יציאה למסה / רבקה שאול בן צבי

 

ספרה של המתרגמת מציע עושר של מסות הדנות ביוצרים, יוצרות ויצירות. לצד ניתוחים מבריקים אפשר למצוא בהן עמדות נחרצות כנגד תרבות עכשווית שטוחה ובינונית ובורות לשונית

החייל, הרקדנית והמסע, רנה ליטוין; הקיבוץ המאוחד, 2012, 223 עמ'

רנה ליטוין ידועה בעיקר כמתרגמת-אמנית שרקמה בעברית (בחרתי בביטוי זה דווקא ולא בכדי) יצירות רבות בתחומי השירה, הסיפורת והדרמה. אני חבה לה חוויה נפלאה של קריאת "מרת דאלוווי" של וירג'ייניה וולף בתרגומה הפיוטי (1974); ולא אשכח את "בשוכבי גוועת" של פוקנר (1980) ואת שיריה של מריה צוואטייבה (2011). וזהו מדגם בלבד. בספר שלפנינו, מופיעים לצד מסותיה המקוריות טקסטים מתורגמים רבים המזמנים לקורא הנאות קריאה דחוסות ורבות עוצמה.

וכאן אקפוץ דווקא למדור החמישי והאחרון בספרה, שכותרתו "הטפיל הטוב" ופרקיו מעניקים הבטות שונות על אופי עבודת המתרגם. בלב החלק הזה המחלוקת בין רנה ליטוין למתרגמת הדגולה נילי מירסקי. האחרונה גורסת שהמתרגם הטוב אינו מביא לידי ביטוי את אישיותו הפרטית, אלא מתמסר כל כולו למקור. מירסקי מצטטת את טוסקניני הרואה במבצע המוסיקלי אמן המחויב למלחין ולא לאישיות המיוחדת של עצמו. גישה של התבטלות אישית מול גישה של שחצנות; ליטוין משיבה לה באותו מישור של ביצוע מוסיקלי, ומדגישה דווקא את חשיבות האישיות בביצוע יצירות לפסנתר, למשל. עמדתה של רנה ליטוין נובעת מראיית התרגום, באנלוגיה לביצוע מוסיקלי, כסוג של יצירה, וכשם שבכתיבה האמנותית נודעת חשיבות לאישיות הכותב, כך הדבר גם בתרגום. המתרגם כמו המשורר מקבלים מסרים תת מודעים ממקורות עלומים, והם נבחרו לכך בשל אישיותם. השקפה זאת על האמן כמדיום, ועל הקשר בין אישיותו להיותו מדיום, מופיעה לראשונה ב"איאון" של אפלטון, שם נאמר: "הלא חפץ עדין הוא המשורר, מוכנף וקדוש, ואין בכוחו לומר דברי שירה עד שתבוא עליו השראה אלוהית" (כתבי אפלטון כרך א' בתרגום ליבס. עמ' 78).

פסל של סנט-אקזופרי

מעבר לכך, נראה לי שההבדל בין שתי הגישות נעוץ בחלקו בסוג היצירות שמתרגמת כל אחת מהן. כנראה שתרגומי קלסיקה כמו "בית בודנברוק" לתומאס מאן ו"אפי בריסט" לפונטנה תובעים הרבה יותר התבטלות עצמית וכבוד מוחלט למקור מאשר תרגומי יצירות בעלות אופי סובייקטיבי וחדשני, כפי שמעדיפה ליטוין, שתרגמה את וולף, בורחס ושירי נונסנס של אדוארד ליר, והעדפתה נתונה להבעה הפיוטית או הפרועה.

ביטוי סובייקטיבי מאפיין גם את הסוגה שנבחרה לצורך הספר הזה – סוגת המסה ('מסה' במלרע, להבדיל מה'מסה' בפיסיקה, ולא כפי שביטא קריין הרדיו שהודיע על פטירתה של ויסלבה שימבורסקה, וקינתה של ליטוין בספרה על הבורות מתקשרת לעניין זה). המסה משתייכת גם לתחום ההגות העיונית וגם לאסתטיות של הצורה האמנותית, והיא שונה ממאמר סתם בצורותיה הגמישות ובאופייה האקספרסיבי. מסה מלשון "לנסות" – משמע להגיע לחקר מהותה של תופעה מן התופעות שבעולם, אך לא במובן המדעי או האקדמי. בספר מגוון של צורות ביטוי מסאיות שמרחיבות את מושג המסה, ובכולן שולטת ההבעה הלירית שרנה ליטוין עצמה מזהה עם מהות המסה: "סוגה המבטאת את הכותב יותר משהיא מבטאת את מושא ההתבוננות שלו" (הקדמה, עמ' 7). ההיצע של ליטוין משתרע על פני שנים ותקופות ומתפשט לכיוונים גיאוגרפיים, ספרותיים, אישיים, הגותיים, אסתטיים.

"הסופר האינטרוורט חולם חלום" כותבת רנה ליטוין בפרק "שתי פנים ופרדוקס", המשווה שני סוגי סופרים: לוחם וחולם. כאשר קראתי זאת עלה בדעתי שליטוין עצמה סופרת מופנמת שתובעת מהנמען שלה לחוות אותה באופן פנימי. אני מודה שברפרוף הראשוני לא עמדתי על יופיו של הספר. רק כאשר גייסתי הרבה שעות עיון אטי ומדוקדק נחשפה תפארת פרקיו.

הספר מורכב מחמישה מדורים. הראשון והשני, "החייל הרקדנית והמסע" ו"תופי הטמטם", עוסקים ביצירות, יוצרים, תרבויות וסוגיות ספרותיות, וביניהן מעניינת במיוחד סוגיית הספרות המגויסת בהשוואה לסיפורת בעלת אופי פנטסטי. כמו כן בולט הניתוח המבריק של "חייל הבדיל" מאת אנדרסן, המתקשר למסות שבהמשך הספר. נהניתי מאוד מהפרק הדן בדיוקנו האישי-ספרותי של סנט-אקזופרי, מחבר "הנסיך הקטן". המדור השלישי, "חדר משלי", מתמקד במצב הקיומי של האישה, ובמיוחד האישה היוצרת. המדור הרביעי עוסק בלשון ובתרבות והחמישי בתרגום. לדעתי, כדאי לפתוח את הקריאה בחלקים האחרונים ולהגיע רק בסוף העיון לחלק הראשון, כי ההטרוגניות של החלק הראשון עלולה ליצור אפקט של הכבדה.

הספר כולו מכיל עשרות עיונים בסוגיות, ביוצרים, ביצירות, בתמונות, במצבים אנושיים שונים; מבעד לדיונים ולסיפורים השונים נשקפת אישיות רוחנית, רגישה ביותר, תרבותית, עשירת נפש ועשירת ידע ונרמזים גם עניינים אישיים עצובים. לא אנסה להקיף ולמצות, כיוון שהמסות מדברות בעד עצמן, ולכן מבחינתי אין גם צורך במאמר על המסות של נסים קלדרון שחותם את הספר. אבל מעניין על כל פנים להציג את נושאיה המרכזיים של ליטוין, המאגדים את המסות השונות.

ליטוין כותבת רבות על מצב האישה, ובמיוחד על האישה היוצרת המחויבת למשפחתה כמו גם ליצירתה. מכאן התייחסותה ל"חדר משלך" של וירג'יניה וולף, המבטא את המחסומים העומדים בדרכה של האישה בעלת כישרונות היצירה. סיפור מסה נפלא בשם "המשוררת" משקף את המורכבות המיוחדת של אישה שגם מחויבת למשפחתה וגם לחייה האמנותיים; הניגוד בין אישיות הנוטה לריחוף לבין כובד המשימות מוצג באופן מרשים. בסיפור נוצרת זהות מקפיאה בין התנהגותו של הגניקולוג המתייחס לאישה באופן טכני ומנוכר לבין העורך של כתב העת החורץ את דין השיר העצוב שהגישה לו; אבל דמותו של העורך הולכת ומתרככת ואף מתעמקת במרוצת הסיפור, עד הפואנטה האמצע סיפורית, שלא אגלה! נפלא גם תיאור הקשר הסבוך עם הבעל האוהב שנשבע להגן עליה, אך חש כי היא נשמטת מאחיזתו. תיאור הבעל העוסק בשרברבות ביתית נחוצה מזכיר בזדונו את זליג וחבית הדגים בסיפור "בת ישראל" של יעקב שטיינברג.

נושאיה של ליטוין משולבים זה בזה, והיא נמנעת מהיגדים לוחמניים, כפי שמציין קלדרון במסתו על המסות; אך בתוך העדינות הכללית ניתן לזהות גם את הבוטות הסמויה. כך למשל כשהיא רומזת שפריחתה של ספרות הנשים כרוכה בירידת הרמה לכיוון פופוליסטי, ולחומרנות של שוק הספרים בימינו (עמ' 102-3). במסה אחרת היא יוצאת כנגד תרבות עכשווית שיש בה רק בינוניות של הווה, בשל הוויתור על נכסי עבר ועל תיבת התהודה הכרוכה בהיכרות עמוקה עם הטקסטים הקנוניים למיניהם. ליטוין רואה בשינון בעל פה ערך רוחני עמוק היוצר מכנה משותף רוחני והפנמה מגיל צעיר של נכסי התרבות. היא גם תוקפת את הבורות הלשונית המתפשטת אף בקרב אנשים העוסקים בתחומי התרבות, כגון שגיאות הנשמעות ברדיו ובטלוויזיה לדוגמה.

הספר מבוסס בחלקו על ידיעתו המשוערת של הקורא. מי שלא הכיר את וירג'יניה וולף, את בורחס ואת הצייר גויה לא יגיע אליהם דרך המסות הללו. אך כאמור, לפי תפיסתה הקיצונית של ליטוין, המסות משקפות את ה"אני" הכותב יותר מאשר את האובייקט, ומטרתן אינה לדווח ולהעביר ידע. עם זאת, בהחלט ניתן ללמוד רבות על נושאים שונים, ובתוך המגוון העשיר צורנית ותוכנית ימצא כל קורא את המתאים לו: ניתוחי מעשיות, קישורים בין יצירות לריאליה גאוגרפית, דיוקן של משורר, ניתוחי שירים, הצגת עולמו הרוחני של סופר, דיון בבעיות התרבות והאמנות וסוגיית התרגום.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' באדר תשע"ב, 24.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-23 בפברואר 2012, ב-גיליון תרומה תשע"ב - 759, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: