ספרות מיד ליד / חבצלת פרבר

 

 מרדכי שוסטר, סופר ספרוני ה'זבל' ביידיש, הוא דמות הנושאת על כתפיה את עולמם של המהגרים היהודים בניו יורק. עולם ששפה וסגנון מקימים אותו לתחייה

היברו פבלישינג קומפני, מתן חרמוני; כנרת זמורה-ביתן, 2011, 270 עמ'

הגיבור של ספרו רב החן של חרמוני הוא מרדכי שוסטר, סופר ומחזאי יהודי באמריקה. התקופה היא סוף המאה ה-19 עד כמעט לימינו, והמקום הוא, בעיקר, העיר ניו יורק וסביבותיה. סביב הגיבור הראשי מסתובב, כירחים סביב השמש, יקום שלם של יהודים, שכולם כמוהו מהגרים מדור ראשון או שני, לאמריקה או לארץ ישראל.

אתחיל במבנה הספר, שיש לו משמעות רבה בהבנת הסיפור. המחבר בוחר בדרך של קיטוע ומעברים בין זמנים ודמויות, מסיפור ההלוויה של שוסטר אל סיפור ההגירה שלו ממזרח אירופה וראשית ימיו באמריקה, ובקפיצות זמנים חדות אל בנו, או אל דמויות אחרות, משניות בזיקתן אל הגיבור או אפילו ללא קשר לכאורה אליו. למרות שברור מיהו הגיבור הראשי, המעברים האלה גורמים לניתוק ולהזרה בין הקורא לבינו. עד שהספקנו להתיידד איתו, להתרגש מקורותיו ולרצות להכיר את חייו – וכבר אנחנו מלווים את בנו ארווין, או את שכנו ג'ושוע-יהושע רדלר, או מישהו אחר, וחוט ההזדהות הרגשית שכמעט נוצר נקרע שוב ושוב. מדוע? כנראה, משום שהמחבר אינו רוצה שנזדהה יותר מדי עם הגיבור שלו, אלא שנכיר את הכלל – את הדמויות, את האווירה, את ההיסטוריה החברתית, התרבותית והספרותית של יהדות ארה"ב באותה תקופה, מראשית המאה ה-20 עד בערך שנות ה-70 של המאה הקודמת. הסיפור על הסופר והמחזאי מרדכי שוסטר הוא רק הקולב לתלות עליו סיפור רחב יותר.

נשוב אל קורותיו של מרדכי שוסטר: סרטוגה ספרינגס, מדינת ניו יורק, 1968. כאן מסתיימים חייו של שוסטר. הוא מובל למנוחתו האחרונה, יהודי בודד בין כמה גויים שמלווים אותו, מנותק ומרוחק מחברים, מסביבה יהודית. אפילו בנו אינו טורח להגיע מלוס-אנג'לס להלוויית אביו: "'כל החיים הוא הסתדר בלעדי, יסתדר גם עכשיו' – ככה אמר ארווין (אהרן) בנו של מרדכי שוסטר".

ואלה הדברים שמספר לנו המחבר על גיבורו: "מרדכי, בסרטוגה ספרינגס קראו לו כולם 'מיסטר שוסטר'. מרדכי. אף אחד לא יכול היה לבטא שם כזה. מרדכי. העיצורים והשוואים. כל אלה היו למעלה מכוחם של הגויים בסרטוגה ספרינגס. ככה לחרוך את החיך. אבל עד לפני עשרים שנה עוד קראו לו כולם בשם שנתנו לו אביו ואמו. כאמור, אז לא התגורר בסרטוגה ספרינגס. היו שואלים אותו אז, הוא אפילו לא ידע איפה זה סרטוגה ספרינגס. לפני עשרים שנה, אז התגורר ביונקרס, מצפון למנהטן. ולפני כן הוא גר בהארלם. ולפני כן, לפני כן הוא גר בלואר איסט סייד. אח-אח-אח. האיסט סייד… למחרת השכנה החטטנית, האלמנה, הנבלה, כפי שנהג לכנות אותה מרדכי שוסטר בינו לבינו… למחרת, כשהתיישבה לקרוא ב'סרטוגה ספרינגס ג'ורנל' את מדור הודעות האבל, שאותו הקפידה לקרוא באדיקות, היא מצאה את תמונתו של שכנה זה עשרים שנה, ותחת לתמונה נכתב כך: 'מורדקאי אלטר שוסטר עבר לעולם שכולו טוב… שלושה שבועות לאחר יום הולדתו השבעים ושמונה… למיסטר שוסטר היתה קריירה משגשגת בתחום הספרות…'.

"איך הגיע מרדכי שוסטר לאמריקה? אז ככה: … אחרי שמתה האמא, נשאר מרדכי שוסטר לבד. שנה וחצי התגלגל מקרוב לקרוב ומשכן לשכן. אמרו לו, 'לאמא שלך ע"ה יש אחות בניו יורק'. אמרו לו, 'סע אליה'… אמרו לו סע, אמרו כולם נוסעים. נתנו לו מזוודה… נסע מרדכי שוסטר לניו יורק. ברירה היתה לו?".

בניו יורק עובר מרדכי את מסע התלאות שעברו כל המהגרים העניים שזרמו כנהר שוצף אל היבשת, ש"רחובותיה", כפי שנהגו לומר באותם ימים, "מצופים זהב ומטבעות זהב מתגלגלים שם ברחובות". התיאור האופטימי הזה לא היה מדויק, ומרדכי מצא את עצמו בבית דודו ודודתו, חולק חדר קטן עם בת-דודתו חווה ועובד כשוליה בבית דפוס יחד עם דודו שמואל, שהוא סדר-דפוס ומסדר את אותיות העופרת למילים ומשפטים בשיטות הידניות שפסו בינתיים מן העולם. דוחק, צפיפות, לפעמים רעב, עבודה מתישה בתנאי כמעט-עבדות ובשכר זעום, סדנאות היזע המוכרות מספרות אותם ימים – זוהי אמריקה של המהגרים, יהודים וגם לא-יהודים.

מרדכי אינו רוצה להישאר פועל דפוס כל ימיו. אם לעסוק בנייר, במילים ובדפוס – הרי ככותב.  וכך מלווה אותו הספר בדילוגים קדימה ואחורה לאורך הקריירה שלו: תחילה כסופר צעיר ומצליח, אחר כך כסופר שיורד מנכסיו כשהביקוש לספריו נמוג, אחר כך בנסיקה חדשה – כשהוא מחליף כיוון ועובר למחזאות. ולבסוף – ערירי, זנוח ונשכח, בעיירה נידחת במדינת ניו יורק, במקום שאיש אינו מכירו והוא לא מכיר איש.

ערירי, זנוח ונשכח – זהו סיפורה של הספרות היהודית העממית באמריקה, ספרות היידיש. את הסיפור הזה מספר לנו חרמוני. בהגירה ההמונית של סוף המאה ה-19, כשהמהגרים היהודים ממזרח אירופה חיפשו מפלט מן החיים הקשים, המפלט הנגיש ביותר היה "ספרות ה-שוּנְד" ("הזבל"), הרומן או הסיפור בהמשכים, שהתפרסם בחוברות דקיקות שעברו מיד ליד: אחד היה קונה, ועשרה קראו. זה היה הבידור הזול ביותר, יותר מאשר הראינוע, שהחל לפעול באותו זמן, או התיאטרון. הספרונים עלו פרוטות, אבל ההיקף העצום של ציבור הקוראים, בתקופת שיא ההגירה היהודית לאמריקה, הבטיח למו"ל ולסופר רווחים נאים. ועל רקע הדלות הכללית של קהלו, הזדהר הסופר המצליח ככוכב. עשיר ומפורסם.

מרדכי שוסטר כותב על כל מה שהוא רואה: על העוני והמצוקה, המחלות והמוות, וגם על החלומות ומשאת הנפש. כל מה שהשם "אמריקה" סימל עבור היהודים העניים, שאיתם חלק שנים רבות מחייו. העיתון "פארווערטס" – עיתון הפועלים היהודי – סיפק לו חומרי גלם בשפע, משום שגם העיתון כיוון לאותו קהל והביא לו את מה שחיפש. כך הלך והתבסס כסופר מצליח.

ימי הזוהר של ספרות ה"שונד" הסתיימו בשנות העשרים והשלושים, כשקהל הקוראים התבסס קצת, נעשה מעט יותר משכיל, הפרוטה נהייתה יותר מצויה בכיסו, והוא גם השתלב יותר בחיים ובשפה האמריקניים. הביקוש לספרות הזבל נמחק לטובת מדיום יקר יותר, אבל פשוט וקליט יותר, וגם משעשע יותר: הראינוע והתיאטרון. הסופר מרדכי שוסטר נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא.

מה שעושה את ספרו של חרמוני למיוחד כל כך הוא השפה, סגנון הכתיבה הייחודי. השפה היא יידיש מחופשת לעברית. טכנית, המילים הן בעברית. אבל נעימת הדיבור, האופן שבו בנויים המשפטים – הם על טהרת היידיש. ודווקא העממית, המדוברת, יידיש של מספרי-סיפורים ושל שיחות-רכיל. המשפטים מתעקלים, מתפתלים ומשתבללים, הולכים שני צעדים קדימה ואחד אחורה: "סע אליה, אמרו לו, אמרו לו סע, אמרו כולם נוסעים… נתנו לו מזוודה, שמו בתוך המזוודה בגדים, תחבו לו לתוך היד גם ארבעים דולרים שאספו. אמרו לו סע לניו יורק. נסע לניו יורק. ברירה הייתה לו?…"

כל מה שאפשר לכתוב במשפט אחד נכתב בשלושה משפטים ובפרטי פרטים. כל מורה לחיבור היה אומר שיש כאן המון מילים מיותרות, שיש חזרות, שצריך לנכש את המיותר. אבל דווקא המיותר הזה הוא חינו של הספר, הוא שעושה אותו למה שהוא. החזרות האלה שואבות את הקורא, מהפנטות אותו במוסיקה שלהן ומכניסות אותו אל האווירה, אל רוח המקום והזמן. לעומת טכניקות ההזרה, הקיטוע, הקפיצות ממקום למקום, מזמן לזמן ומדמות לאחרת, הרי שהשפה מחזיקה את הספר ואוחזת בקורא. גם ההומור הדקיק, הציניות והסרקזם, שאחראים במידה רבה להרחקה שלנו מן ההזדהות הרגשית עם הגיבור ועם יתר הדמויות, תורמים לאותנטיות של הסגנון. למין תחושה של כניסה לנעלי בית ישנות ובלות, אבל מוכרות ונוחות לרגל.

הספר משלב בין הידע הרב של המחבר על התקופה לבין כוח הדמיון שלו ונע בחופשיות בין מציאות לבדיון. "היברו פבלישינג קומפני" – בית הדפוס שבו עבד מרדכי שוסטר ואחר כך גם פרסם בו את ספריו – הוא שמה הידוע של ההוצאה לאור. כך גם, למשל, הסופר והמתרגם היידישאי אבנר טננבוים הוא שם אמיתי הלקוח מן המציאות. גם יעקב אדלר השחקן היה דמות מציאותית, וכך גם חלק משמות הספרים המופיעים בספר. שמות אחרים חלקם היסטוריים וחלקם בדויים. מכתבי-ביקורת אמיתיים של ברנר, כששימש כעורך, מסתתרים בתכתובת עם ידידיה סגל, המשורר הבדוי. אך לא האמת ההיסטורית הצרופה היא החשובה כאן, אלא הסיפור העסיסי המעמיד פיסת היסטוריה יהודית, על העליות והירידות שבו; סיפור שאותו מספר לנו חרמוני בחן, בחסד ואפילו בקצת רחמים.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-13 בינואר 2012, ב-גיליון שמות תשע"ב - 753, סיפורת ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: