דיבור בשני קולות / אהד וילק

 

 שני קולות נשמעו בסיני – לבית יעקב ולבית ישראל, מפי הגבורה ודרך משה. מצד האמת הא-לוהית אין צורך לפצל את הקולות, אולם כאשר התורה ניתנת לאדם הדבר נדרש. על צמצום המצווה למצוות

הצמצום מוליד סתירות וניגודים

פרק י"ט, הפרק המקדים למתן תורה, עוסק כולו בהכנה למעמד הנישא. הכנה זו הינה הכנה מנטלית, רוחנית – הכוללת דיבורים על ייעוד וסגולה – ובה בעת הכנה פיזית, גשמית, הדורשת מבני ישראל להתקדש, לכבס בגדיהם ולהגביל את עצמם מלעלות בהר. אולם על אף ההכנות המרובות נדמה כי ישראל אינם עומדים בעוצמת ההתגלות. החרדה פושטת בעם ובחרדתו הוא פונה אל משה ומבקש להפחיתה. עוד טרם ניתנו הדיברות, מתארים הכתובים התגלות שכמותה לא נראתה; התגלות חד פעמית, מפגש חריג בין א-לוהים לאדם, בין הקב"ה לעמו.

בעלייתו הראשונה של משה אל הא-לוהים, קורא אליו הקב"ה: "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל". חז"ל נדרשים לאופייה המיוחד של אמירה זו, וכפי שמביא רש"י, "לבית יעקב – אלו הנשים, תאמר להן בלשון רכה. ותגיד לבני ישראל – עונשין ודקדוקין פרש לזכרים. דברים הקשין כגידין". כהרגלו, משלב רש"י בין שני מדרשי חז"ל ומציע אותם כפרשנות לכתובים. פסוק זה, לפי המדרש, מכיל הן את קהל היעד של מעמד הר סיני, בני ישראל ובית יעקב, והן את הקולות השונים היוצאים מפי הגבורה, אמירה והגדה. נדמה כי זאת הפעם הראשונה במקרא שבה הדיבור הא-לוהי פונה לא אל הפרט אלא אל הכלל, לא למשה לבדו אלא לכלל ישראל, גברים, נשים וטף. החידוש שבפנייה זו גורר בעקבותיו גם שבירה של הקול הא-לוהי – לא עוד קול אחיד המכוון כלפי אדם יחיד; הקולות מכוונים כלפי הכלל ועל כן רבים הם. דברים שינעמו לאוזנם של הנשים לא יעמדו בקריטריונים הנוקשים של הגברים, ולהפך. על מנת לדבר עם ציבור דרושים קולות שונים. על מנת להביא את כל העם למעמד הר סיני יש לפנות אל כולם, אל כל פרט ופרט, ובשפה שהפרט יוכל להזדהות איתה.

התגלות מחודשת

זיקתם של האבות אל א-לוהים התאפיינה בקשר אישי ופרטני. אברהם בחסדו, יצחק בגבורתו ויעקב בתפארתו שמעו את קולו של א-לוהים קורא, ונענו לו. ספר בראשית הינו ספרם של יחידים, שבו כל יחיד מעצב בדרכו הוא את זיקתו אל א-לוהיו. כעת התמונה משתנה, הברית מוסבת מברית אישית לברית לאומית. תחת הברית האישית שכרת כל אחד מן האבות, מבקש הקב"ה לכרות את בריתו עם אומה – "וְעַתָּה אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקֹלִי וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי וִהְיִיתֶם לִי סְגֻלָּה מִכָּל הָעַמִּים כִּי לִי כָּל הָאָרֶץ".

האתגר גדול. אין זה דבר של מה בכך להשמיע לאומה שלמה את קולו של א-לוהים, לחבר אומה שלמה בייעוד משותף. עבודת ה' הינה דבר אישי, סובייקטיבי, המכוון כלפי הפרט ומתוך מכוונות זו שואב את משמעותו. האין קול הפונה אל הכלל קול מנוכר לאמונה? האם אין זה עניין מהותי שהדיבור הא-לוהי פונה דווקא אל היחיד, ושאת הקול שומע דווקא הסובייקט? חז"ל מאמינים כי פנייה כזו אפשרית. הקול הא-לוהי יכול לפנות אל הכלל מבלי לאבד את יחסו האישי אל הפרט. לדעת רש"י, ניתן לפנות במקביל גם לבית יעקב וגם לבני ישראל. קולו של א-לוהים אינו בהכרח חוצץ בין הברואים, ביכולתו גם לאחד ביניהם. בפירושו להזכרת יציאת מצרים בדיבר הראשון מאריך רש"י:

אשר הוצאתיך מארץ מצרים – כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי. דבר אחר לפי שנגלה בים כגבור מלחמה, ונגלה כאן כזקן מלא רחמים, שנאמר (שמות כד י) ויראו את א-לוהי ישראל ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, זו היתה לפניו בשעת השעבוד, (שם) וכעצם השמים, משנגאלו, הואיל ואני משתנה במראות אל תאמרו שתי רשויות הן, אנכי הוא אשר הוצאתיך ממצרים ועל הים. דבר אחר לפי שהיו שומעין קולות הרבה, שנאמר (להלן פסוק טו) את הקולות, קולות באין מארבע רוחות ומן השמים ומן הארץ, אל תאמרו רשויות הרבה הן.

המדרשים שמביא רש"י מאירים באור שונה את ייעודו של הדיבר הראשון, "אָנֹכִי ה' אֱ-לֹהֶיךָ". מראות רבים ראה עם ישראל מעת צאתו ממצרים ועד עומדו כעת תחת ההר. עבור עם ישראל המביט בהשתאות על ההתגלות הא-לוהית, כל קול שונה מכוון כלפי מקום אחר, נועד לתכלית שונה. א-לוהים הבוקע את הים בגבורתו אינו הא-לוהים העומד כעת מול ישראל ונותן להם תורה, והוא אינו יכול להיות אותו א-לוהים העתיד להיפרע מישראל לאחר חטא העגל. המציאות המתגלה אל האדם מתחדשת ומתהווה באופן תמידי, וכמוה האדם; על כן חוויה לעולם אינה נשנית. את ההתגלות חווה האדם כמחודשת, כמוה לא הייתה וכמוה לא תהיה.

השגת המוחלטות

לפי המדרש השני המובא ברש"י, תכליתו של הדיבר הראשון היא להתמודד עם תחושה זו. אכן, א-לוהים נגלה לאדם בפנים שונות, אך אלו אינן אלא פנים של האחד. ההתגלויות באופן מהותי שונות הן, ורק באופן זה על האדם לחוות אותן. אדם שכל חוויותיו אחת הן אינו אלא פלקט, ההתגלות שלו אינה אלא ניכור למציאות. אך עם כל זאת, דעו לכם כי 'אנכי ה' א-לוהיך'. הגיוון שבהתגלות הא-לוהית אינו מצד האל, אלא, כפי שמסביר המהר"ל במקומות רבים, מצד הברואים. המציאות אכן שסועה היא, ההתגלות בה אינה אחדותית, אך מצווה עלינו לדעת כי בשורשם של הדברים – ה' א-לוהים אחד.

במדרש הבא שמביא רש"י הוא בונה קומה נוספת על גבי המדרש הקודם. לא זו בלבד שההתגלויות עצמן שונות זו מזו, אף כל התגלות והתגלות מכילה בתוכה קולות רבים. לא זו בלבד שהקולות רבים, הם אף סותרים, באים מכיוונים שונים, 'מארבע רוחות ומן השמים ומן הארץ', מבקשים לערער את קיומו הדקיק של האדם. האדם בהיותו אדם, בהיותו נברא, אינו מצליח לשמוע את הקולות, לחוות את החוויה באופן מוחלט ושלם. האדם, כך אנו יודעים, מתאפיין ברפלקטיביות, בביקורת עצמית. הוא לעולם אינו מצוי היכן שהוא מצוי, לעולם אינו שומע את מה שהוא שומע. קול השופר, על אף פשטותו, הופך להיות קולות רבים, וכך גם קולו של א-לוהים הבוקע מן ההר. על כן בא הדיבר הראשון וקורא לנו להאמין כי בשורשם הקולות הסותרים אינם כאלה, כי בשורשם יכולים הם לדור יחדיו.

קולו של א-לוהים מהדהד באדם באופנים שונים, מגלה בו פנים שונות, גורם לאחדות ובה בעת גם לשניות. האדם רואה, ואף שומע, את החוכמה הא-לוהית המופיעה בעולם, ובעל כורחו מצמצמה לד' אמותיו. הצמצום, על אף היותו מוכרח, מוליד באדם סתירות וניגודים. האינסופי הופך להיות סופי, וככזה הופך לחלקי וחסר. הקולות שבמקורם חד הם, שוב אינם אלא סתירות; המציאות, תחת להיות התגלות של החכמה הא-לוהית, אינה אלא שבר-כלי. כל שנותר לאדם הוא לשמוע את הקול במקומו הוא, להכיר בשניות השלטת בעולמנו ולהשלים עם כך. "וזה הצמצום של החלל הפנוי אי אפשר להבין ולהשיג כי אם לעתיד לבוא", כותב רבי נחמן. המציאות כולה נפגשת בא-לוהות, במוחלט, ורק לעתיד לבוא יוכל האדם להשיג מוחלטות זו. עד אז נמצא עולמו בחלל הפנוי.

המצווה הפכה למצוות

דיבר זה אמנם אינו מתגשם אלא לעתיד לבוא, אך נדמה כי לא לחינם הוא נאמר כעת לישראל. האמונה, ועִמה ההתגלות והקולות, לעולם תיוותר סובייקטיבית ומכוונת כלפי הפרט. אך הסכנה שבאמונה זו היא סכנה קונקרטית, האדם עלול להיאבד במכלול הקולות, ולהתבוסס בדמו עצמו. במעמד הר סיני קורא הקב"ה לישראל להיתלות במוחלט. הקולות אמנם יחסיים ושבריריים, אך הם אינם אלא ביטויים של קול אחיד ושלם. הכרה זו משחררת את האדם מלהיות כבול לעצמו ומאפשרת קיום דתי שאינו כלה עם האדם. לא מדובר בביטול של האדם ושל הסובייקטיביות של החוויה האנושית. אדרבה, דווקא באופן זה נולד המרחב שלו קורא רבי נחמן 'החלל הפנוי'. מרחב זה מאפשר לאדם לחיות על אף השניות המאפיינת את קיומו.

באופן דומה בוחר רש"י גם להבין את מהותם של עשרת הדיברות בכלל:

את כל הדברים האלה – מלמד שאמר הקב"ה עשרת הדברות בדבור אחד, מה שאי אפשר לאדם לומר כן. אם כן מה תלמוד לומר עוד אנכי ולא יהיה לך, שחזר ופירש על כל דבור ודבור בפני עצמו.

עשרת הדברות שורשם אחד, כאחד יצאו מפי הקב"ה ומשום כך אף תכליתם אחת. בכך פותח רש"י, אך הוא שב ומדגיש כי 'אי אפשר לאדם לומר כן'. התגלות כזו לאדם אינה אפשרית, ועל כן חזר הקב"ה ו'פירש על כל דבור ודבור בפני עצמו'.

מצד האמת הא-לוהית אין צורך לפצל את הקולות, אצלו יתברך אין שניות. במציאות הקונקרטית שבה אנו נתונים קשה לזהות בין 'אנכי ה" לבין 'לא תרצח', בין 'כבד את אביך ואת אמך' לבין 'לא תחמוד'. הציווי היוצא מפי הגבורה אינו אלא ציווי אחד, כולל כול, אך בהיותו כזה אין ביד האדם לשומעו. עולמו של האדם מפורד, כשם שהקולות פרודים בו כך גם הציוויים. באופן יזום צמצם הקב"ה את המצווה והפכה למצוות. כעת יכול האדם לשומען אך לא יקל עליו להבינן. המחיר מחיר כבד הוא. המצוות מנותקות ממקור חייהן, מנותקות מן הציווי המעניק להן משמעות. האדם המקיים את המצוות אף הוא אינו אלא מלקט שברים, את התכלית הא-לוהית אין בידו להשיג.

הקול המקדים למתן תורה מציג את המצוות במלוא מערומיהן, שוב אין להן מובן, שוב אינן אלא מעשים ריקים מתוכן. זוהי הכרה קשה, אך בה בעת הכרחית. רק היא ביכולתה לשחרר את מעשה המצווה מן המוחלטות הא-לוהית; וכפי שהיא, להפקידה ביד האדם. המצוות אף הן ניתנו לתוך החלל הפנוי, ומתוך חלל זה ביד האדם להחיותן. קיומנו הדתי, שעיקרו שמירת תרי"ג מצוות, שוב אינו מקובע לאלו, שוב אין אלו חזות הכול. האחדות הנישאה העומדת בבסיסן של המצוות משחררת אותנו מהצורך להיתלות בהן, הן אינן מקבעות אותנו. מתוך עולמנו האישי נקראים אנו לעצבן, לנסוך לתוכן משמעות.

חזרה לבית יעקב

מתוך דברים אלו מתבארת הדיאלקטיקה של מעמד הר סיני בהיותו מעמד לאומי. למדבר סיני הגיעו ישראל במצב שבו מעולם לא היו שרויים, "ויחן שם ישראל – כאיש אחד בלב אחד, אבל שאר כל החניות בתרעומת ובמחלוקת". את הקולות הא-לוהיים עתידים ישראל לשמוע כפרטים, כל אחד ממקומו הוא, אך על מנת לעצב מתן תורה לכלל האומה נדרשים הם להגיע מאוחדים. המוכנות לשמוע את הזולת, ההכרה כי אף ההתגלות הסובייקטיבית שלו הכרחית, היא המאפשרת לעם ישראל לעמוד יחדיו במעמד הר סיני.

שוב אין ההתגלות הא-לוהית במעמד הר סיני מפרידה בין הברואים אלא מאחדת ביניהם. המרחב שנוצר בעקבות הדיבר הראשון מאפשר לכלול אומה שלמה במסגרת הברית. האדם מכיר בניתוק שבינו לבין הקול הא-לוהי, הוא מבין כי ההתגלות כפי שהוא שומע אותה הינה כגרגיר החול ביחס להופעה הא-לוהית. מחד נדרש האדם לשמוע את הקול המכוון אליו כפי שהוא שומע אותו ממקומו הוא, אך מאידך עליו לדעת כי בחלל הפנוי ישנו מקום לקולות שונים, לביטויים שונים של הדיבר הא-לוהי.

האדם לעולם שב ובונה לעצמו אלילים, לעולם שב ומשברם. אלו הם הקולות שאותם הוא שומע, החוויה האישית כפי שהיא באה לידי ביטוי בזיקתה למציאות. ההכרה שאלילים אלו אינם מוחלטים, כי הם ביטוי מסוים ומצומצם של הקול הא-לוהי; ההכרה כי אף המצוות אינן מוחלטות ויש לראותן כשבר אפסי של הרצון הא-לוהי – הכרות אלו מאפשרות מרחב דתי שאינו מקובע לעצמו, מרחב שנותן מקום גם לחוויות של האחר. "כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", מדריך הקב"ה את משה. אין כלליותו של הדיבור מכריחה הדחקה של ציבור זה או אחר. ניתן במעמד הר סיני לכלול הן את הגברים והן את הנשים. חלקים שונים של העם יכולים לבוא לידי ביטוי במסגרת ההתגלות, וגם בידם לשמוע ולהיענות אל הברית ממקומם הם. לא זו בלבד שהדבר אפשרי – אם ברצוננו לכונן ברית לאומית, הוא אף הכרחי.

כפה עליהם הר כגיגית

ידועה דרשת הגמרא במסכת שבת שלפיה "כפה הקדוש ברוך הוא עליהם את ההר כגיגית, ואמר להם: אם אתם מקבלים התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם". אמנם פשטם של הכתובים מורה שמבחירתם הגיעו ישראל למעמד הר סיני, ועוד טרם הועמדו תחת ההר ענו יחדיו ואמרו: "כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה". אך גם בכתובים עצמם ניתן לשמוע נימה אחרת. בין חרדתם של 'העם אשר במחנה' לבין חרדתו של ההר מתארים הכתובים כיצד מוציא משה את ישראל ומציבם בתחתית ההר. התיאור מדגיש דווקא את הפן הכפייתי והנוקשה שבמעמד הר סיני. ישראל עצמם מפחדים להתקדם, משה נאלץ לקרבם ולהעמידם מתחת להר.

כפייה זו, ועל כך כבר עמד המהר"ל, מדגישה את שעמדנו עליו לעיל. קבלת התורה אינה תלויה ברצונות המתחלפים ובחוויות הסובייקטיביות של האדם, היא כפויה ועומדת מהר סיני ובכך נצחיותה. התורה אמנם קוראת לסובייקט אך היא אינה כולה בו, 'נעלה היא מכך'. כפייה זו, באופן פרדוקסלי, דווקא היא המאפשרת מרחב תמרון. דווקא היא, במוחלטותה, משחררת את האדם מחירותו האינסופית. כשם שהגילוי הא-לוהי האישי אינו כובל את האדם בהיותו יחסי ומצומצם, כך גם לימוד התורה. זהו לימוד המשוחרר מהצורך להוכיח את עצמו ועל כן הוא פותח מרחבים חדשים. הכפייה היא הפותחת פתח להשתחרר מן הקיבעון שעלול לאפיין את עולמנו הדתי.

דברים אלו, המתארים את הפן הכפייתי שבתורה, ההופכים את הקול למוחלט ובכך מרחיקים אותו מן האדם, אמנם מאפשרים מרחב דתי מחד, אך מאידך מסתכנים בניכור חריף. על כך כבר עמדה הגמרא בשבת: "אמר רב אחא בר יעקב: מכאן מודעא רבה לאורייתא". זאת אכן סכנה ממשית, ועל מנת לעמוד על טיבה ברצוני לשוב לדבריו של רש"י על הדיבר הראשון. כך בהמשך ישיר לדברים שצוטטו לעיל:

ולמה אמר לשון יחיד, א-להיך, ליתן פתחון פה למשה ללמד סניגוריא במעשה העגל, וזהו שאמר (שמות לב יא) למה ה' יחרה אפך בעמך, לא להם צוית, לא יהיה לכם אלהים אחרים, אלא לי לבדי.

במהלך דבריו עמד רש"י על אחדותו של הקול הא-לוהי. אחדות זו הכרחית היא, אך רש"י מודע לסכנה הטמונה בה. במעמד הר סיני עמדו ישראל 'כאיש אחד בלב אחד', ומתוך אחדות זו שמעו את הקב"ה קורא אליהם בלשון יחיד, 'אנכי ה' א-להיך'. ברגע שאחדות זו התפרקה נפתח פתח מסוכן, שעל ידו יכול הפרט להתנכר לברית הכללית. לא אליי כוון הקול הא-לוהי, לא עִמי הוא דיבר, כעת אין ביכולתי לשומעו. "כי כביכול השאיר מקום למציאות החטא", כותב השפת אמת על דברים אלו של רש"י. אך באופן מפתיע בדבריו של רש"י הופכת סכנה זו דווקא לסנגוריה, לאפשרות לימוד זכות על ישראל.

בנקודה זו נפגשת הבחירה האנושית עם הכפייה הא-לוהית. התורה במהותה נכפתה על ישראל, אך דווקא משום כך על ישראל לשוב ולקבלה, בחינת 'הדור קבלוה'. זהו החלל הפנוי שבו נתון האדם, זוהי 'מודעא רבא לאורייתא', מודעא שסכנה רבה יש בה, אך בלי אותה סכנה אין לאדם מרחב קיום. הבחירה נתונה ביד האדם – האם להתנכר לזולתו, לסובב אותו, ובכך להתנכר לדיבר הא-לוהי. האדם יכול להתבוסס בחוויותיו הפרטיות, אך ביכולתו גם לבחור להיכלל בברית. ברית במהותה דורשת מן האדם לדרוך מחוץ לעצמו, לקבל את שהוא אינו מבין. דווקא מתוך קבלה זו יכול האדם לשוב ולהעניק משמעות לקיום שהוא בחר. בכך חפץ א-לוהים, ברית כזו הוא מבקש. אך זו, כאמור, טומנת בחובה גם אפשרות להתנכר לאותו קול, אפשרות לראות בו קול הקורא למשה לבדו. משה מודע לאפשרות זו, וכאשר חוטאים ישראל בעגל הוא מושך בכתפיו ואומר – 'הלא כך רצית, לתת אמון בבניך'.

אהד וילק הוא תלמיד בישיבת ההסדר במעלה אדומים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ז בשבט תשע"ב, 10.2.2012 

 

פורסמה ב-9 בפברואר 2012, ב-גיליון יתרו תשע"ב - 757 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: