חותר לתשובה / דוד מרחב

 

אילן גור-זאב, פרופסור נערץ לפילוסופיה ואנטי-ציוני במובהק, ביצע בחייו מהפך חד שבו התקרב לישראל, לציונות וליהדות. האיש שייצג בראשית דרכו את התפיסה הפוסט-מודרניסטית לא חדל להצליף בה, לאחר מכן, ללא רחם

פרופ' אילן גור זאב ז"ל. צילום: סוכנות ג'יני

מותו בטרם עת של הפילוסוף אילן גור-זאב בגיל חמישים ושש, לאחר מאבק קצר במחלה קשה ואכזרית, העמיק את החידה שאפפה את האיש.

גור-זאב, פרופסור לפילוסופיה של החינוך, נפטר פחות מיממה לאחר שנפרד באירוע מתוקשר מחבריו ומעמיתיו. הסיקור של ערוץ 2 סיקרן רבים, והטרגדיה האנושית עוררה הזדהות גם אצל מי שלא הכירו את הפילוסוף מאוניברסיטת חיפה. אולם מותו של גור-זאב היה בבחינת חלק קטן מן העניין. רבים הזכירו את העובדה שהיה אדם נוח לבריות, חביב; עמית נאמן לחבריו, מרצה כריזמטי לתלמידיו. אקדמאי בעל כישרון התבטאות יוצא מגדר הרגיל.

רוב מכריו של גור-זאב לא הצליחו, או לא רצו, להבין את מפעל חייו, שנחלק לשניים: הפילוסופיה של הגלותיות של גור-זאב המוקדם – פילוסופיה אנטי-ציונית במהותה שרואה בישראל "ספרטה של מנוולים" – והפילוסופיה הגלותית של גור-זאב המאוחר: פרו-ציונית אך לא ציונית לגמרי, הנאבקת באנטישמיות החדשה שבמרכזה עומדת ישראל, המותקפת מצד גורמים שמתחת לכסותם ההומניסטית חבויים רגשות ונטיות אנטישמיות.

גור-זאב עצמו לא הסביר מעולם מדוע נטש את עמיתיו למחנה הפוסט-ציוני, שאותם כינה – ספק בלעג ביקורתי, ספג בביקורת נוקבת – "הפרוגרסיבים החדשים". הוא העריץ את הפילוסופיה הפרוגרסיבית הישנה, פילוסופיה עם טלוס (תכלית) הומניסטי: קאנט, הגל, מרקס, אדורנו, הורקהיימר. אבל הוא טופח על-ידי אלה שבהם ראה סכנה לפרוגרסיביות האמיתית, האותנטית: את הדוקטורט שלו כתב בבית הספר להיסטוריה של אוניברסיטת תל-אביב, ופרסם אותו בספר "אסכולת פרנקפורט וההיסטוריה של הפסימיזם". את ספרו הגדול שבעטיו קנה לו שם רב, "לקראת חינוך לגלותיות", פרסם ב-2004 בהוצאת "רסלינג", אז הוצאה לאור צעירה ורדיקלית, סמי-מחתרתית, לפני שהפכה לבית הוצאה לאור מסחרי ששוטף את החנויות בעשרות כותרים מדי שנה. ולפתע, עזבם בקול טריקת דלת רועשת.

נפל בין הכיסאות

היקלטותו בפקולטה לחינוך בחיפה הייתה פשרה. הוא לא מצא את מקומו בין ההיסטוריונים, וגם לא בקרב הפילוסופים. מקצועו, ההיסטוריה של הרעיונות, זימן לו גורל של מי שנופל בין הכיסאות. הגם שנטה להסתגר ולא היה איש רעים להתרועע, מצא לו גור-זאב בני-שיח חדשים, התגורר בקריית טבעון הרחוקה מתל-אביב עם רעייתו השנייה, אלונה, והוליד ילדה. בכנסים של מכון ון-ליר לא מצא את מקומו, הוא לא פקד עוד את בניין גילמן באוניברסיטת תל-אביב (שבו שוכנת הפקולטה למדעי הרוח), וכתביו המאוחרים ניחנו בחידתיות גדולה מאוד, שהוסיפה מימד של קושי להבנת כוונותיו ומחשבותיו.

במידה רבה היה גור-זאב דומה לפילוסוף הגרמני ארנסט בלוך. כתביו היו בלתי-נהירים בעליל. דומה היה שיועדו ליודעי ח"ן בלבד, ולכל הפחות לבוגרי החוגים לפילוסופיה. הוא השתמש בפזרנות במושגים מתורות ניטשה ואפלטון, היידגר ודרידה וכתביו היו גדושים במשפטים מפותלים, מלאים במושגים יווניים ולטיניים. לפני מותו, בהרצאת הפרידה שנשא בפקולטה לחינוך יום לפני שהלך לעולמו, הודה בעצמו כי לא עשה את חיי קוראיו קלים. מי שאבה לדעת מה סבר הפילוסוף החיפני הקשה לפענוח נדרש לקריאה הולכת וחוזרת בטקסט. אולי בשל כך, אובדנו נתפס יותר כטרגדיה אישית ואקדמית לחבריו, לעמיתיו, למשפחתו, לאוניברסיטה. מעטים היו שעמדו על האובדן התיאורטי הגדול.

