גלות וגורל / אבי בקר

 

 המתח בין המרכזים היהודיים הגדולים בארץ ובתפוצות התקיים כבר בימי התלמודים. היריבות הנושנה מוצאת את ביטויה בוויכוחים עכשוויים ובספר חדש בשפה האנגלית

Battle of the Two Talmuds: Judaism's Struggle with Power, Glory & Guilt, Leon H. Charney and Saul Mayzlish; Barricade Books, 2011

 קשה לתאר את התפתחותה של היהדות בתנאי הגלות ואת יכולתה המדהימה לפתח מסגרת חיי קהילה עשירים ודינמיים ללא מרכזיותו של התלמוד, ובמיוחד בגרסתו הבבלית. את זאת מדגימים בספרם החדש "הקרב בין שני התלמודים: המאבק ביהדות על עוצמה, תהילה ורגשי אשמה" (הספר הופיע בארצות הברית בשפה האנגלית וממתין לתרגומו לעברית) שני הכותבים, משני עברי האוקיינוס, מישראל ומבבל בת זמננו – ארצות הברית של אמריקה. שאול מייזליש, איש רדיו וטלוויזיה, עיתונאי וסופר פורה שהוציא עשרות כותרים בנושאי יהדות, חבר לאיל ההון ליאון צ'ארני מניו-יורק, שידוע באהבתו לחזנות ובפעילותו הציונית והמשמש גם כיו"ר חבר הנאמנים של אוניברסיטת חיפה. זהו ספרם השני של מייזליש וצ'ארני, לאחר "קדיש" שהתחקה על מסתורי התפתחותה של התפילה השגורה ביותר בפיותיהם של יהודים.

לצד סקירת התרומה החשובה של התלמוד הבבלי לא נרתעים המחברים מלחשוף את היריבות, המלווה ביצרים ובקנאה, בין חכמי שני המרכזים הגדולים של היהדות שהחליפו ביניהם האשמות ואף השמצות שקשה למצוא מסוגן בקרב חז"ל. הספר מעניין ביותר ומאיר זוויות מבט שלא הובלטו בעבר בנוגע למפעל הענק של התלמוד שעיצב את דמותו ותדמיתו של העם היהודי ושלא נודע כמותו בתולדות העמים. 

שני המחברים אינם רבנים או חוקרי תלמוד אקדמאיים, ולכן מי שמחפש חידוש תורני או פרשנות חדשה למקורות עשוי להתאכזב. יחד עם זה, גישתם הפופולרית וסגנונם הקולח הופכים את השקלא וטריא בשני התלמודים, יחד עם גיבוריהם האמוראים, למובנים ונגישים יותר גם למי שאמון פחות על לימוד הש"ס. הספר מוקדש ברובו להצגת ההבדלים בין הבבלי לירושלמי בהתאם לגורמים ההיסטוריים, הפוליטיים והחברתיים-כלכליים שעיצבו את עולמם הרוחני של הדוברים, ובכך חדשנותו ותרומתו. בפרק האחרון מנסים מייזליש וצ'ארני להדגים כיצד "זלגו" כמה מן התובנות של היריבות דאז לימינו בוויכוחים ואף בפסיקתם של רבנים בנושאי עלייה, ציונות וגאולה.  

הישיבה הגדולה בעולם נמצאת בעיר לייקווד במדינת ניו-ג'רזי בארצות הברית, כשעה וחצי נסיעה מהעיר ניו-יורק. יש בה 6,300 תלמידים, קצת יותר מישיבת מיר בירושלים, שגם היא ברובה מנוהלת ומאוכלסת על ידי בחורי ישיבה מאמריקה. לייקווד היא ישיבה ליטאית חרדית שהוקמה ב-1943 על ידי הרב אהרן קוטלר ומתנהלת היום על ידי נכדיו. סיפור חייו של הרב קוטלר דומה לרבים מסיפוריהם של ניצולי השואה, החל מלידתו בבלארוס, דרך אימוץ השם קוטלר מקרוב משפחה כדי להימנע מגיוס לצבא הרוסי, עד לבריחתו מהגרמנים לסיביר, אחר כך לסין ומשם לארצות הברית. עוד ב-1936 ביקר קוטלר בארצות הברית לצורך איסוף תרומות. הוא שהה שם אחד עשר חודשים ואף שקל הצעות להישאר ולהקים שם כולל. ב-1937 השתתף קוטלר בוועידת הרבנים של כנסיית אגודת ישראל במרינבאד שבצ'כוסלובקיה, ונמנה על קבוצת הרבנים אשר שללו, בניגוד לעמדת הרוב, כל הצעה להקמת "מדינה יהודית" (בכל אחד מצידי הירדן) אפילו אם היא תושתת על ההלכה היהודית. 

מייזליש וצ'ארני מתמקדים דווקא ברגע ההכרעה של הרב קוטלר, כשהחליט להעדיף את הגלות המבוססת והעשירה של אמריקה על פני עלייה לארץ ישראל. כמו בתקופת היריבות בין התלמוד הבבלי לירושלמי, מספרים המחברים, ניסו רבנים לחפש תירוץ שיצדיק את ישיבתם בגולה ואולי גם יזכך מעט את תחושות האשמה על נטישת רעיון יישוב א"י. הרב קוטלר עשה זאת באמצעות מעמד מוזר ונדיר של טקס בעל אופי מסתורי וקבלי: גורל הגר"א. להוציא את פרשת שליחתו של השעיר לעזאזל בספר ויקרא, הטלת גורלות מהווה נטע זר לאמונה היהודית הדוגלת בבחירה חופשית שבה "הרשות נתונה", והיא גם מנוגדת לגישתו השכלתנית והלמדנית של הגר"א שהביט בבוז על המיסטיקה הרגשית של תנועת החסידות. אין כל עדות בכתב לקשר של הגר"א לטקס זה, אלא רק שמועה שעברה מפה לאוזן כי הגר"א התיר לצורך הכרעות קשות לקיים טקס שבו ייפתח התנ"ך באופן אקראי עד שיספרו ויגיעו לפסוק שיעניק את הרמז הדרוש (הנוסח מופיע בספר "ילקוט הגורלות זוטא").

הרב קוטלר, לדעת מייזליש וצ'ארני, "עשה שימוש ציני בטקס כדי להחליט האם עליו ללכת לאמריקה או לארץ ישראל". באורח פלא, כשביצע את הטקס נמצא הפסוק המבוקש בתחילתו של ספר שמות, "ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה". כך יכול היה הרב קוטלר להסתמך על בקשתו של הרב משה פיינשטיין, מגדולי הפוסקים של יהדות ארצות הברית, לסייע בהפרחת השממה במדבר הרוחני האמריקני. ביקורתם של מייזליש וצ'ארני היא חד משמעית: "זה נראה בגדר אבסורד לגייס את הגורל כדי להישאר בגלות".

עיקר הספר עוסק כאמור במתח שבין המרכזים הרוחניים בתקופת התלמוד. לכאורה מדובר בשני תלמודים המבוססים על אותה משנה, שנערכה ונחתמה בא"י על ידי רבי יהודה הנשיא, אך בגלל הבדלי השפה, ההיקף, הפלפול, העומק בדיון וכנראה גם תפיסות העולם נוצרו גם הבדלים במסקנות להלכה. לאחר חתימתם של שני המפעלים התורניים הללו, גבר התלמוד הבבלי על הירושלמי והיה למרכז הווייתם של תלמידי החכמים וגם של העמך שומרי האמונים עד לימינו. בהתאם לפסיקתם של הרי"ף והרמב"ם קיבל התלמוד הבבלי את מעמד הסמכות המחייבת מבחינת ההלכה ללא עוררין כמעט, וכדברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה תורה: "אבל הדברים שבגמרא הבבלי חייבין כל ישראל ללכת בהן וכופין כל עיר ועיר וכל מדינה ומדינה לנהוג בכל המנהגות שנהגו חכמי הגמרא ולגזור גזירותם ולתקן תקנותם". לבבלי היה יתרון בזכות המסגרת הקהילתית שפעלה בחופשיות יחסית לעומת השלטון הזר והמדכא בארץ ישראל שהחריף בתקופת האמוראים, וגם בזכות הגב הפיננסי של קהילה מבוססת  ובעלת מעמד.

בתלמוד הירושלמי חסרים למעשה עריכה ועיבוד של הטקסטים המרובים ואי הסדר מקשה מאוד על הבנתו. יש כיום מאמץ מחקרי נרחב בתחום לימוד התלמוד הירושלמי אך לא ניתן לדבר על שינוי במאזן הכוחות של ההשפעה שקבע הרמב"ם. למי שדואג, אין בכך ערעור על דברי הנביא ישעיהו "כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים". זו נותרה האמת הצרופה גם בתלמוד הבבלי המבוסס כמובן על דברי התורה כמו גם על המשנה הארץ ישראלית. יתרה מזאת, מרבית החכמים הנזכרים והמצוטטים בתלמוד הבבלי הם חכמי ארץ ישראל, ולכן יש לראות את מפעל התלמוד הבבלי כמיזם אינטלקטואלי רב היקף ורב דורות שנועד לשמר את דבריהם ומשנתם של חכמי ארץ ישראל ואת התורה שבעל פה על פי תורת ישראל.

מבחינת לימוד התלמוד בימינו, מעניין לראות כיצד כבשה מהדורת מסורה (ארטסקרול), הקרויה בפי כל תלמוד 'שוטנשטיין' (על שם התורם הראשי האמריקני), את לימודי הגמרא והדף היומי במקומותינו; לעומת מהדורות אחרות שהופקו בארץ, ולעומת זו של פורץ הדרך הרב עדין שטיינזלץ שנדחתה, מתוך שיקולים של יריבות, על ידי החרדים. עולם הישיבות הענק של ישראל, שכמוהו לא היה בהיקפו בתולדות עם ישראל, לא הצליח להפיק את המהדורה שדרשה חשיבה יצירתית ותושייה אינטלקטואלית בשילוב יזמות כלכלית ומאמץ ארגוני, מפעל שהפך את הש"ס לנגיש לכל בר בי רב ואשר מהדורתו האנגלית מפארת את מדפי הספריות של האוניברסיטאות המובילות בעולם. יהיו שיאמרו כי אפילו בעריכתו מחדש של התלמוד בימינו גברה בבל המודרנית על ירושלים.   

בתחילה היו קשרים הדוקים בין מרכזי הלימוד של בבל וארץ ישראל, והיו תלמידי חכמים ששימשו מעין מתווכים (נחותי) שירדו מארץ ישראל והעבירו הלכות לבבל וזכו לכינוי "רבותינו היורדין מארץ ישראל". אחר כך, כשנפלה א"י מנכסיה הרוחניים, הסתפקו רבים מעשירי בבל רק בקבורה בארץ הקודש. אין אפוא חידוש בתופעה הרווחת בימינו של יהודים מהתפוצות, ברובם עשירים, העושים את עלייתם לישראל רק בארונות הקבורה. הרב אהרן קוטלר, שהגיע לארה"ב בזכות גורל הגר"א, הוטס גם הוא לקבורה במדינת ישראל לאחר שנפטר ב-1962. עשרות אלפים ליוו אותו בדרכו האחרונה בניו יורק וגם בירושלים (שם עצרה התנועה מלכת לכמה שעות), והתקשורת דיווחה על ההלוויה הגדולה מסוגה בכל הזמנים.

אחד מגדולי החכמים בבבל היה עולא, ששימש כמתווך בין אמוראי בבל לא"י. כשהרגיש שהוא עומד להסתלק מהעולם הזה התעצב מאוד על שלא יזכה למות בא"י. עולא סירב להתנחם גם כשהבטיחו לו שיעלו את עצמותיו לארץ ישראל, והגיב: "מה הנאה לי שאני מאבד מרגליתי (נשמתי) בארץ טמאה. אינו דומה הפולטה בחיק אמו לפולטה בחיק נכריה". רבי אלעזר ספד לו וקרא: "אתה, עולא, על אדמה טמאה תמות?!". מעניינת העובדה כי רק בגרסה של הירושלמי נמצא שעולא עצמו מקונן על גורלו המר על שלא הוציא את נשמתו בארץ ישראל.

כדאי לציין שעורכי התלמוד הבבלי לא השמיטו את דברי הביקורת והקנטרנות כנגדם. חכמי ישראל לועגים לעמיתיהם בבבל ומכנים אותם "הני בבלאי טיפשאי", ור' ירמיה מסביר את חולשתם בגלל ישיבתם בארץ חשוכה. רבי זירא שלמד בבבל מתגעגע לציון וקובע כי "אוירא דארץ ישראל מחכים". אך מה יעשה מול רבו רב יהודה שייסד את ישיבת פומבדיתא ואסר על תלמידיו לעלות לארץ ישראל, ואף קבע כי "כל הדר בבבל כאילו דר בארץ ישראל"? רבי זירא עולה בכל זאת לארץ ישראל ונזקק לתענית של מאה יום כדי להשכיח מעצמו את הסגנון המפולפל של הלימוד הבבלי. אך מאמציו להשתלב בארץ אינם מונעים את קיתונות הבוז שהוא סופג מבעלי הדוכנים בשוק של טבריה, האומרים לו "לך מכאן בבלי שאבותיך אשמים בחורבן". כך גם ריש לקיש, מגדולי האמוראים, השוחה כמנהגו בירדן ומסרב ללחוץ את ידו של רבה בר רב חנה שהגיע מבבל, כי הבבלים שנואים על הקב"ה עוד מימי עזרא על שנשארו בגלות ומנעו את חזרת השכינה לבית המקדש. רבי יוחנן, הנחשב לגדול אמוראי א"י ומסדר התלמוד הירושלמי, שעמד גם בראש ישיבת טבריה, נלחם על מרכזיותה של א"י ואסר על תלמידיו לעזוב לבבל אפילו באופן זמני. הוא לימד שישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות והצהיר כי "כל המהלך ארבע אמות בארץ ישראל מובטח לו שהוא בן העולם הבא". אמוראי בבל, מצידם, אינם מסתירים את עושרם וכוחם הכלכלי ואפילו מתפארים בכך. מייזליש וצ'ארני מסכמים: "באופן ציני ניתן לטעון כי ראשיתו של ניצחון בבל על ארץ ישראל נגזר מ'כלל הזהב' – מי שיש לו הזהב קובע את הכללים".

ד"ר אבי בקר מלמד בתוכנית לתואר שני לדיפלומטיה באוניברסיטת תל-אביב ושימש בעבר מזכ"ל הקונגרס היהודי העולמי. ספרו על רעיון העם הנבחר והיריבות בין הדתות התפרסם לאחרונה בארצות הברית.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-27 בינואר 2012, ב-גיליון בא תשע"ב - 755, יהדות ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: