הכפתור של המחזאי / בן-עמי פיינגולד

 

מחזותיו של יוסף בר-יוסף, מקוריים ואפקטיביים, מעמידים במרכזם את האדם ומשפחתו, כשילוב של אופי וזהות הקשורים במקום, ברקע ובמסורת. מכונסים כעת בספר

אנשים קשים, מחזות 2010-1963, יוסף בר-יוסף; מסה קריטית – מכון הקשרים, אוני' בן גוריון ודביר, תשע"ב 2011

מחזותיו של יוסף בר-יוסף מהווים תרומה חשובה לדרמה העברית. רוב המחזות, שהוצגו מעל במות שונות וחלקם אף תורגמו וזכו להצלחה מרשימה בחו"ל, כונסו בספר 'אנשים קשים' שיצא עתה לאור. בר-יוסף הוא מחזאי ישראלי 'מקורי', על פי הסיווג המקובל, אבל הוא ישראלי ומקורי בדרכו הייחודית. כל המחזות מתרחשים כאן, בהווה, וחלקם גם דנים בסוגיות שנויות במחלוקת בחברה הישראלית, אבל במרכז עומדים תמיד האדם, המשפחה והמקום שבו מתרחשים הדברים. והעיקר – היכולת להמחיז את הדברים כתיאטרון וכדרמה שיש בהם איכות ונוכחות אפקטיבית בזכות עצמם.

גיבוריו של בר-יוסף מחפשים תמיד אהבה, אושר או הגשמה עצמית. רובם אנשים 'קשים'. לא מבחינת האופי האנוכי, הבוטה או הנלעג, אלא מבחינת הנאמנות העקבית ללא פשרות לעצמם. בין אם מדובר בהשקפת עולם או, לחלופין, בהתנהגות שיש בה נימה קומית או גרוטסקית. המחזה 'אנשים קשים' עצמו מהווה דוגמה מובהקת לכך. המחזה מתרחש בעיר נמל באנגליה. סיימון מנסה לשדך לאחותו רחל, רווקה לא צעירה, את לייזר, גרוש, אב לילדה, ירושלמי עם בעיות אישיות ונפשיות. הקשר בין השניים נראה מלכתחילה בלתי אפשרי מבחינת האופי והרקע השונים. אבל לבסוף, למרות הניכור והניגוד שבין השניים, נוצרת הבנה. יש שידוך למזל טוב, אבל – בכל זאת – אין חתונה, מאחר שרחל ואחיה סיימון לועגים לסיפור ירושלמי-שכונתי שלייזר מספר להם כמשהו מרגש ונוגע מאוד מבחינתו. הוא שומע ומגיב: 'אני לא יכול להיות כבן המשפחה שלכם אף פעם… אתה עושה צחוק מהנשים הזקנות של ירושלים'. גיבורי המחזה כולם אפוא אנשים 'קשים'. כל אחד בדרכו. כאן גם באה לידי ביטוי החשיבות המיוחדת של המקום – ירושלים – לא רק כתובת ומקום אלא בעיקר זהות ושורשים.

דוגמה מובהקת נוספת לזהות הירושלמית כפי שהיא נחווית בעולמם של הגיבורים היא המחזה 'בוצ'ה', המדגים היטב, בדרכו, את יחסו של בר-יוסף לכל מה שמכונה אצלנו 'שסע' שבין חילונים לדתיים. אבל אצל בר-יוסף, כאמור, יש בני אדם עם אופי, רקע וזהות ולא נוסחאות וסיסמאות על פי מוסכמות וקלישאות. ברוך – בוצ'ה, בן למשפחה דתית, 'חוזר בשאלה'. הוא יוצא לתל אביב כמובן – שהיא הניגוד המובהק לכל מה שירושלים מייצגת. אבל הוא נכשל מבחינה אישית, משפחתית וכלכלית וחוזר הביתה, כילד הזקוק לבית ולאבא, לאביו אליהו, המנהל בירושלים יקב; כשם שגם האב, למרות הכול, זקוק לקרבתו ולאהבתו של הבן. כל בני המשפחה, בעיקר הנשים, חווים במחזה את 'פיצול האישיות' שבין הזהות הדתית-מסורתית לבין העולם החילוני, על כל פיתוייו, שיש בו גם הומור ואירוניה במינון ובעיתוי הנכונים, בהתאם לדמות ולסיטואציה. השיבה של בוצ'ה מסתיימת בכישלון. מות האב עם רדת המסך הוא, בדיעבד, גם מותה של האשליה על אפשרות של שיבה הביתה ופיוס שבין האב לבן.

השילוב-ניגוד שבין העולם הדתי לעולם החילוני, או מבחינתו של בר-יוסף בין 'ירושלים' ל'תל אביב', כמשבר שהוא קיומי ולא רק אידיאולוגי, מוצא ביטוי במחזות נוספים. גיבור 'תרנגול של  כפרות' מספר על הרקע הירושלמי שלו בשכונת מאה שערים מתוך מבט כפול, אפילו אמביוולנטי; מעין פיצול אישיות שהוא חווה, שיש בו ניכור וביקורת מחד גיסא, אבל גם זהות ושייכות מאידך גיסא. כשירושלים, בניגוד לתל אביב, היא במרכז ההוויה והתודעה. גם ההורים, הסבתא, בית הכנסת ויום הכיפורים ממשיכים ללוות אותו. לא רק כזיכרון אישי של דתי ש'חזר בשאלה', אלא גם כזהות אישית-קיומית, בעייתית, אותנטית ומופנמת, שאין למחות אותה או להתעלם ממנה.

דוגמה נוספת, מעניינת, לאותו מפגש ועימות שבין שני העולמות הוא 'זה הים הגדול'. זוג ירושלמי ממשפחה דתית-חרדית, נוח ופנינה, מגיעים לתל אביב. נוח רוצה לפתוח דף חדש – זוגיות בין בעל לאישה מתוך תשוקה ואהבה ולא רק מתוך מחויבות בתוקף השידוך, כזוג נשוי כדת, כשהים מהווה בהקשר זה לא רק נוף אלא גם ביטוי סמלי לעולם אחר וחדש כתשובה וכאלטרנטיבה לירושלים. אבל פנינה עדיין 'ירושלמית'. לדידה בערב שבת מדליקים נרות ולא מבלים על שפת הים. הנתק ביניהם בלתי נמנע. גם הם 'אנשים קשים', כל אחד בדרכו.

ירושלים חוזרת ומופיעה מהיבט שונה במחזה נוסף של בר-יוסף, 'הנון של ראש העיר ירושלים' (המוצג עתה בתיאטרון החאן). במוקד טיפוס מוזר בשם ירדן, דתי ואב שכול. הוא מתפרץ למשרדו של ראש העיר בדרישה לכתוב על מצבת הזיכרון לחללי צה"ל הממוקמת בעיר 'יזכור' (כלומר הקב"ה) ולא 'נזכור' (כלומר אנחנו). בר-יוסף מציג את העימות בין השניים כקונפליקט דרמטי, שהוא לא רק אישי אלא גם אידיאי, כשכל אחת מהדמויות היא גם טיפוס עם אופי ואישיות. הקונפליקט מוצג אמנם עם קצת סאטירה ואירוניה, אבל כשתי השקפות עולם לגיטימיות ועקרוניות, בסוגיה שהיא מאוד רלוונטית, גם מהיבט לאומי – לא רק אישי – המחייבת בחינה וחשבון נפש לגופו של עניין, שאינו מותנה מראש בזהות הדתית או החילונית של הנפשות הפועלות. כאן אין עוד ביטוי, לכאורה מובן מאליו, לניגוד שבין 'דתי' ל'חילוני' כמקובל. כאן יש בני אדם, ערכים – ולא סיסמאות.

רוב המחזות של בר-יוסף, המעמידים במרכז את מוסד המשפחה, מתייחסים, בנוסף לרקע ולמקום, גם לבעייתיות המיוחדת של האפשרות למימוש מוצלח של הזוגיות ביחסים שבינו לבינה כפי שראינו לעיל. 'הכפתור', לדוגמה, מציג משפחה: הרופא שאול ואשתו זיוה. בין השניים יש משבר ועימות. האישה חיה עם מאהב. לכאורה הם מתפייסים, סולחים וממשיכים למרות הכול. אבל, בכל זאת, הקרע בין השניים נותר. האישה יוצאת על מנת שלא לחזור ככורח בלתי נמנע. הכותרת 'הכפתור' אמורה לסמל את מה שהתרחש או לא התרחש, כאילו אהבה אמיתית מותנית באיזה 'כפתור'. אותה 'דרך גבר בעלמה', שאינה כה פשוטה כפי שהיא נראית לכאורה, כדי לזכות באישה ובאהבה. זהו גם עניין של גורל ולא רק של היגיון מעשי ותכלית.

'הפרדס' מציג סיטואציה דומה מהיבט שונה. מנשה, אלמן, חי עם אחיו ואחותו במושבה קטנה. יש להם פרדס שהוא לא רק חקלאות אלא גם נדל"ן. כמו במחזותיו האחרים של בר-יוסף, הפרדס הוא 'הכפתור' הממקד את כל מה שהתרחש או אמור להתרחש. למקום מגיעה אידה, עולה מרוסיה, מבוגרת, מורה לבלט. בינה לבין מנשה מתפתח רומן. הוא מוכן להתחתן איתה וגם לתת לה את הפרדס למורת רוח המשפחה. אבל משום מה היא מוותרת והשניים נפרדים. אולי משום שהפרדס כאן הוא בעיני אידה מעין 'גן דובדבנים' נוסח צ'כוב, כלומר משהו לכאורה ריאלי אבל למעשה גם אוטופי והזוי. לכן גם היחס שלה לאנשים הקשורים בפרדס הוא בעייתי. או, כדברי אידה עם צאתה, 'כל החיים שלי אני מחפשת משהו. אני בעצמי לא יודעת מה'.

אותו 'כפתור' סמלי-ייצוגי מופיע מהיבט שונה במחזה חשוב נוסף, 'הזהב של אלקה'. לאלקה, ניצולת שואה, יש חנות לרהיטים משומשים ביפו. היא הצליחה לשרוד ולהציל את שני בניה, אורקה ופסח, ומספרת להם על אוצר זהב משפחתי שהוטמן עם פרוץ המלחמה כדי שאפשר יהיה לאתר ולגלות אותו במקום לאחר המלחמה. אבל למעשה, כמסתבר, הזהב של אלקה, ללא מירכאות, לא היה אלא תחבולה והונאה, פיתוי שנועד למנוע מבניה לצאת ולהותיר אותה לבדה, זקנה ובודדה.

המחזות של בר-יוסף, שרק לחלק מהם, כמודל ייצוגי-אופייני, התייחסנו לעיל בקצרה, מעמידים במרכז את האדם, כשילוב של אופי וזהות הקשורים במקום, ברקע ובמסורת. המחזות כתובים בשפת תיאטרון אפקטיבית מאוד מבחינה סצינית-תיאטרלית ובלשון דיבור עשירה ומגוונת של הנפשות הפועלות, בהתאם לרקע האנושי-חברתי שבו מתרחש המחזה. כמשהו חיוני, אותנטי ובלתי אמצעי ולא כמעין 'סלנג' מפוברק. האפיון הדרמטי-תיאטרלי של האירועים ושל הטיפוסים השונים מהווה אתגר בלתי נדלה לבמאים ולשחקנים וגם אתגר וחומר למחשבה לקהל הצופים.

כמעט בכל אחד ממחזותיו של בר-יוסף יש, כאמור, איזה אובייקט, אירוע, חפץ או מקום ייצוגי ומשמעותי. יתר על כן, יש במחזות גם שימוש מאוד אפקטיבי ותכליתי מבחינה תיאטרלית באביזרים ובחפצים (דוגמת המחזה 'קופר'), במוסיקה (כלי נגינה, שירת מקהלה), בצלילים ובקולות טכניים לכאורה, כגון 'רעש מסור' ('הגג והמרפסת') הנשמעים ברקע והמשתלבים היטב בכל מה שמתרחש על הבמה. אפילו האכילה או השתייה מייצגות, כדימוי או כמציאות ריאלית, גם את מה שמתרחש במהלך המחזה בתודעה של הגיבורים. דוגמת התה שרחל מגישה מידי פעם ללייזר ('אנשים קשים'), או האכילה ללא הפסק, עד כדי אבסורד, של האב ('טיול עם ילד').

בסגנון כתיבתו של בר יוסף ניכרת השפעה, מודעת או בלתי מודעת, של מחזאים דוגמת צ'כוב או פינטר, מבחינת המתח העצור והמרומז בין מה שנאמר ומתרחש של הבמה לבין מה שמשתמע; ואפילו משהו מלורקה – טרגדיה משפחתית המעוגנת באתוס של קהילה או משפחה ('טורא'). בסיכומו של דבר, מדובר באוסף חשוב של מחזות מקוריים, כדרמה נוגעת ומשמעותית וכתיאטרון מרשים ואפקטיבי. אתגר לתיאטרון הישראלי ופרק חשוב בתולדות הדרמה הישראלית המקורית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בינואר 2012, ב-גיליון בא תשע"ב - 755, עיון ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: