חילול השם / שלום רוזנברג

 

באגדות-עם משוקעים לעתים חכמה עתיקה, ולעתים ערכים משחיתים שיסודם בעבודה זרה. המאגיה האלילית כבושה בידיעת השם, שהתורה מתנערת ממנה

באחת מדרשותיו (ליקוטי מוהר"ן קמא, ס) דיבר רבי נחמן מברסלב על 'סִפּוּרֵי המַעֲשִׂיּוֹת שֶׁל שָׁנִים קַדְמוֹנִיּוֹת'. מקווה אני לא לטעות אם אטען שדבריו מתייחסים לסיפורי-ילדים ולמעשיות פולקלוריסטיות שמקורותיהם השתכחו ברבות הימים. לפי רבי נחמן גנוזים בהם מסרים חשובים, ואולי גם רשמים מתורת הקבלה שהשאירה בהם את עקבותיה.

האם ייתכן לרדת למעמקי המעשיות? בהערות לשיר השירים המיוחסות לרבנו סעדיה גאון נאמר שכתובים רבים סגורים במנעול שעל המפרש לפתוח, ורבים מהמפתחות אבדו. כל מי שמחזיק במגירותיו, כמוני, אוסף מנעולים ואוסף מפתחות לא תואמים, יכול בקלות להזדהות עם המשל והנמשל. ומה עם 'סִפּוּרֵי המַעֲשִׂיּוֹת' של רבי נחמן עצמו? האם יש לנו מפתחות למנעוליהם?

פסיכולוגים פרוידיאניים ויונגיאניים גם  יחד בטוחים שהמפתחות בידיהם. קשה לי לקבל זאת, כי מפתחותיהם מוצלחים מדי. כשמפתח פותח כל מנעול, הוא חשוד בעיניי כ"מפתח גנבים". בכלים פסיכולוגיים מושחזים ניתן לפרוץ כל מנעול, ולהפוך את הסיפור למשל לתסביך אדיפוס או לצמיחתה ובנייתה של האישיות. יש בכך טעות שעליה אנסה לעמוד. לא כל סיפור בונה.

במשך השנים כתבתי פירושים, או ליתר דיוק דרשות, על כמה מ"סיפורי הילדים". חשבתי לתומי שאוכל לחשוף את המסרים 'המקראיים' הבונים, מוסריים או קיומיים, הגנוזים בהם. רציתי להסתכל עליהם כפרקים בתורה שבעל פה אוניברסלית של חכמת הדורות. עם הזמן הבנתי שטעיתי בגישתי. אמנם כן, יש מעשיות בונות, אך יש סיפורי תועבה שבעיניי מקורם אלילי. הסיפור ששכנע אותי בכך היה 'עוץ לי גוץ לי'.

אגדה רעה

נוסחים שונים של הסיפור הסתובבו באירופה. הנוסח "שניצח" נקבע על ידי האחים גרים. מסופר בו על טוחן עני המבקש להשיא את בתו למלך, בטענה שהיא מסוגלת להפוך קש לזהב. המלך נושא אותה לאישה, אך כמובן, היא חסרת אונים כשעליה להפיק את הזהב. לעזרתה מופיע גוץ, מעין 'אישון' קטן המוכן לעשות עבורה את ה'נס', אם בתמורה תמסור לו המלכה את בנה הבכור העתיד להיוולד.

בייאושה, המלכה מסכימה. עם לידת הבכור, דורש הגמד את התשלום. לאחר תחנונים והפצרות הוא ניאות לוותר, בתנאי שהמלכה תדע לנחש את שמו. יוהרת הגמד מסגירה את שמו: Rumpelstiltskin, ובתרגומו של שלונסקי "עוץ לי גוץ לי". הבן ניצל, והגמד – לפי הגרסה האחרונה של האחים גרים – נבלע בתוך האדמה.

נאלחים ומושחתים הם הערכים המבוטאים במחזמר-ילדים מצליח זה, פאוסט לתינוקות. הערך העליון מצוי בזהב. הוא מצוי מעבר לאהבה –  עבורו הם יינשאו, ומעבר למוסר – עבורו הם יכרתו ברית עם מפיסטו גמדי, השד השטני שחומד את הבן. יתרה מכך, מהסיפור לומדים אנו שניתן לעשות חוזה עם השטן, ולהשתחרר ממנו ללא תשלום. 

אולם בכך לא די. היסוד האלילי שבסיפור נחשף בפרט אחר. ידיעת שם השד מעניקה לאדם שליטה מאגית עליו, כאילו הוא סיסמה סודית המאפשרת גישה לחשבון הבנק שבאינטרנט או שימוש בכספומט קוסמי. אמנם כן, יש לשמות חשיבות רבה במסורת היהודית, התלמודית והקבלית, אך חז"ל הזהירו אותנו שלא ניפול למלכודת המאגיה. בפרקי אבות (א, יג) קוראים אנו את אמרתו של הלל: "וּדְאִשְׁתַּמֵּשׁ בְּתַגָּא, חֳלָף", נגד מי שמשתמש בכתר, כלומר בכתרה של תורה. את פירושה של אמרה זאת מצאנו  ב"אבות דר' נתן" (נוסחא א', סוף פרק יב): "שכל המשתמש בשם המפורש אין לו חלק לעולם הבא".

החלפת סיסמאות

את מלחמתם נגד המאגיה שבשם עשו חז"ל באירוניה מרה במדרש על פסוק במגילת איכה (ב, ב): "הָרַס בְּעֶבְרָתוֹ מִבְצְרֵי בַת יְהוּדָה… חִלֵּל מַמְלָכָה וְשָׂרֶיהָ". המדרש מספר לנו ש"עד שלא באו השונאים, היה ירמיה אומר להם 'עשו תשובה [מתועבותיכם] שלא תלכו בגלות'. אמרו לו 'אם יבאו השונאים מה יכולין לעשות לנו?'. אחד אמר 'אני אקיף את העיר בחומת מים', אחר אמר 'אני אקיף אותה חומת אש'…". הם יצליחו בכך על ידי שיכריחו את המלאכים לעשות זאת עבורם. בטוחים היו בכוחות המאגיים שהעניקה להם ידיעת השמות של הכוחות השמימיים. לכן חשבו שניתן לעשות כל תועבה מבלי לשלם את המחיר ומבלי לחזור בתשובה. "עמד הקב"ה ושינה את שמותם של מלאכים", וכדברי רש"י: "כשהיו משביעים את שר האש בשמו, הוא משיב אין ממשלה זו בידי, וכן כולם". הקב"ה שינה את הסיסמאות. לא פאוסט ולא מפיסטו יכלו לפעול באתרים השמימיים המוגנים בפני כל האקר ופולש.

פרשת 'שמות' מסתיימת בייאושו של משה. פרשת 'וארא' מתחילה בהכרזה "אני ה'". התורה מכריזה כאן שיש מוצא. שחרור האדם לא יושג על ידי המאגיה של שמות-סיסמאות, אלא על ידי ידיעת השם. שמו של הקב"ה מציין את הקרבה לאדם, ואת המציאות שמעבר לטבע ולהיסטוריה. אנו יכולים לנצח את חוקי המשחק המנהיגים את העולם, לשנות את ההיסטוריה ואת הביוגרפיה האישית, מבלי להיזקק לשדים. ואולי על כך רומזים הפסוקים בישעיהו (נב ו-ז) המדברים על ידיעת שמו של הקב"ה: "לָכֵן יֵדַע עַמִּי שְׁמִי… כִּי אֲנִי הוּא הַמְדַבֵּר הִנֵּנִי. מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם מְבַשֵּׂר טוֹב מַשְׁמִיעַ יְשׁוּעָה".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ה בטבת תשע"ב, 20.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-19 בינואר 2012, ב-גיליון וארא תשע"ב - 754, ערכים מלקסיקון יהודי / שלום רוזנברג ותויגה ב-, . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: