אנושיות ונשמה יתרה: היחלצותה של שוודיה לחילוץ הניצולים / מרדכי גילה

 

 לצד קולות אנטישמיים ושנאת זרים, השקיעה שוודיה מאמצים, תוך סיכון חיי אדם, להבאת אלפי ניצולי שואה לחוף מבטחים. הרוזן ברנדוט,מנהל מבצע החילוץ, אף זכה להוקרה ציונית שלוש שנים לפני הירצחו

מבצע 'האוטובוסים הלבנים', 1945

במחצית הראשונה של המאה הקודמת שררה בשוודיה גישה אמפתית לגרמניה ולתרבות הגרמנית. גישה זו לוותה ביחס שלילי לזרים בכלל וליהודים בפרט בקרב שכבות רחבות בחברה, מהעילית הפוליטית והאקדמית ועד לתנועות הפועלים. שלטונות ההגירה הגבילו באופן משמעותי את אשרות הכניסה של יהודים מאירופה לתחום שוודיה, והיו פה ושם ביטויים, אמנם ספורדיים, של אנטישמיות בתקשורת, באקדמיה ובשיח הפוליטי.

האנטישמיות השוודית של התקופה מתוארת במחקרים כרעש רקע שהיה קיים בצורה גלויה, אך רק לעתים רחוקות התבטא בהחלטות מעשיות. התפנית שהחלה בשנת 1943, עם קבלתם של 6,000 מיהודי דנמרק לתחומי שוודיה כפליטים, מיוחסת לעתים קרובות לעובדה שבאותה שנה חלה תפנית גם בתוצאות המלחמה. עם ראשית התבוסה הגרמנית בשדות הקרב גברו הקולות המתנגדים לרעיונות הנאציים וחל שינוי הדרגתי גם במדיניות החוץ השוודית מניטרליות הנוטה לטובת גרמניה אל ניטרליות הנוטה לטובת כוחות הברית, ובמיוחד אנגליה.

מעבר למחויב

לקראת סוף המלחמה, בחודשים מרץ-מאי 1945, פעלה בשטחי גרמניה משלחת של כ-90 אוטובוסים ואמבולנסים של הצלב האדום השוודי, במקביל למשלחות דומות קטנות יותר משוויץ ומקנדה. משימתה של המשלחת השוודית הייתה לשחרר אסירים סקנדינבים, מהם מתנגדי הכיבוש, פוליטיקאים ואינטלקטואליים, ממחנות ריכוז. רבים מהם סבלו מאותם התנאים המחפירים – רעב, עינויים, השפלות – שהיו מנת חלקם של כל אסירי המחנות. את היהודים הנורווגים שהוגלו לאושוויץ לא הספיקה המשלחת להציל: מתוך 800 שרדו רק כמה בודדים. לעומת זאת, ניצלו במבצע 400 יהודים דניים שהוחזקו בטרזינשטט. המשימה בוצעה בהסכמת ההנהגה הנאצית. מבצע ההצלה קרוי "מבצע ברנדוט" על שם מפקדו, סגן נשיא הצלב האדום השוודי הרוזן ברנדוט, או "מבצע האוטובוסים הלבנים" על שם כלי הרכב – אוטובוסים ואמבולנסים של צבא שוודיה שנצבעו בלבן וסומנו בצלב אדום גדול לצורך זיהוי.

חילוץ הסקנדינבים הושלם בתחילת אפריל 1945. בעקבות לחצים על משרד החוץ השוודי מצד ארגונים בינלאומיים ויהודיים נוהל אז מו"מ נוסף עם ראש ה-SS הימלר, הן על ידי ברנדוט עצמו והן על ידי נציג הקונגרס היהודי העולמי, היהודי השוודי נורברט מזור, בבקשה להפנות מאמצי חילוץ לשחרור אסירות ממחנה הנשים רוונסבריק מצפון לברלין וממחנות הבת של מחנה זה. במבצע שנמשך כמה ימים, בשבוע האחרון של חודש אפריל, חולצו קרוב ל-8,000 אסירות, רובן פולניות וחלקן יהודיות. אלה הובאו לשוודיה, שם זכו לטיפול רפואי, למזון, לבגדים, ובמשך הזמן לדיור, לסיוע במציאת תעסוקה ולהשכלה לאלה שהיו בגיל חינוך. קבוצות קטנות נוספות של ניצולי מחנות שהגיעו בדרכים אחרות נקלטו גם כן באותם תנאים. יותר מאוחר, בקיץ 1945, הגיעו לשוודיה 10,000 ניצולים נוספים, שהובאו מברגן-בלזן באמצעות הצלב האדום והגנת העורף של צבא שוודיה. בסך הכול מעריכים שכ-30,000 ניצולי מחנות הגיעו לשוודיה באביב ובקיץ 1945, מתוכם כנראה כ-8,000 יהודים, ורוב הנותרים פולנים.

המאמץ להציל מגורל לא ידוע אסירים סקנדינבים שנותרו בחיים לקראת סוף המלחמה היה במידת מה מובן מאליו והתבסס על סולידריות לאומית האופיינית לעתות מלחמה. אך המאמץ הנוסף שהשקיעו המשלחת השוודית והרשויות לטובת הצלת אסירים מלאומים אחרים, תוך סיכון עצמי רב ומסירות נפש לא קטנה, לא ניתן להבנה רק על בסיס שיקולים פוליטיים. "נשמה יתרה" של הזדהות אמיתית עם הפן המוסרי והאנושי של המבצע הייתה נחוצה כדי להשלים את מבצע ההצלה למרות התנאים הקשים, הסכנות והקשיים, וכדי להתארגן לקליטת מספר כה רב של ניצולי שואה לטיפול רפואי ושיקום.

בשורות הבאות אצביע על ביטויים רבים של פאתוס הומניטרי במהלך המבצע ובטיפול בניצולים בשוודיה. בכוחם של ביטויים אלה לאזן במידת מה את הטענה שההתנהלות השוודית נבעה אך ורק מעמדה אופורטוניסטית לטובת המנצחים ולטובת קרבנות הנאצים המנוצחים. המידע לקוח מארכיונים של הצלב האדום השוודי, מפקדת הגנת העורף, רשות ההגירה וגופים נוספים, השייכים היום לארכיון השוודי הממלכתי. חלק מהמסמכים מתפרסמים כאן לראשונה.

שנאת זרים

כפי שתואר למעלה, רווחו רגשות פרו-גרמניים יחד עם שנאת זרים ואנטישמיות בקרב חוגים רחבים באוכלוסייה השוודית. אינטרסים כלכליים צרים, גישה כביכול מוסרית המחייבת שהפליטים "יפרנסו את עצמם" ויחס מזלזל ומתנכר לזרים חברו יחד כדי לאפשר לחקלאות ולתעשיית הטקסטיל לנצל את כוח העבודה החדש. על הניצולים היהודים פעל גורם נוסף: האנטישמיות שהייתה קיימת במידה מסוימת בקרב הסביבה השוודית ובאופן בוטה בקרב הניצולים הלא יהודים יצרה לחץ מיידי לעזוב את מחנות הפליטים של ממשלת שוודיה ולצאת לעבודה בחוץ.

בין המסמכים בארכיון של רשות הזרים נמצאה עדות מעניינת, כמעט קומית בעיני המתבונן היום, לגישה שלילית לפליטים. בחורף 1944-1945 נערכו השלטונות השוודיים לקליטת זרם פליטים גדול בעת הקריסה של גרמניה, מבלי לדעת שרבים מהפליטים יהיו אסירים ממחנות הריכוז. במסגרת ההכנות אורגנו תוכניות אזוריות להובלת קבוצות של פליטים ממקום למקום באוטובוסים ובמכוניות פרטיות או צבאיות על פי הצורך. על כך הגיבו ב-9 למרץ 1945 שני נציגים של הרשות הממשלתית לתעבורה במכתב רשמי שהופנה אל מפקדת העורף, הגוף שמונה לטפל בקליטת הפליטים. המכתב סוקר את המגבלות שחלו במשך שנות המלחמה על התעבורה הציבורית והפרטית בגלל המחסור החמור בחלקי חילוף מגומי: התחבורה הציבורית צומצמה בחמישים אחוזים ונסיעות במכוניות פרטיות הוגבלו על ידי חקיקת חירום ל-60 ק"מ. נסיעות מוזמנות של קבוצות אושרו רק במקרים דחופים במיוחד, כאשר לא הייתה אפשרות להשתמש ברכבת. לכן מפצירים הכותבים במפקדת העורף שלא להשתמש באוטובוסים ובמכוניות פרטיות עבור פליטים שיגיעו לצורך "מנוחה ולימודים", כדבריהם.

הנימוקים היו כמובן כלכליים, אבל המחברים מוסיפים טיעון פסיכולוגי: "גם מנקודת ראות פסיכולוגית רצוי לדאוג לכך שלפליטים הנמצאים בשוודיה לא תינתן אפשרות להשתמש בתעבורה באמצעות מכוניות ואוטובוסים במידה רחבה יותר מאזרחים שוודים". לדעת הכותבים, פליטים אלה, שייהנו לא רק ממנוחה ולימודים אלא גם מנסיעה במכוניות, יעוררו קנאה אצל השוודים. זהו ניסוח קלאסי של שנאת זרים. יכול להיות שכותבי המכתב שינו את דעתם כעבור חודשיים, כאשר נודע שרוב הפליטים היו ניצולים ממחנות הריכוז שהגיעו לשוודיה במצב קשה, אבל גישתם הבסיסית לטיפול בפליטים לא הייתה חיובית.

משימת הצלה

עם זאת, רבים המסמכים והאירועים של אותם הימים הנותנים תמונה אחרת, במיוחד כאשר בוחנים את האווירה ששררה סביב מבצע ברנדוט ובקרב צוותי ההצלה של המבצע. ראשית אביא עדות מפי אקה סוונסון (Åke Svensson ), אחד הקצינים של משלחת ההצלה, המובאת בספרו "האוטובוסים הלבנים" ( De vita bussarna ).

ב-12 באפריל הוטל על פלוגה אחת משלוש פלוגות ההצלה לצאת מגבול גרמניה-דנמרק לטרזינשטט כדי להוציא משם כ-400 יהודים דנים. הנסיעה נועדה להיות אחת מהארוכות ביותר שעשתה פלוגת הצלה עד כה. היא נדרשה לעבור בדרכים מופצצות, דרך אזורים שכל יום יכלו ליפול לידי הצבא הסובייטי, תוך חשש שהשיירה עצמה תותקף על ידי חיל האוויר האנגלי או על ידי חיילים גרמנים במנוסה. לפני היציאה החליט מפקד המשלחת שאי אפשר להכריח בפקודות את הנהגים ואת יתר סגל הפלוגה – רופאים, אחיות ומלווים – לצאת למשימה כה מסוכנת וקשה בניגוד לרצונם, אלא יש לבסס את ביצוע המשימה על מתנדבים בלבד. במסדר שנערך נשאלו מי מתנדב והתברר שכל הפלוגה התנדבה כאיש אחד.

כעבור שבועיים התקרבו החזיתות עוד יותר והאנדרולומוסיה בצד הגרמני גברה. הסכנות הכרוכות בנסיעה לאזור רוונסבריק היו ברורות לכול, ובכל זאת הושלם פינוי מחנה רוונסבריק תוך מאמצים אדירים, בסיוע הצלב האדום הקנדי. הנהגים נסעו בחושך, בלי אורות, שעות על גבי שעות בדרכים לא דרכים, קילומטרים ספורים מאזורי לחימה ותמיד תחת איום הפצצות מהאוויר של כוחות הברית. במקרים רבים היה צורך לאלתר ולנחש באיזו דרך לבחור כדי לא להיקלע ללחימה או להיתקל במחסומים של הגרמנים או במכשולים כמו עיי מפולות בערים מופצצות.

על המסירות והדבקות במשימה מעיד תקציר של שני דיווחים טלפוניים של קצינים במשלחת שהועברו אל הרוזן ברנדוט מתוך שטח גרמניה הבוערת, ב-25 באפריל 1945. הדיווח הראשון התקבל בשעה 19:15. בסעיף הראשון מתאר הדיווח שתי תקריות של הפגזת שיירות שהיו בדרך ממחנה מלכוב (מחנה בת של רוונסבריק) אל עבר גבול דנמרק. בתקרית הראשונה נהרגו 3 ונפצעו 8, כולן אסירות לשעבר. בתקרית השנייה נהרגו שניים, ביניהם נהג שוודי, ומספר לא ידוע של אסירות נפצעו. הדיווח מוסר שיצאה משלחת סיוע. בסעיף השני דווח ששיירה עם כ-700 אסירות נמצאת בדרכה מרוונסבריק. על פי הדיווח נשארו באותו יום במחנה זה 1,200 אסירות, אבל השיירות השוודיות לא מסוגלות היו להציל יותר כי הסגל מותש עד כדי קריסה וחייב לנוח. הצלב האדום הבינלאומי הבטיח לנסות להמשיך את פינוי מלכוב ורוונסבריק, וזו כנראה הסיבה להופעת המשאיות של הצלב האדום הקנדי במחנה. כמו-כן מישהו הצליח לארגן רכבת לפינוי אסירות לליבק, שם יקבלו האסירות אוכל לפני המשך העברה לשוודיה.

הדיווח הטלפוני השני הגיע כעבור כשעה, ב-20.30. גם דיווח זה מתאר הפגזות שגרמו להרוגים, בהם נהג שוודי ופצועים. לסיום הדיווח נאמר במשפט לקוני: "אין אווירת פאניקה, הכול מתנהל כתיקונו. ר' הודיע למזכיר המחוז במלמה (עיר חוף בדרום שוודיה שבה התקבלו חלק מהפליטים) על מספר האסירות בשיירה". למרות הסכנות שהביאו לנפילתו של חבר ולמרות העייפות הקשה "מתנהל הכול כתיקונו". משפט זה יכול להתפרש כביטוי לשלוות הרוח השוודית ולחינוך צבאי לדבקות במשימה, אבל בצבא שלא נלחם כבר 120 שנה נראה סביר שמדובר גם בהזדהות עם הערכים ההומניטריים שהניעו את הפעולה. בלי הזדהות כזו קשה להבין את נחישות הצוותים.

מסירות לניצולים

כאשר גרמניה קרסה ונכבשה כמעט במלואה על ידי הצבא האדום ממזרח וכוחות הברית ממערב ומדרום הופסקה הפעילות של שיירות ההצלה והמשלחת התקפלה כדי לחזור לשוודיה. ניסיון אחרון לשלוח שיירת אוטובוסים לבנים לתוך גרמניה כדי להציל עוד אנשים הסתיים בהצלה של כמה אסירים ספורים בלבד שהסתובבו באזור מחנות הריכוז הנטושים. תוך כדי פינוי, בימים האחרונים של סוף המלחמה, גילו קציני המשלחת כמה קבוצות של עובדות כפייה שנתקעו באזור המבורג. הנשים, רובן צעירות, היו מותשות, מורעבות, סבלו מאותות התלאות והעינויים שעברו בחודשים שלפני כן, ונשארו ללא מזון וללא כל הגנה מפני הקור וההפצצות. שומרי ה-SS שפשטו את מדיהם והתפזרו נטשו אותן בתוך ההריסות ועיי המפולת. הנשים נאספו על ידי נציגי המשלחת השוודית, הובאו לתחנת רכבת ליד המבורג, ושם הועלו על רכבת לשוודיה. נשים אלה לא היו כלולות במשימות של המשלחת ולא הוזכרו כלל בהסכמים עם ראשי ה-SS לגבי פינוי רוונסבריק. המשלחת יכלה להתעלם מהן ולהשאיר אותן לגורלן. אין לפרש את ההחלטה לצרף אותן למבצע ההצלה אלא כתגובה ספונטנית ממניע הומניטרי. 

ארגוני ההצלה הבינלאומיים שפעלו בזוועות של מחנה ברגן-בלזן לאחר שחרורו ב-15 לאפריל 1945 לא הצליחו להתמודד עם עשרות אלפי הניצולים שנמצאו שם. מרביתם סבלו מתת-תזונה חריפה ביותר והיו חולים אנושות או גוססים. לכן, כבר ב-9 למאי, יום אחרי כניעתה הרשמית של גרמניה ורק ימים ספורים לאחר סיומו של מבצע ברנדוט, נמסרה פנייה לממשלת שוודיה לקלוט עוד 10,000 ניצולים לצורך טיפול רפואי והתאוששות. שוודיה נענתה בחיוב. למודי ניסיון מהטיפול בקליטת פליטי מבצע ברנדוט, החלו השלטונות בהתארגנות מרשימה של הקצאת משאבים ביעילות צבאית ובצורה המדויקת ביותר. תוך פחות מחודשיים, ביולי-אוגוסט 1945, נקלטו 10,000 ניצולים מברגן בלזן, כמחציתם יהודים. רבים מהם היו במצב קשה ופונו על אלונקות. מי שנזקקו לכך זכו בשוודיה לטיפול רפואי ולאשפוז בבתי חולים רגילים או ב"בתי חולים לשעת חירום" שהוקמו במקומות רבים במיוחד לצורך הפליטים. רופאים נקראו לשרת בבתי חולים אלה בצווי גיוס לשעת חירום של מפקדת העורף.

נזכור: שוודיה של אותם הימים עדיין לא הייתה מדינת הרווחה שהתפתחה בשנות החמישים. הנכונות השוודית לקבל קבוצה זו של ניצולים מברגן בלזן תוך שימוש במימון מאולתר מתקציב המדינה, וההירתמות המסורה של כוחות הצלה ורפואה צבאיים והתנדבותיים, מעידות על פן הומניטרי ניכר במניעים של השלטונות ושל דעת הקהל. תיאור מרשים ומרגש של אחת הניצולות, זניה לרסון, יהודייה מפולין שלאחר מכן נעשתה סופרת בשפה השוודית, מופיע בספרה ששמו בתרגום חופשי לעברית: "אל עבר החיים". הספר כתוב כרומן אבל מתייחס לזיכרונות האישיים של המחברת, שהועברה לשוודיה מברגן בלזן. היחס המתחשב והעדין של הצוותים השוודיים שטיפלו בפליטים, ובמיוחד בחולים שביניהם, מתואר כביטוי לחמלה וחסד אמיתיים.

על חשבונם

בחודשי קיץ 1945 התקיימו דיונים בפורומים ממלכתיים שונים תוך דיאלוג עם ארגוני סיוע בינלאומיים שפעלו למען שיקום מדינות אירופה על משימות סיוע נוספות שמדינת שוודיה יכולה לקחת על עצמה. בין הנושאים השונים שנדונו הייתה פנייתם של ארגונים יהודיים בבקשה ששוודיה תקלוט לתקופת התאוששות קבוצה של ילדים יהודים יתומים מפולין. המסמך המצוטט למטה מקדים דיונים אלה בחודשיים, אבל יכול להיות שהיה קשור ליוזמות דומות. לא ידוע לי אם בסופו של דבר היוזמה התבצעה בפועל.

בסוף אוגוסט 1945 נשלח נציג ממפקדת העורף במחוז הלסינגבורג בדרום שוודיה לבדוק האם מלון הנמצא בעיירה "מלה" מתאים לקלוט את הילדים לתקופת הסגר והתאוששות. מסקנתו הייתה שהמבנה אכן מתאים למגורי ילדים, למעט הקומה העליונה. המלון יכול לאחסן בתנאים טובים עד 175 ילדים. אבל הדו"ח שחיבר מזכיר בעיה אחרת: המגרש המגודר שמסביב למלון לא מספיק גדול כדי לאפשר משחקים ותעסוקת פנאי. לכן פתחו (לא ברור מי) במו"מ עם הבעלים של כר דשא הנמצא כ-500 מטרמהמלון על אפשרות להשתמש בו כמגרש משחקים. הבעלים הסכימו, וביום חיבור הדו"ח בדקו איך הילדים יגיעו למגרש ובחזרה. הפתרון נמצא, ובכך הושגה למעשה מטרת הביקור: המלון יכול לקלוט את הילדים ניצולי השואה. אבל המחבר מוסיף עוד הערה: מן הראוי להחליף את גדר התיל הנוכחית בגדר עשויה קרשים. האכפתיות והרגישות הבאות לידי ביטוי במסמך זה מדברות בעד עצמן.

פעילות הסיוע השוודי מומנה על ידי קופת המדינה אם כי התקבלה תמיכה גם מארגונים בינלאומיים ויהודיים כמו הג'וינט. בשוודיה שרר בשנות המלחמה ובתקופה המיידית שלאחריה משטר "צנע", שבו מצרכי צריכה רבים שהיו במחסור חולקו על פי הקצאה באמצעות תלושי זכאות. נשאלה אפוא השאלה איך לשחרר מצרכים מוקצבים לחלוקה לאוכלוסיות מורעבות באירופה ויותר מאוחר גם לפליטים שבתוך שטח שוודיה. דיונים על כך נוהלו בפורומים הממלכתיים הרב-תחומיים שהוקמו לצורך ניהול מבצעי הסיוע. אחת ההצעות, שנדונה בכובד ראש ובמלוא הרצינות, הייתה להקטין את ההקצאה לכלל האוכלוסייה. הצעה זו הועלתה ביותר מדיון אחד וזכתה להתייחסות מכובדת, אך בסופו של דבר הוחלט שלא לנקוט דרך זו על מנת שלא לפגוע בקבוצות אוכלוסייה שבאמת היו זקוקות למלוא ההקצאה, כמו עובדי כפיים במגזרים שונים. במקום זאת נערך מבצע ארצי של איסוף תלושי הקצאה.

עוד לפני סיום המלחמה, באמצע אפריל 1945, התקיים כנס ארצי של ארגוני נשים בשטוקהולם. בארכיון ברנדוט יש תמליל של ההצהרה שהתקבלה בכנס, המשקפת את הלך הרוחות: "כנס ארגוני הנשים רוצה להביע את נכונותו להקריב יותר, הן בתחום החומרי הן בתחום הרוחני, על מנת לסייע לשכנינו ולארצות אחרות  השרויות במצוקה לאחר תלאות המלחמה, גם אם נכונות זו תגרור לעת עתה ירידה ברמת החיים בארצנו. עם זאת ברצוננו להדגיש שאל לקבוצות מסוימות – עובדים בעבודה פיסית, מרובי ילדים, ובעלי הכנסה נמוכה – להיפגע מהגבלות אלה. ברצוננו לעשות מאמץ גדול יותר מקודם בתרומת טובין וכסף. אנו חשים שמשמעות הפריבילגיה שבה זכינו, להינצל עד כה מהמלחמה, הינה חובה גדולה להגביר את פעילות הסיוע של ארצנו". הדברים נאמרו לפני הגעת זרם הפליטים של מבצע ברנדוט וניצולי ברגן-בלזן, אבל מדיונים מאוחרים יותר משתמע שהיה ברור שהמאמץ לסיוע כולל גם פליטים אלה.

מוקד לתודות

על ברנדוט עצמו יש חילוקי דעות. התמסרותו לפעילות הומניטרית גלויה לכול, אבל יש עדויות רבות על יחס צונן, אם לא שלילי, ליהודים. חוגים המקורבים ללח"י ניסו ליחס לו עמדות נאציות ואף האשימו אותו בריגול לטובת גרמניה, אבל במחקרים שנעשו ופורסמו בשוודיה אין תימוכין להאשמה קיצונית זו. מבלי להכריע בשאלה מה היה יחסו האמיתי ליהודים מעניין לציין שארגונים יהודיים רבים ראו צורך להודות לו על מאמציו ההומניטריים למען אסירי מחנות הריכוז. באוסף שלו בארכיון של הצלב האדום יש ערמה של דברי תודה שכתב ברנדוט לאלה שבירכו אותו לאחר מבצע ההצלה. כקוריוז יוזכר שמלך נורבגיה הגולה באנגליה והגנרל דה גול הצרפתי היו בין אלה ששיגרו לו ברכות ודברי תודה. גם הרב הראשי ליהודי שוודיה, פרופסור אהרנפרייס, שיגר דברי תודה. כמו כן, הסניף השוודי של תנועת החלוץ טרח לברך אותו ואף לרשום אותו בספר הזהב של הקרן הקיימת בירושלים, וזכה לתודה מיוחדת בשל כך מאת הרוזן.

עיון ברשומות ספר הזהב בארכיון הציוני מגלה שהיו שתי יוזמות לרישום ברנדוט בספר הזהב. תנועת החלוץ כתבה כך:

ארגון הצלב האדום השודי ונשיאו פולקה בערנאדוט נסיך ויסבורג,

ע"י "החלוץ" בשודיה,

בהוקרה נאמנה על עזרתם בהצלת כלואים יהודים ממחנות הריכוז הגרמניים אפריל 1945.

היוזמה השנייה הייתה של היהודים הדנים שחולצו מטרזינשטט, וזו לשונם:

הרוזן פולקה ברנדוט, נשיא הצלב האדום השודי, אשר באומץ לבו, באהבתו לאדם ובעמידתו האיתנה

הציל 423 יהודים אזרחי דנמרק ממוראות גטו טרזיינשטאדט ביום 15 לאפריל 1945

הניצולים ברחשי הוקרה ותודה נאמנים

אי אפשר לקרוא שורות אלה מבלי לראות את האירוניה שבדבר: אדם שנרצח על ידי קיצונים בשם מניעים ציוניים זכה אך שלוש שנים לפני כן לאות הוקרה מיוחד במינו – דווקא בתנועה הציונית. התגובות של אישים וארגונים יהודיים לא יכולות להכריע בשאלה מה היה יחסו האמיתי של ברנדוט ליהודים. אבל הן כן ממחישות את רגשי התודה העמוקים שחשו יהודים רבים כלפי מציליהם – תחושות הבאות לידי ביטוי בעשרות עדויות אישיות של הניצולים, בארכיון יד ושם ובארכיונים ופרסומים בשוודיה.

שוודיה לא ידעה מלחמות מאז תחילת המאה ה-19, ולמרות עוני נרחב בתחילת המאה ה-20, שבין היתר הביא לתנועת הגירה לארצות הברית, נבנו בשנות השלושים והארבעים תשתיות של מדינת רווחה וביטחון סוציאלי שהגיעה לשיא הישגיה בשנות ה-60 וה-70. במשך 6 שנות המלחמה התכוננה שוודיה לתסריט של כיבוש מצד גרמניה או ברית המועצות, והצליחה לצבור עוצמה ארגונית ולוגיסטית חסרת תקדים לשעת חירום. עם סיום המלחמה עמדו תשתיות נרחבות של מחסני מזון, הלבשה ותרופות, ומערכת ענפה של התארגנויות חצי-צבאיות לשעת חירום, לרשות המבצעים ההומניטריים של ממשלת שוודיה ושל גופים אחרים. מסורת של שלום ארוך טווח, תשתית לוגיסטית מבוססת, התארגנות יעילה ותרבות של מוסר עבודה גבוה היו תנאים הכרחיים להצלחות של מבצע ברנדוט ושל קליטת הניצולים מברגן-בלזן. אבל ללא מניעים אנושיים והומניטריים אמיתיים שבאו לידי ביטוי הן במישור הממלכתי הן במישור האישי ספק אם המבצעים היו יכולים להצליח במטרתם: לשקם את קרבנות השואה ולהעניק להם חיים חדשים.

ד"ר מרדכי גילה, חבר קיבוץ לביא הוא פיסיקאי וביולוג

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ג' בשבט תשע"ב, 27.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-26 בינואר 2012, ב-גיליון בא תשע"ב - 755 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. זאב רפאל, חיפה

    ברצוני להביע את תודתי למרדכי גילה על מאמרו "אנושיות ונשמה יתרה: היחלצותה של שוודיה" (מקור ראשון, 27 ינואר 2012).

    יחד עם אמי, הגעתי לשוודיה מגרמניה ב-28 באוגוסט 1939. נשארנו שם עד מרץ 1946. אשתי המנוחה שרדה את ברגן-בלזן, והובאה לשוודיה על ידי הרוזן פולקה ברנדוט ואנשיו ב-יולי 1945. סבי וסבתי שרדו בבודפסט, בזכות פעילותו של ראול וולנברג. לכן לא מוגזם לקבוע שאני חייב לשוודים את חיי…

    ברצוני להוסיף שלושה דברים למאמר של מר גילה:

    1. בנוסף ליהדות דנמרק, נקלטה בשוודיה גם מחצית יהדות נורווגיה.

    2. בהתייחס להערה ש- "שלטונות ההגירה הגבילו באופן משמעותי את אשרות הכניסה של יהודים מאירופה לתחום שוודיה",- יש אולי מקום להזכיר גם את עמדתם של חלק מיהודי שוודיה באותם ימים. ועל כך כתב גדעון האוזנר במכתב אישי אליי:

    "… תגובות היהדות בעולם היו שונות ועל חלק מהן התעכבתי בספרי האמור .[“Justice in Jerusalem”] נכון שבתקופה מסוימת חששו כמה מהעסקנים היהודים בשוודיה לאנטישמיות מוגברת אם תוצף ארצם מפליטים. נמסרו על כך באותו זמן אפילו הצהרה רשמית בפרלמנט השוודי, ועוררו סערה רוחות." (גדעון האוזנר, 4 בדצמבר 1966)

    3. אולי במקום גם לציין את סיפורו של העיתונאי השבדי גוּנָר פִּיל (Gunnar Thorstensson Pihl). האיש היה הכַּתָּב בְברלין של עיתון שוודי חשוב, עד שנעצר על ידי ה-Gestapo באוגוסט 1943, וגורש מגרמניה בגלל כתבותיו הביקורתיות. באוקטובר 1943 פִּיל הוציא לאור ספר, בשוודית וגם באנגלית, בשם “Tyskland går sista Ronden” ("הסיבוב האחרון של גרמניה"). הספר כלל פרק על גורלה של יהדות אירופה, עם סטטיסטיקה שהתבררה אחרי המלחמה כמדויקת להחריד.

    זאב רפאל, חיפה

  2. צר לי. מחקרים מוכיחים שהחלצותם כביכול של השבדים למען יהודים הייתה כסות מגושמת לשיתוף פעולה נתעב ומתמשך בינם ובין הנאצים. הוכח שברנדוט היה מיודד עם ולטר שלנברג, ראש המודיעין הנאצי שקיבל מחסה באחוזתו ועם היינריך בימלר שאותו ניסה לבסס כשליט גרמניה החדשה כביכול. כל פרשת האוטובוסים הלבנים נועדה לרצות את הבריטים והאמריקנים כדי שיסכימו למהלך.

    הדברים מפורטים בספרו של עופר רגב "נסיך ירושלים"

    פולקה ברנדוט היה צורר ישראל וטוב שנשלח לגיהנום על ידי גיבורי לח"י.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: