא בנפשנו, ומקורה כנראה מימי התנ"ך. כשגרתי בעתלית, עירו של שר החקלאות פסח גרופר, ומשפחת דנקנר בעלי הזכאות למפעלי המלח, בסעודה השלישית הרב פתח בדבריו באופן שימצא חן בעיני הקהילה ואמר: יצחק אבינו היה חקלאי… איזה חקלאי? קטעו את דבריו האנשים המחוספסים וצרובי השמש. איזה חקלאי?! לכל היותר הצטלם כשהוא עומד ליד הטרקטור!

    ומפישל ז"ל, הגבאי של בית הכנסת בית אברהם ברחובות, שמעתי בילדותי את ההסבר הבא: מדוע אנחנו אומרים: "וכל העוסקים בצרכי ציבור באמונה (כלומר ביושר), הקדוש ברוך הוא ישלם שכרם ויסיר מהם כל מחלה…"? מילא – ישלם שכרם, כי הם לא מקבלים מי יודע מה משכורת טובה, אבל למה יסיר מהם כל מחלה.

    והתשובה היא: מי שעוסק בצרכי ציבור מקבל קדחת.

    • ועוד שני דברים:

      א. בעניין דמויות לחיקוי:
      בארה"ב (ובעולם) הדמויות של "גדולי האומה" הם אכן דמויות לחיקוי – בנג'מין פרנקלין כהוגה ומדען, אדיסון כממציא. פורד (ימ"ש) כתעשיין. האמריקנים מבקשים שהילדים יחונכו על ברכי אלו, ומעודדים את העצמאות המחשבתית, את ה"יוזמה" הכלכלית, ואת החקירה המדעית. על פי זה נבנה "החלום האמריקני", לפחות באופן פומבי.

      מבחינה זו, הרצל, למרות שהיו לו בעיות אישיוּת לא קטנות, ושתמך בתוכנית אוגנדה, ושקישורו עם הקורפוס היהודי היה רופף למדי, בכל זאת היה הראשון שלקח על עצמו הובלה והנהגה באופן גלוי, ושנתמך בזמנו במספר עצום של יהודים מכל החוגים (כן, גם חרדים). מבחינה זו, לקיחת האחריות והשאיפה להנהגה אכן יכולה וצריכה להיות לעינינו. וכמאמרו של הרב בהספד על "משיח בן יוסף".

      ב. אם תרצו:
      אתמול, בכנס הרבנים בבית שמש, במסגרת "מסע הרבנים", הרב ברוך נריה הגיב לשלל בקשות ובעיות השעה בעיר, באמרו שצריך יותר "שועלים" כדי שידעו על "גדולי התורה" – הוא טען שנדרש פרסום נרחב (ומקצועי) על הפעילות הציבורית הברוכה הנעשית על ידי כלל המגזרים, כולל החרדי, וביניהם באופן בולט גם הציבור הדתי הלאומי, פעילות אשר שמעה לא מגיע לעיתונות הארצית. הוא התייחס גם למפגשי ההידברות בין דתיים לאומיים וחרדים המביאה לידידות ולהבנה מצד הציבור "החרדי" (שכידוע אינו כלל מקשה אחת) ואף הקיצונים. לסיום דבריו אמר כך:

      אם תרצו – אין זו אגדה! כך כתב הרצל. אנחנו הלא היום הציונים. אז צריך לעשות על פי דבריו.

  1. פינגבק: המתקפה נמשכת | ירושלים האחרת

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: