לא חיכו לאף אחד / אברהם וסרמן

 

 בני-אפרים עלו עצמאית ממצרים וניגפו. מאוחר יותר הם יעמדו בראש עולי שיבת ציון ולוחמי חשמונאי. על בר כוכבא ובן גוריון ועל הסכנה והסיכוי שבעשייה האנושית

חוגגים אחרי הכרזת האו"ם, כ'ט בנובמבר, 1947

זקני שבט אפרים שבו והוציאו את המגילות הישנות, וחישבו את השנים. ברית בין הבתרים הייתה כשאברהם היה בן שבעים, בעלייתו הראשונה ארצה, טרם שחזר לחרן לחמש שנים נוספות. הוסיפו עליהם שלושים שנה כשהיה בן מאה ויצחק נולד, שישים שנה עד שנולד יעקב, מאה ושלושים שנותיו של יעקב עד שירד למצרים, ומאתים ועשר שנים שעברו מאז ועד עתה. משהגיעו למסקנה כי זמן הגאולה הגיע, האמינו לנבואתו של נון שהכריז על עצמו משיח, אבל זקני השבטים דרשו הוכחה.

לבני אפרים לא הייתה הוכחה, אך הם טענו בלהט כי כיוון שהזמן הגיע – אין זה משנה. גם אם לא הייתה נבואה לנון – די בנבואה לאברהם, ואין לסמוך על הנס אלא לקום ולעשות מעשה. משיח או מושיע אינו תלוי הוכחה, ההצלחה היא ההוכחה, אם ניתן בו אמון ונתאמץ – נצליח.

אל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותות ומופתים… אם עשה והצליח, וניצח כל האומות שסביביו, ובנה מקדש במקומו, וקיבץ נדחי ישראל – הרי זה משיח בוודאי (רמב"ם הלכות מלכים).

הכריעו את העבדים

סבורים אתם כי הא-לוהים ירד מהשמים ויכה את פרעה עד שישלחנו? שאלו בבוז את זקני שאר השבטים.

אבל רוב העם היה שקוע בדאגות היום-יום, בעשיית מכסת הלבנים, בניסיון להיטיב ולו במעט את תנאי השעבוד הקשים. אופק העתיד היה חסום בידי ההווה המדכא. זקני השבטים פקפקו גם בחישובם של זקני-אפרים, וטענו כי יש לחשב את הקץ משנולד יצחק, וחסרות עוד שלושים שנה. זקני אפרים טענו לעומתם כי המילים "ארבע מאות שנה" אינן מוסבות על תחילתו של הפסוק, כיוון שיש אתנחתא מבדילה, אלא מציינות את פרק הזמן שמנבואה זו ועד היציאה ממצרים (על פי רש"י בראשית טו, יג).

ויכוח נוסף סבב סביב השאלה האם הגאולה תלויה רק בזמן, או ברמה הרוחנית של העם. כיוון שרוב העם עבד עבודה-זרה, העשירים שיעבדו את אחיהם לעבדים (משך-חכמה שמות ו, יג) ולשון הרע והלשנה היו מצויים ביניהם (רש"י שמות ב, יד), הרי שאינם ראויים לצאת גם אם אכן הגיע הזמן, טענו זקני השבטים.

העם עצמו לא התעניין בגופו של ויכוח. הוא חשש בעיקר מנקמת המצרים אם ירדפו אחריו לאחר שיצא, מתלאות המדבר וממלחמה נגד עמי-כנען החזקים.

בני-אפרים לא חיכו לאף אחד, ולא נרתעו מהסכנה. שאיפת-החירות ומשק כנפי ההיסטוריה נסכו בהם אומץ. הם התארגנו בחשאי למרד, ובהפתעה הצליחו להכניע את חיל-המשמר המצרי. השיירה הגדולה, כמאתיים אלף איש ואישה, טף וזקנים, התנהלה בדרך הקצרה ביותר לארץ ישראל, דרך החוף. מתחילה צלחה דרכם, והם ראו בכך את ישועת-ה' ושרו שירי-הלל. הם אף זכו להיכנס בגבולה הדרומי של ארץ ישראל, ועברו את עזה. משהגיעו לגת, כשהם שיכורי-חירות, יצאו למלחמת-ביזה בפלשתים כדי לשלול את צאנם. אבל הפלשתים החזקים והמאומנים היו לוחמים מקצועיים, ובהם ענקים ממש, שהכריעו את העבדים המשוחררים אשר לא ידעו הלכות מלחמה. זה היה עונשם על שיצאו טרם-עת.

וּבְנֵי אֶפְרַיִם שׁוּתָלַח, וּבֶרֶד בְּנוֹ… וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת מִקְנֵיהֶם (דברי הימים א, ז, כ-כז).

כי אמר א-לוהים פן ינחם העם – זו מלחמת בני אפרים… בני אפרים נושקי רומי קשת הפכו ביום קרב (תהלים ע"ח) מפני שלא שמרו ברית הא-להים ובתורתו מיאנו ללכת, עברו על הקץ ועל השבועה (מכילתא).

והרגום אנשי גת הנולדים בארץ (דברי הימים א,ז ) – והלכו אל גת בלא מצות הא-לוה יתברך כנגד דברו… וטעם נושקי רומי קשת, שהלכו בכלי מלחמותם ונשענו בהם ולא בא-ל יתברך, והפכו עורף לפני אויבים, זהו הפכו ביום קרב, הפכו עורף ביום מלחמה (רד"ק, שם).

עצמות החללים נשארו פזורות בשטח, ושיירות שהיו מהלכות מצפון לדרום וחזרה היו מספרות סיפורי-אימה על גולגלות ועצמות הממלאות את המרחבים הגדולים שלצד הדרך.

האסון צרב בתודעת-העם את חוסר התוחלת שבניסיון לצאת ממצרים בכוח, והיווה מחסום כמעט בלתי עביר לכל המבקש לצאת מבית-העבדים הנורא של מצרים. לכן היה הא-לוהים צריך לצייד את משה במופתים שיעשה לעיני העם, ובגילוי שמו המיוחד. לכן נדרשו גם עשר המכות, לחזק את אמונת העם בשליחות משה ואת ביטחונם בה'.

אף כשיצאו ממצרים, לא נחם הא-לוהים בדרך ההיא. שלשים שנה היו העצמות פזורות בשטח, והיה חשש שהמראה המזעזע יפחיד את העם.

מורי הדרך לציון

כששמעו כי ישראל יצאו ממצרים, וחצו את הים בניסים גלויים, חששו הפלשתים מפני נקמת-דם של אחי-אפרים. הם צדקו, כיוון שהקב"ה דרש את נקמת דם בניו:

מה עשה הקדוש ברוך הוא? נטל דמם של בני אפרים וטבל בו כליו כביכול, שנאמר (ישעיה סג, ב): מדוע אדום ללבושך. אמר הקדוש ברוך הוא: איני מתנחם עד שאנקום נקמתן של בני אפרים, שנאמר: ולא נחם א-להים (שמות רבה כ', יא).

במזרח התיכון מקובל לאכול את הנקמה כשהיא קרה. זו החלה עם כיבוש הארץ, כשבעים שנה לאחר הטבח בבני-אפרים, ולשיאה הגיעה רק בימי שאול ודוד ההורגים בפלשתים לאלפים ולרבבות.

כאלף שנים מאוחר יותר יעמיד הקב"ה את יחזקאל בבקעה מלאה בעצמותיהם של בני אפרים (על פי סנהדרין צב ע"ב), וישאל "התחיינה העצמות האלה?". האם היתה תוחלת ביציאתם ללא עת של בני-אפרים? יחזקאל יענה – "ה' א-לוהים, אתה ידעת". גם לאחר השנים הארוכות הללו, שבהן הוכח לכאורה שטעו טעות חמורה במיוחד, ומעשיהם היו לשווא, עדיין יש לשאול, שמא בכל זאת הועילו.

התשובה הא-לוהית הייתה שהרצון העז להיגאל נחרת בתודעת האומה ועשה שם את רישומו. גם גאולת מצרים עלולה אף היא להסתיים בחורבן, כפי שאכן קרה לאחר כתשע מאות שנה. כעת הזמן להחיות את מי שנגאל ונכשל, לקום ולהיגאל ולשוב את שיבת ציון שלאחר גלות בבל. בני-ישראל שקעו בייאוש עמוק ואמרו שאין תוחלת בגאולה, שסופה להפוך לעצמות יבשות – "יבשו עצמותינו אבדה תקותנו נגזרנו לנו".

 כשחושך הגלות כבד במיוחד, ואין קרן אור באפילה, מי ששאיפת הגאולה חזקה כל כך אצלו, עד שמוכן הוא לסכן את נפשו ולצאת לקראתה, נדרש כעת להאיר את הדרך. כעת, כשהגיע הזמן, אך רבים מגולי-בבל אינם אמיצים דיים כדי לשוב לארץ ישראל, יקומו בני-אפרים לתחייה ויורו את הדרך חזרה לשבי-ציון.

ר"א בנו של ר' יוסי הגלילי אומר: מתים שהחיה יחזקאל עלו לארץ ישראל ונשאו נשים והולידו בנים ובנות (סנהדרין שם).

לעורר את הגבורה

סיפורם של בני-אפרים לבש צורה חדשה בימי החשמונאים, שיצאו לקרב נגד האימפריה היוונית ללא נביא ובהעדרה של התערבות ניסית. איש לא ידע מה צופן העתיד, ובשלבים מסוימים כמעט הובסו. בחסדי-ה' נעשה נס ומלכות החשמונאים קמה למשך יותר ממאתיים שנה, עד חורבן בית שני. את חג החנוכה חוגג עם ישראל לדורותיו, עד עצם היום הזה.

זמן קצר לאחר החורבן ייעשה ניסיון לגאולה נוספת בכוח הזרוע, בידי בר-כוכבא.

הוא חשש מהנטייה הטבעית של היהודים לסמוך על חסדי-שמים, על חשבון המאמץ האנושי והמוטיבציה המלחמתית. לכן טבע סיסמה קצרה המופנה כלפי שמיא: "לא תסעוד ולא תכסוף" [=אל תעזור ואל תפריע"] (ירושלמי תענית ד, ה).

רבים הזדעזעו מהסגנון הבוטה, אבל ר' עקיבא לימד זכות באמרו שבר-כוכבא רוצה לעורר את רוח הגבורה בעם, ואין בדבריו חוסר-אמונה (שיחות-הרצי"ה, ל"ג בעומר, בשם הראי"ה). כבני-אפרים בשעתם, אף כאן בראשית הדרך האירה ההצלחה פנים לבר-כוכבא ולוחמיו. אלא שהלוחמים התלהבו יתר על המידה ממשפט זה, והשתמשו בו באופן מתריס, עד כדי זלזול בתפילה לעזרת-שמים. המרד נכשל, וחכמים יצביעו על הביטחון המופרז בכוח הזרוע, ועל דחיקת רגלי-השכינה, כסיבה מרכזית לכישלון (איכה רבה, ב).

ביתר נפלה, והרומאים השאירו את גופותיהם של לוחמיה מתגוללות על פני האדמה, נקמה על המרד ולמען יראו וייראו. העונש הנורא הפך להוכחה בפיהם של מתנגדי המרד, אלה שבאותו דור ואלה שבדורות הבאים, כי היציאה להרפתקה צבאית מסוכנת בלי נביא הייתה טעות מעיקרה. שוב ושוב יתריסו כנגד בר כוכבא, והחצופים שבהם אף כנגד רבי עקיבא, כי ההרפתקה הצבאית גרמה להרס מוחלט של ארץ יהודה ולמותם של מאות אלפי יהודים.

אך שוב תבוא ההשגחה הא-להית ללמדנו שלא זו המסקנה הנכונה, ותטפל בעצמות ההרוגים. באופן חריג ושלא כמקובל, הסכימו הרומאים לקבורת הלוחמים. כשבאו הקברנים לעשות מלאכתם, נפעמו לראות שהגופות לא הסריחו למרות הזמן הרב שעבר. השמועה נתפשטה בכל המקומות, והכבוד שזכו לו ההרוגים היה גדול במיוחד. מחווה א-להית זו נתפרשה כמתן כבוד והערכה למעשי המורדים, למרות כישלונם בעת ההיא.

אותו יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה הטוב והמטיב – הטוב שלא הסריחו, והמטיב שנתנו לקבורה (תענית לא ע"א).

בכך נצטרפו לשרשרת הזהב של הדורות: משה תיקן ברכה ראשונה ביציאת מצרים, יהושע תיקן ברכה שנייה בכניסה לארץ, ודוד ושלמה תיקנו את הברכה השלישית בבחירת ירושלים ובבניין המקדש (ברכות מח ע"ב). ברכה זו רומזת כי לא בכדי יצאנו לקרב נגד הרומאים, ויום יבוא וישראל ישוב ויפרוק את עול הגויים מעל צווארו בכוח הזרוע, ויצליח. חכמים יגדירו כי הבעיה לא הייתה בעצם הניסיון למרוד, אלא באבדן הביטחון בה' ובדחיקת הקץ שלא בעתו.

רבי אוניא אמר ד' שבועות השביען כנגד ד' דורות שדחקו על הקץ ונכשלו. ואלו הן… אחד בימי בן כוזבא, ואחד בימי שותלח בן אפרים. הדא הוא דכתיב: 'בני אפרים נושקי רומי קשת' (תה' עח, ט) … מפני מה? שלא האמינו בה' ולא בטחו בישועתו, על שעברו על הקץ ועברו על השבועה (ילקוט שמעוני רמז תתרע).

גורלנו בידינו

 אמר לו רב נחמן לרבי יצחק שמא שמעת אימתי יבוא בר-נפלי? אמר לו מיהו בר-נפלי? אמר לו משיח. האם קורא אתה למשיח בר-נפלי? אמר לו הן, שכתוב (עמוס ט) ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת (על פי סנהדרין צו ע"ב)

הרב קוק יסביר שהגמרא מכנה את המשיח "בר נפלי" כיוון שיבוא אחרי ניסיונות נפל. כלומר, גם אם השאיפה המשיחית נכשלת – היא אינה הולכת לאיבוד. אותה שאיפה להיגאל תתממש מעט מאוחר יותר, ובני ישראל יוצאים ביד רמה וחמושים, לא שיירת פליטים עם משארות צרורות בלבד, אלא חיילים, על צבאותם.

כשהמאזן יופר לצד ההפוך, כשההסתמכות על הנס תיעשה קיצונית, והחשש מפני סכנת המלחמה יהפוך לפחד משבית – יבוא הכישלון הנורא של חטא המרגלים. יוצאי-מצרים לא הגיעו לארץ המובטחת שהיא הארץ המסוכנת, שבה גרים הענקים המפחידים. עצמותיהם של אלה נשארו קבורות במדבר, ויקומו אולי בתחיית-המתים, ואולי לא (סנהדרין קי ע"ב). רק בניהם שהיו מוכנים להילחם במסירות נפש ולצאת לקרב קשה – זכו לרשת את הארץ.

בשנת תש"ח ישובו בני-אפרים לנסות את כוח-הזרוע בגאולתם מיד צריהם, בשיבת ציון השלישית. חוגים שונים – דתיים וחילוניים כאחד – יזהירו מפני הרפתקה צבאית מופקרת שאחריתה כאחרית מרד בר-כוכבא. יאיימו על בן-גוריון לבל יכריז על הקמת מדינה כל עוד אין חסות של אומות העולם. אך הוא הלך בדרכם של בני-אפרים הנוטלים סיכון, וסומכים על כוח-הזרוע, וקמה מדינת ישראל. במדינת ישראל הריבונית, יעמדו מלומדים וילקו בשבט-קולמוסם את בר כוכבא, רבי עקיבא וההולכים בדרכם, תוך התעלמות מהיותם אזרחי המדינה שהוקמה על פי דרכו של בר כוכבא, ובאווירת דבריו "לא תסעוד ולא תכסוף". או כלשונו של בן-גוריון: "לקחנו את גורלנו בידינו".

משלב זה ואילך, יעשו חוגים אמוניים כל מאמץ כדי לקרוא שם שמים על המעשה האנושי, לחשוף את זרוע-ה' המתגלה בהשגחתו על לוחמיו, ולהצילנו מליפול שוב בנפילתם של בני-אפרים ובר-כוכבא.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

 

פורסמה ב-9 בפברואר 2012, ב-גיליון יתרו תשע"ב - 757 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: