ד"ר בת שבע הרשקוביץ נשואה לר"מ בישיבת 'מרכז הרב', עבדה כרופאה בכפר ערבי ובנה כתב את הספר "תורת המלך". כעת היא מוציאה ספר סיפורים על עבודתה וקוראת לנשים דתיות לא לחשוש מלהיות רופאות

בת שבע הרשקוביץ. צילום: מרים צחי

לד"ר בת שבע הרשקוביץ (60) יש כמה כובעים. הראשון, רבים ממשפחתה – משפחת קטן – הם רופאים מוכרים ובכירים והיא עצמה רופאת היישוב נריה שבחבל בנימין. השני – היא גם אשת רב היישוב, הרב מיכאל הרשקוביץ, ר"מ ותיק בישיבת מרכז הרב. השלישי, היא עצמה אם לתשעה. אבל הסיבה שבשלה אנו נפגשים היא כובע נוסף – כובע מספרת הסיפורים. לאחרונה היא הוציאה ספר סיפורים הנקרא' 'רפא נא' בהשראת חוויותיה כרופאה. הרשקוביץ גם מלמדת בכמה מוסדות חרדיים בתוכנית להכשרת מזכירות רפואיות ("זה מרגש לראות כמה הן מתפעלות מגוף האדם, ואני יחד איתן מתפעלת מהמכונה המופלאה הזו. לפעמים חוסר הרקע מהווה גם יתרון"). נפגשתי איתה כדי לנסות לגעת בזיקה שהיא מוצאת בין כל הכובעים הללו.

איך הגעת לכתיבת ספר?

"אני רופאה כבר הרבה שנים, ובמהלך השנים המקצוע זימן לי הרבה מאוד אירועים וסיפורים מעניינים. חלק מהדברים הייתי רושמת לעצמי במהלך השנים, וחלק פשוט נשמרו אצלי בזיכרון. כנראה בשלה אצלי ההכרה שהסיפורים הללו באמת יכולים לעניין ולהוסיף לאנשים שיתחלקו איתי בסיפורים. בכלל, רפואה היא מקצוע שחושף מאוד את העוסקים בו לאנשים רבים, גם פיזית וגם מבחינות נוספות. לדעתי אפשר ללמוד הרבה מהסיפורים הללו. 

"עבדתי בשכונות רבות בירושלים. עבדתי עם חרדים, עם דתיים ועם חילונים. עבדתי גם תקופה באבו-גוש כרופאה מחליפה, וגם בבית החולים שערי צדק. שם, במיוחד בחדר המיון, נפגשים עם כל עם ישראל, כמו גם עם עובדים זרים ועוד ועוד אוכלוסיות. הגעתי לשלב שנאספו די סיפורים, ויש לי גם קצת זמן, אז מדוע לא לכתוב אותם ולשתף?".

פנס בגלל המפטיר

שתפי אותי בכמה סיפורים מתוך הספר.

"כשהייתי רופאה צעירה עבדתי במאה שערים. אחרי יום כיפור באותה שנה בא אליי פציינט הדור בלבושו, עם זקן גדול ומעיל ארוך, ובעינו פנס. שאלתי אותו מה קרה לו, והוא סיפר שהוא גבאי בבית כנסת. אחד המתפללים ביקש לעלות למפטיר יונה והוא מנע זאת ממנו, והאיש החטיף לו אגרוף.

"חלק מהסיפורים נובעים מעצם העובדה שכרופא משפחה אתה מלווה חולים שנים רבות. הייתה לי למשל מטופלת חולת סרטן, שבעקבות הקרנות שעברה הפקידה מביציותיה למשמרת. כעבור שנים היא התחתנה וילדה באופן טבעי, מה שכמובן ריגש מאוד את כל מי שליווה את הסיפור. סיפורים מן הסוג הזה יש לרוב כשעובדים כרופאת משפחה בקופת חולים.

"יש גם סיפורים שמעלים תהיות מוסריות. אני זוכרת חולה שנפצע במהלך הכנת פצצה. לא רק שטיפלנו בו, שזה כמובן מתחייב באופן ישיר משבועת הרופאים ומכללי האתיקה המקצועיים, אלא שגם עשו לו פיזיותרפיה, מה שמחדד את השאלה למה עושים לו זאת בעצם? כדי שפעם הבאה יפוצץ יותר טוב? זו בעיה, אין ספק. נכון, טיפול רפואי זה באמת דבר בסיסי, ואין צורך ברפואה נפרדת או בבנק דם נפרד, ממש לא. אבל השאלה היא אם חייבים גם לספק לאדם כזה את כל הדברים שמעבר לטיפול רפואי בסיסי. זו דילמה קשה, אין ספק.

"ויש גם סיפורים שיש בהם קורת רוח אישית. הסיפור האחרון בספר מספר על עצה רפואית שנתתי לאחות של מזכירה אצלנו במרפאה. אמרתי שניתן לטפל בדיכאון שלה ופירטתי כיצד אני מציעה לעשות זאת. כעבור שנתיים קיבלתי ספר מאותה אחות, והיא אמרה שכל הספר הזה, שהיה למעשה הדוקטורט שלה, נכתב בזכותי. היא כתבה לי על כך מכתב מרגש".

למרות הבנאליות, תספרי לנו איך מצליחים לשלב בין משפחה גדולה לבין מקצוע תובעני כמו רפואה?

"זה קשה, אתגרי, וצריך הרבה שיתוף פעולה של הבית. אצלי במשפחה יש דווקא הרבה רופאים, כך שזה לא דבר חריג – יש לי אח רופא ושתי גיסות רופאות. אחרי שעשיתי שירות-לאומי ולמדתי שנה במכללה התלבטתי בין המשך הלימוד במכללה לבין לימודי רפואה, והכרעתי לכיוון לימודי הרפואה, הכרעה שעליה אני שמחה עד היום. בסוף השנה השנייה ללימודים התחתנתי, ומשך כל תקופת הלימודים, וכמובן גם אחריה, בעלי תמך ועודד לאורך כל הדרך. אני שומעת לעתים המלצות מנשים שונות, בהן קרייריסטיות, שנשים לא תבחרנה מקצוע תובעני שכזה. המלצות כאלו מאוד מוזרות בעיניי. אני מוצאת במקצוע הזה שילוב מיוחד של מדע, אינטלקט ועזרה לאנשים, המזמן מפגש עם דמויות מגוונות. חבל לוותר על זה".

נגד הפרית רווקה מבוגרת

למעשה, את מגלמת שילוב נוסף – את גם רופאת היישוב נריה, וגם אשת רב היישוב. זה מסתדר?

"זה באמת יוצר שילוב מעניין. בפני שני הכובעים הללו אנשים מאוד נחשפים, ובשניהם נדרשת רמה מוגברת של שמירה על סודיות. לעתים אנשים חושבים שאם הם סיפרו לי משהו ואחר כך הולכים ומשוחחים עם בעלי על העניין אז הוא כבר יודע במה המדובר, וזה ממש לא ככה. אין שום העברת מידע כשלא מדובר על דברים חריגים שמחייבים התערבות. מעבר לזה יש לשילוב הזה גם יתרון, כשאנשים שואלים שאלות המערבות רפואה והלכה".

מבחינת התכנים – אילו נושאים שבין רפואה והלכה מעסיקים אותך? היכן את נתקלת בהם בעבודתך?

"עולות שאלות של ניתוחים אצל אנשים מבוגרים. עד כמה להשקיע בטיפולים ובאמצעי עזר של האכלה לאנשים מבוגרים. למדתי הרבה אצל פרופ' אברהם ס' אברהם (מחבר סדרת הספרים 'נשמת אברהם', א"ג), והוא אמר שיש כמה דברים שמוכרחים לתת לחולה, כגון: אוויר, נוזלים, אנטיביוטיקה, דם ותזונה. ניתן לשאול כמובן מה כוללת תזונה בדיוק, ויש הרבה נושאים המצויים על הגבול. בכל אופן אין צורך בהחייאה, בניתוחים או בדיאליזה.

"איך שאני רואה את הדברים, חייבים בשלב כלשהו לדעת להרפות. אנשים מבוגרים שסובלים כל כך, אני לא מבינה את הצורך שיסבלו סתם. אמנם יש חשש ממדרון חלקלק, ואני בהחלט מבינה אותו. אפשר בהחלט לראות שבארצות הליברליות יותר, שבהן התירו שלא לבצע פעולות רבות באנשים כאלו, יש לעתים פריחה גדולה יותר של המתות יזומות, שזה ודאי אסור בתכלית. הפער בין אי הארכת חיים לבין קיצורם עלול להיות חמקמק וחשוב לשמור עליו.

"גם בתחום הגניקולוגיה, אם מגלים שיש מום בעובר – יש התלבטות כמה בכלל לבדוק את זה, ומה צריך לעשות. בזמנו התייעצנו הרבה עם ראשי ישיבת 'מרכז הרב' ר' אברום שפירא והרב שאול ישראלי, גם עם פרופ' אברהם. מכל מקום, אני נותנת לפציינטים את האינפורמציה הרפואית, והן תכרענה, אם על פי רבותיהן ואם באופנים אחרים. אצלי יש פציינטיות שעושות בדיקת מי שפיר כבר בגיל עשרים, ויש לי פציינטיות חב"דניקיות שנוהגות שלא לעשות שום בדיקה בשום שלב, וביניהן, לאורך כל הספקטרום, כל שאר המטופלות. בעניין הזה אני בהחלט ממליצה על בדיקות 'דור ישרים', שעושים עבודה נהדרת ומונעים בעיות רבות.

"גם לגבי כניסה להריון או תכיפות של הריונות מתייעצים איתי לא פעם. גם כאן אני כרופאה אומרת את הנתונים, והן תעשינה מה שהן רואות לנכון לאור הנתונים".

אחד הנושאים שהסעירו את העולם הרבני בשנים האחרונות נוגע לשאלת ההפריה המלאכותית שמבקשות רווקות מבוגרות לבצע מתרומת זרע על מנת שלא 'תפספסנה את הרכבת'. "אין מניעה רפואית לדבר כזה. לגבי השאלה אם ראוי לעשות כן או לא, אני סבורה שאולי אפילו עדיף להתחתן ולהתגרש מאשר ליצור מציאות בעייתית שכזו. הביטוי 'אם חד הורית' נראה לי מעוות כל כך. מה, אין אבא? ודאי שיש אבא, אלא שאנחנו כחברה בוחרים לעתים להעלים אותו. על אף שאני כמובן מאוד מזדהה עם כאבן של הבנות".

לא מניפה את הדגל

גדלת במשפחה דתית לאומית קלאסית, הקמת בית עם בן מרכז הרב קלאסי, וחלק מילדייך בחרו במקומות קלאסיים פחות. אחד מהם, הרב יוסף אליצור, כתב את הספר 'תורת המלך' יחד עם הרב יצחק שפירא.

"אכן. גידלנו משפחה מרכזניקית, וחלק מילדינו התפזרו לכיוונים נוספים. חלק מהם גרים ביצהר – יש לי שני בנים וחתן שהם תלמידי הרב גינזבורג, ואחד מבניי הוא אכן מכותבי הספר 'תורת המלך'. לעומת זאת יש לי בת שגרה בקיבוץ חילוני. הם דתיים אבל בכיוון הרבה יותר פתוח, ובעלה משמש כראש מכינה קדם צבאית דתית-חילונית. ביניהם נמצאים שאר ילדיי, באמצע. אחד מילדיי נמצא בשליחות ומשמש רב של קהילה ציונית באנטוורפן. אולם עם כל ההבדלים, שבהחלט קיימים, בסופו של דבר המשותף גדול בהרבה מן הפער שבין הילדים ובינם לבינינו".

בתקופת ההתנתקות פרסמת מאמר שבו כתבת שהפסקת להניף דגל ביום העצמאות.

"ההתנתקות השפיעה עליי קשה מאוד. מאז ההתנתקות אני אכן מתקשה להניף דגל ביום העצמאות. עם זאת אני כן אומרת הלל. אני חושבת שהמדינה היא מתנה גדולה שקיבלנו משמים, אבל ההתנתקות ממש סדקה סדק משמעותי ביכולת הרגשית שלי להזדהות עם המדינה".

אבל המדינה עושה כל כך הרבה דברים – טובים, רעים, ובעיקר ניטרליים. דווקא ההתנתקות פתאום משנה את המגמה?

"אני חושבת שההתנתקות היוותה קו שבר, שמראה על כיוון שהפוך מהציונות. ההתנתקות נתנה לי להרגיש שהמדינה הולכת לכיוון האנטי יהודי והאנטי ציוני. הלוואי שאתבדה. אני גם מבינה את התסכול של הרבה חבר'ה צעירים, שרואים במוסר המלחמה שלנו דבר מעוות לחלוטין. אם קצין בגולני אומר שיותר חשוב לו שנשים וילדים ערבים לא ימותו מאשר חיילים שלו, זה מעוות. סיכון חיילי צה"ל על מנת שלא לפגוע באוכלוסייה אזרחית באופן קיצוני ביותר, אלו דברים שבוודאי קורים.

"אבל כפי שאמרתי אני משתדלת מאוד שלא להגיע לקיצוניות שנייה. הבן שלי מיצהר לא הצביע בבחירות בשלב כלשהו ואני מאוד כעסתי על החלטתו. זה ברור שיש לנו השפעה על המציאות, והבחירות מהוות את מוקד ההשפעה הזו. ההחלטה הזו מאוד ציערה אותי. חשוב לי לראות גם את חלק הכוס המלאה. העובדה שהיישובים פורחים, הקהילות משגשגות, יש בה תקווה. זו מציאות טובה שבסוף תנצח".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012