גור-זאב, שנהג לפרסם בעברית ובאנגלית, בחר לעשות זאת בבמות נידחות. שמו נפקד מכתבי-העת המרכזיים והמובילים. ספריו הלועזיים פורסמו בהוצאות שוליות. הוא נהנה מן החופש שנתנו לו שם לכתוב בדרכו הבלתי-שגרתית, להשתחרר ממגבלות הכתיבה האקדמית הלוחצת. פרסומיו היו שפיטים ונחשבו לאקדמיים לכל דבר ועניין, אך בישראל לא היו כמעט אקדמאים שהצליחו להבינם. האירוניה היא שדווקא תלמידו המובהק ביותר, ד"ר אריה קיזל, כלל לא צמח באקדמיה: הוא שימש הכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", פרי טיפוחיו של העיתונאי זאב גלילי, ומסעו עם גור-זאב נמשך עד יומו האחרון. קיזל, כך נדמה, הבין את גור-זאב דווקא משום הניגוד ביניהם: את הדוקטורט, בהנחייתו, כתב על 'הקשת הדמוקרטית המזרחית'. שפתו הבהירה, הקולחת והחפה מכל מהמורות מילוליות הייתה מנוגדת למוקשים שניצבו בפני כל קורא של מורו, גור-זאב. בערוב ימיו של גור-זאב, הפך קיזל למזכירו האישי וטיפל בכל ענייניו.

הקולוניאליזם והמונותיאיזם

המפנה של גור-זאב התרחש ללא כל הסבר רציונלי. היו שנטרו לו על כך טינה. הוא החל להתקרב אל ישראל והציונות, ראה באור אחר את צה"ל והאקדמיה, והחל לארגן כנסים שנתיים שבהם לימד סנגוריה על ישראל.

הקשר בינינו החל בתיווכו של ד"ר קיזל. כמי שהגיע מהמפלגה הקומוניסטית הישראלית ועבר בעצמו מהשמאל לציונות, חשתי קִרבה גדולה לפרופסור החיפני. הבנתי את המניעים הגדולים לתפנית בעמדותיו. מעבר למציאות שהשתנתה, גם הוא גילה מחנה פוליטי ואקדמי מנוכר המשועבד לשנאת ולהשנאת ישראל, ולא לערך המרכזי שעליו אמון כל פילוסוף: האמת.

בראיון שנתן לי ב-23 ביולי 2010 ופורסם בעיתון הזה הסביר לי כך:

בעולם של היעדר קדושה וגלות הרוח, האנטישמיות החדשה מציעה אחת משתי אלטרנטיבות גדולות לריק שנוצר: האחת, עולם הג'יהאד, השנייה, מכונת העונג הפוסט-מודרנית וחרושת התרבות. האלטרנטיבה שהיא מציעה היא רוחניות או דתיות חדשה בעולם שאין בו מקום לדתיות, לארוס ולקדושה. הנפש של האדם הפוסט-מודרני מלאה בהרגלים פוליטיים בעקבות המסורת של החינוך הפרוגרסיבי הישן. ההרגלים הללו הותירו חלל שהאנטישמיות החדשה ממלאת. זה לא קורה רק ברובד האינטלקטואלי של ניסוחים בדבר זכויות היתר של הקרבנות ביחס לאינטרסים של המקרבנים; במובן הרגשי, היא מציעה פתיחות ורגישות חדשה שבהרבה מאוד היבטים היא אינה פוליטית אלא משקפת דאגה לגורלם של אומללים, למר גורלם של הלוויתנים הכחולים באוקיינוס, ונגמרת בהצטרפות למשט השני או השבעים לעזה. זהו ביטוי להתגייסות נגד ההגמוניה והקולוניאליזם שהיסוד שלהם הוא המונותיאיזם היהודי.  

את הראיון הזה חילצתי מגור-זאב בשעת לילה מאוחרת, ודי במקרה, לאחר שפרופסורית אחת, מומחית בעלת-שם עולמי לאנטישמיות, ביקשה לגנוז ראיון שקיימתי עמה בנושא לאחר שנבהלה מן האמירות שלה-עצמה בנוגע לאסלאם. הוא היה עייף מאוד, אך צלילותו המחשבתית הייתה ניכרת. הוא אמר בכאב כי "עבור האנטישמיות החדשה, חיסול ישראל הוא צעד ראשון והכרחי ואין להתפשר עליו אבל הוא אינו סוף המאבק. מבחינתה, הפרוגרסיביות החדשה צריכה לעבור לשלב הבא. לא חיסול ההגמוניה הפוליטית הישראלית אלא התגברות על רוח היהדות. מה שנדרש בחינוך הפרוגרסיבי הוא התמסרות של היהודים להעלאה על המוקד של רוח היהדות. חיסול מדינת ישראל הוא רק נקודת המוצא ויריית הפתיחה".

חשתי שיש בינינו הבנה משותפת. לא השליתי את עצמי שגור-זאב פנה לימין. לטעמי, הוא לא הספיק להשלים את התהליך הזה. יכול להיות שברבות השנים היה מוצא את עצמו במקום שבו עמדו אינטלקטואלים רבים שהתפכחו או שאחזו בעמדות ימניות. כשדיברנו על הוגים כמו אדמונד ברק או על אינטלקטואלים כמו אהרון אמיר, הוא הבין שהימין איננו גודש של בריונים. בהמשך, בחר בו אמנון לורד לאחד מאנשי השנה של "מקור ראשון". גור-זאב בירך על כך. הוא הסתקרן סקרנות עצומה מבני-בריתו החדשים.

הפצצת תל-אביב

הפרידה מחבריו לשעבר באקדמיה הייתה קשה. הוא לא עשה להם הנחות ותקף אותם בכל במה שניתנה לו, בין אם על מרקע הטלוויזיה, בין אם בעיתונות ובין אם בכנסים שארגן. במאמר שפרסם ב"ארץ אחרת" ב-25 במארס 2010 סיפק מעט מהרקע העשוי לפענח את נטישתו את השמאל הישראלי. "האם קיימת עוצמה המחברת בין הערצת פוקו, דלז וז'יז'ק, התמלאות הכרס בכתבי אילן פפה וההתגייסות להגנה על זכותו של מוחמד בּכּרי להציג במודע מיצג כוזב של רצח עם בסרט 'ג'נין ג'נין'?", הוא שאל. "האם קיים חוט המחבר בין הרלטיביזם ההיסטורי של היידן וייט והאפיסטמולוגיה הרלטיביסטית של המחנך הפוסט-קולוניאליסטי פיטר מק'לרן לבין תשוקתם של ילדינו שלנו להפציץ את תל-אביב 'עד שיגיע השלום' והקריאה השיטתית בשם האינטרסים של קרבנות הקולוניאליזם ל'אלימות שכנגד'? האם כל אלו מבקשים להתגבר על הריק שנוצר עם הריגתו ההומניסטית של האלוהים?".

גור-זאב לא הסתפק במימד התיאורטי, והוסיף:

עליי לדעת להשיב על השאלה הזאת לא רק כדי להבין את ההתלהבות של חבריי בפקולטה מעבודת מחקר של אחת התלמידות היותר 'ביקורתיות', המכריזה במבוא לעבודת המאסטר שלה כי במחקר זה אין לה עניין באמת, אלא בטקסט שיאפשר יתר העצמה לנשים הפלשתיניות ולתרומתן לשחרור פלשתין. עליי להתבונן באופן חדש בעבודתי שלי כדי שאוכל לתת לעצמי דין וחשבון על דרכי ועל פירותיה. כן, אני מבקש להבין מה באמת אומרת התלמידה שמצהירה כי הסיקה מספרי ומקריאת הביקורתיים האחרים כי אם בנה החוגג שמונה-עשר אביבים יתגייס לאחת מקבוצות הטרור ויתחיל להרוג כאן יהודים היא לא תנסה לעצור בעדו. תחת זאת היא תצדיע לו. כן, עליי להבין מה בלמידה הביקורתית הזאת הביא את אחד היקרים שבחבריי, פילוסוף בעל מוניטין עולמי שרבים מכם מכירים, לצלצל לביתי בנווה שאנן לאחר הפיצוץ במסעדת 'מצא' ולשאול: 'אילן, אתה בסדר? האם הילדים בריאים ושלמים? כל כך דאגתי לכם! אבל תדע שלגבי היהודים שנפגעו בפיצוץ אינני יכול לחוש אמפתיה כלשהי, שהרי בדעה צלולה הם בחרו לראש ממשלה את אריאל שרון'.

הוא לא הרפה מחבריו, ואף ביקר את עצמו. בהמשך המאמר, בפסקה שסיכמה את קריעתו מהשמאל הישראלי, כתב:

עדיין רוחש בזיכרוני זיכרון האקסטזה שאחזה בנוער האשכנזי משכונת רחביה בכנס במזרח-ירושלים שאליו הגעתי עם אילן פפה כדי להרצות בנושא "הצלת החופש האקדמי באוניברסיטאות הישראליות". לשיאו הגיע הכנס בשעה שאחד המרצים הציע להתמיד בהפצצת תל-אביב 'עד שיבוא השלום'. ההתלהבות המעין-דתית של ילדינו שלנו מחזון ההפצצה של 'תל-אביב' עד בוא 'השלום' באה לידי ביטוי במחיאות כפיים נלהבות ובעיניים בורקות שעודן איתי, מאירות את המרחב שבין דחף השכחה העצמית וההתאבדות שבהישאבות למכונת העונג הפוסט-מודרניסטית לבין האקסטזיס שבאיבוד לדעת בהתגייסות ל'התנגדות' הפוסט-קולוניאליסטית לישראל.

הלוויה יהודית דתית

בלילה שבין שלישי לבין רביעי, יממה בלבד לפני פטירתו, כתבתי לו מכתב פרידה, שאותו לא הספיק ככל הנראה לקרוא. לא עמד לי הכוח לבוא ולהיפרד ממנו, וקיוויתי שיקרא את המכתב ויזדמן לנו להיפגש פנים-אל-פנים בבית החולים האיטלקי שאליו עבר לאחר ימים מסויטים בבית החולים רמב"ם. כך כתבתי לו:

חוויתי חוויה אינטלקטואלית יוצאת-דופן: לראשונה בחיי, פגשתי בפילוסוף. לא רק פרופסור לפילוסופיה, לא רק מרצה לפילוסופיה של חינוך; אלא גם אדם אשר חי את הפילוסופיה שבה הוא דוגל; גולה בעמו הנאמן לסביבתו, גולה אקדמי הדואג לאקדמיה, גולה הרואה את נוף גלותו כתבנית נוף הולדתו. הפילוסופיה של הגלותיות שלך, אילן, נובעת מכך שאתה חי בביתך. ואולי משום כך, אתה שוקד ועמל ללא הרף על שינוי פני החברה שבה אתה פועל, ומפעלך הנוכחי – המאבק הרעיוני-הגותי באנטישמיות החדשה – הציב אותך ואותי, חרף השוני המסוים הקיים בעמדות, בתפיסות ובראיית העולם, בחזית משותפת. חזית זו, עבורך, היא המאבק נגד הפילוסופיה של הפרוגרסיביות החדשה והפסוודו-קדמה, ולמען הולדה מחודשת של ערכים הומניסטיים, כלל-אנושיים, שביסודם עומדת ישראליות מתקדמת המכירה בישראל, הרואה לנגד עיניה את עתיד היהודים, המקיימת בתוכה דיאלוג ביקורתי-אך-אוהב עם הסובב אותך. כהגדרת משה סנה המנוח, אינך חוזר בתשובה כי אם חותר לתשובה.

חידת גור-זאב לא נפתרה. לא ברור עד לאן היה מרחיק בעזיבתו את השמאל ובהתקרבותו הדרמטית לציונות. אולם בדומה לד"ר משה סנה המנוח, מנהיג המפלגה הקומוניסטית הישראלית (מק"י), שפנה מהציונות אל הקומוניזם, ובשנותיו האחרונות שב לתנועה הציונית, גם חידת גור-זאב נחתמה בצורה נוגעת ללב: בהלווייתו בקיבוץ עין הכרמל, בבית עלמין פסטורלי המתקרא "גן עדן", הובא גור-זאב למנוחת עולם, לאחר קדיש וטהרה כדת וכדין, בהלוויה יהודית דתית. הוא, שעסק כל העת במות האלוהים, בעולם שממנו סרה קדושת הא-ל, נקבר בהלוויה דתית – ולא חילונית, כפי שנוהגים רבים מאנשי המילייה שבו פעל. ואולי בכך רצה גור-זאב לחתום את דרכי חייו הנפתלות: בשיבה נוספת, והפעם אל היהדות.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י' בשבט תשע"ב, 3.2.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-2 בפברואר 2012, ב-גיליון בשלח תשע"ב - 756 ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 3 תגובות.

  1. אילן חתר לאמת..באומץ ובאהבה..ובכך התמיד להוות מאלתר תמיד..יהודי במובן העמוק..בלי תשובה נקודה

  2. מדרש רבה ויקרא פרשה כז סימן ה. ה והאלהים יבקש את נרדף (קהלת ג) ר׳ הונא בשם רב יוסף אמר לעולם והאלהים יבקש את נרדף
    And God seeketh that which is pursued (Eccl. 3:15).4 R. Huna in the name of R. Joseph explained: “Always God seeketh that which is pursued” – Midrash Rabbah – Leviticus 27:5
    I believe this best explains the riddle – Ilan, like myself followed the rabbinic dictum that God at all times seeks out the pursued over the pursue
    Rabbi Michael Pertz

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: