קריאה מחודשת של השתלשלות הכתובים מההתגלות בסנה ועד להגעת משה למצרים מאירה באור חדש את פרשת הברית במלון. שם שחררה ציפורה את משה מהתחייבותו לבית יתרו

איור: מנחם הלברשטט

אחת הפרשות הקשות להבנה בפרשתנו ואולי בספר כולו היא פרשת הברית במלון, המתרחשת כאשר משה נמצא בדרכו למצרים, עם אשתו ציפורה ושני בניו:

וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם […]

וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ.
וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו
וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. 
וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ, אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת. 

פרשה סתומה זו תתבאר היטב אם נקדים לה התמודדות עם קשיים אחרים בפרשתנו.

כלל ופרט

בפסוקים המתארים את לכתו של משה לשוב ממדיין למצרים כדי לגאול את ישראל, נראה שהתורה חוזרת שוב על אותן התרחשויות שתיארה קודם לכן בסנה.

בהתגלות בסנה, הקב"ה ציווה על משה לשוב למצרים: "וְעַתָּה לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ…", ואילו אחר כך, כאשר משה חזר למדיין, אותו ציווי חוזר שוב: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן: לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם". בדומה לכך, בהתגלות בסנה הקב"ה מצווה על משה על האותות שיעשה לפני פרעה: "וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן". גם קביעה זו חוזרת כאשר משה בדרכו לשוב למצרים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶך".

חזרה קיימת גם ביחס לפגישה של משה עם אהרן. בהתגלות בסנה, התורה מתארת פגישה זו – "וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" – ואילו בדרכו של משה ממדיין למצרים התורה חוזרת ומתארת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱ-לֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ".

המפתח להבנת הכפילות הוא בראיית תיאור ההתגלות בסנה כתיאור כולל, המכיל גם פרטים שעדיין לא התרחשו. כך פירש האבן עזרא, ביחס לחזרה על הציווי לשוב מצרימה: "אין מוקדם ומאוחר בתורה… ורבים כאלה הנה…". משמע, אין כאן התאמה בין רצף הפסוקים לבין רצף ההתרחשויות בפועל. בשל רצף הפסוקים היה ניתן לקבל את הרושם כאילו משה נדרש בסנה לשוב למצרים, אך בפועל – משה נדרש לשוב למצרים רק לאחר שכבר חזר מהסנה למדיין.

שעה שהקב"ה התגלה למשה בסנה, התורה ראתה לנכון לשמור על רצף התוכן, והמשיכה בסנה לבאר את כל תוכן נבואת המינוי של משה – על אף שלא נאמרה באותו הזמן. אולם, דברי תורה עניים במקום אחד ועשירים במקום אחר. לאחר ש'דחסה' את תוכן השליחות למקום אחד, התורה חזרה לספר מהו רצף האירועים הנכון של קבלת השליחות. בסנה רק החל התהליך, והוא עתיד להתממש בהדרגה – כאשר הקבלה המלאה של השליחות נעשית רק באירוע כריתת הברית במלון.

הפסוקים שאחרי תיאור ההתגלות בסנה חוזרים על תהליך השליחות, הפעם תוך הלבשת הדיאלוג הכללי בתיאור המפורט של השתלשלות העניינים. ניתן להבחין באופי המיוחד של חזרה זו, כאשר בתיאור לכתו של משה לשוב למצרים התורה מציינת במפורש היכן כל אירוע המתואר קודם בסנה התרחש בפועל: "במדין"; "בלכתך לשוב מצרימה"; "במלון"; "בהר הא-להים".

ישר עם יתרו

הבנה זו אף מאפשרת לנו להבין את התנהלותו של משה כלפי יתרו חותנו. התורה אינה מציינת זאת במפורש, אך מקריאת הפסוקים ברצף מתקבל הרושם כאילו כבר בסנה משה קיבל על עצמו את המינוי לשליחותו. שהרי התורה מספרת לנו כי לאחר שהקב"ה כעס על משה הממאן להיעתר למינוי משה חזר מהסנה למדיין, ארז את חפציו ויצא לשוב למצרים. אך בהמשך מתברר שזו הבנה מוטעית.

כאשר הקב"ה מתגלה למשה לראשונה בסנה, משה הוא איש חופשי שאינו מחויב לדבר – למעט המחויבות שלו ליתרו חותנו. לאחר שמשה הכה את האיש המצרי וברח ממצרים למדיין, הוא כרת ברית נישואין עם יתרו חותנו, והתחייב לגור איתו במדיין: "וַיּוֹאֶל מֹשֶׁה לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיִּתֵּן אֶת צִפֹּרָה בִתּוֹ לְמֹשֶׁה". שורשה של המילה "ויואל" בהקשר זה במילה "אלה", היינו – "שבועה", וכך גם לימדונו חז"ל: "ויואל משה, אין אלה אלא שבועה" (נדרים סה עמוד א). כאשר משה לקח את ציפורה לאישה, הוא הפך ל'חתן' ליתרו, וברית נכרתה ביניהם.

במהלך ההתגלות בסנה, התורה רואה לנכון לברר האם משה יסכים למינוי מפי הגבורה לשוב למצרים אם לאו, שכן המינוי שהקב"ה מבקש להטיל על משה יביא בהכרח להפרת הברית שמשה כרת עם יתרו. נמצא הד לסתירה הזו במדרש, המתאר את תחינת משה להיכנס אל הארץ (מדרש תנאים, דברים פרק ג פסוק כד ה):

אתה החילות – אתה התרתה לי נדרי. בשעה שאמרת לי 'לך והוצא את ישראל ממצרים', אמרתי לפניך – איני יכול שכבר נשבעתי ליתרו שאיני זז מאצלו, שנאמר: 'ויואל משה לשבת את האיש'…

בהתגלות בסנה משה חש עצמו בן חורין להתווכח על עצם המינוי, ולאחר מספר ניסיונות להשתמט מהמינוי הוא ממאן ומפציר בקב"ה בבקשה אישית – "בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח". הקורא סבור שמשה קיבל על עצמו את המינוי לשליחותו, אך ההמשך מלמד אחרת.  

משה אינו פונה מיד לשוב למצרים, ואינו מתכחש לבית יתרו (כשם שיעקב ברח מבית לבן הארמי חותנו). משה מתנהג כמי שעדיין מחויב לברית עם חותנו. הוא חוזר מהסנה אל משפחתו, ונוטל מיתרו רשות לצאת ממדיין: "אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים. וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם". משה מספר ליתרו כי הוא נוסע למצרים ל"ביקור משפחתי" גרידא, ולא לביצוע שליחות נבואית שתגרום לו שלא לשוב עוד למדיין.

ואולי משה 'גנב את לב יתרו' בדומה ליעקב עם לבן? זו אינה טענה סבירה. אין למשה כל טענה כלפי יתרו, וגם כאשר הם שבים ונפגשים במדבר לא מצינו שיתרו כועס על משה. אין זאת אלא שדברי משה ליתרו היו כנים.

מיאונו של משה

הדברים יתבהרו לאור ההבנה החדשה שלנו בדבר הקשר בין פסוקי ההתגלות בסנה לבין הפסוקים המתארים את לכתו של משה ממדיין למצרים.

משה קיבל אמנם משימה לשוב מצרימה, אך הוא טרם נדרש לגאול את ישראל, ואף טרם התחייב למשימה זו. מטרת שליחותו של משה, הידועה לנו הקוראים על פי מה שנכתב ביחס להתגלות בסנה, אינה ברורה למשה עצמו; היא תתברר רק במהלך נסיעתו ממדיין למצרים. כאשר ביקש לצאת ממדיין למצרים, הוא ידע רק את מה שנגלה לו במדיין:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן:
 לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם
כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ.

שעה שמשה היה במדיין אצל יתרו חותנו, הוא ידע רק שעליו לשוב למצרים, ולכן נימק כך את נסיעתו. אין פלא אפוא שמשה לוקח איתו את ציפורה ואת בניו. פעולה זו היא הביטוי המעשי לכך שיציאת משה למצרים היא זמנית, ואינה כרוכה בסיום המחויבות שלו ליתרו.

מתברר אם כן שהוויכוח בין משה לבין הקב"ה, אשר תואר קודם בסנה, מקבל ביטוי מעשי בשלב מאוחר יותר: "כי היה מתעצל בהליכתו ומוליך אשתו ובניו" (רשב"ם, ד, כד). דברים אלו הם הביטוי הממשי של מה שכבר קראנו בסנה. כאן אנו עדים למיאון של משה למינוי: "בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח", וגם לתגובת הקב"ה: "וַיִּחַר אַף ה' בְּמֹשֶׁה".

המיאון של משה לשליחות ותגובתו של הקב"ה, שתוארו במהלך ההתגלות בסנה, לא התרחשו באותה השעה, אלא דווקא במהלך דרכו של משה לשוב למצרים, לאחר שהובהר לו מלוא ההיקף של שליחותו. לכן, מיד לאחר שמשה מיאן לשליחות: וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. ראב"ע הסתייג בחריפות מהניסיון ליצור קשר בין הכעס של הקב"ה בסנה למפגש עם משה בדרך במלון: "חלילה להיות פירוש זה הפסוק ויבקש המיתו". יראתי בפצותי שיח להשחיל, אך האבן עזרא, אשר לא המשיך לפרש כי "אין מוקדם ומאוחר בתורה", תלה את דבריו בהנחה כי כבר בסנה משה מיאן ללכת למצרים: "כי עתה היה ראוי שיבקש המיתו אם היה ממאן ללכת ולא כאשר הלך כאשר אמרו אחרים". משכך, אולי נוכל להתגדר כאן במותר לנו, בבחינת "הפשטות המתחדשים בכל יום" (רשב"ם, בראשית לז, ב).

מה עשתה ציפורה

עתה ננסה לעמוד על הטעם במעשיה של ציפורה במלון, וכיצד היה בכוח הברית שכרתה – להציל את משה ממוות.

 ברית – משמעה התחייבות הדדית, והיא באה לידי ביטוי במעשה הכריתה. כאשר ציפורה כורתת את ערלת בנה, היא כורתת ברית עם הקב"ה – אשר מסירה מעל משה את חרון האף. כך גם ביקש לעשות חזקיהו המלך (ד"ה ב כט, ח-יא): "…עַתָּה עִם לְבָבִי לִכְרוֹת בְּרִית לַיי אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב מִמֶּנּוּ חֲרוֹן אַפּוֹ". אין פלא אפוא כי ציפורה הצילה את משה באמצעות ברית  שכרתה עם הקב"ה באותה שעה.

קשה לעמוד על תוכנה של אותה הברית, אשר עליה מעידים רק המעשה של כריתת הערלה, והדברים המועטים שאמרה ציפורה: "וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי". עם זאת, מכיוון שלמדנו כי כריתת ברית זו נועדה להשיב את חרון האף של הקב"ה, הרי שעלינו להניח שציפורה התייחסה בדבריה על אודות 'חתן הדמים' דווקא לקב"ה אשר היה המושא לברית.

על רקע ההבנה כי משה התחייב מיתה בדרך בשל מיאונו לשליחות, וסירובו להתכחש לבריתו ליתרו, ניתן לנסות ולעמוד על האופן שבו ניצל ממוות. שהרי רק הפה שאסר – הוא הפה שיכול להתיר. לפיכך, רק ציפורה הייתה זו אשר מסוגלת לוותר על המחויבות של משה אליה ולבית אביה – וכך להציל את משה. שעה שאחד הצדדים לברית מכונה בשם 'חתן', הרי שסימן כי זהו הצד המקבל בברית, וכי במסגרת המחויבות של הצדדים בברית – מישהו נמסר מרשות אחת לרשותו של אחר. הקב"ה מכונה "חֲתַן" בבריתו עם ציפורה, וזאת מכיוון שבאותה הברית ציפורה מסרה לקב"ה את משה לקיים את שליחותו. ציפורה כרתה ברית אשר במסגרתה ויתרה על המחויבות של משה לגור בבית יתרו, אשר סתרה את שליחות הגאולה – וסר חרון האף מעל משה.     

על אודות ההתמסרות הטוטאלית שמשה התחייב בה בברית שציפורה כרתה ניתן ללמוד גם ממעשה ברית המילה. כאשר אנו נתקלים בתורה בנתינת סימן גופני במהלך הברית, הרי שזו מעידה תמיד על כוונה של התמסרות מוחלטת. דומים הדברים לסימן ההתמסרות המוחלטת הניתן באוזנו של עבד עולם, ולסימן האכזרי אשר דרש נחש העמוני מאנשי יבש גלעד (שמואל א י, א-ב): "וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין". בעוד משה מוטל על ערש דווי, ציפורה לוקחת עבורו את בנו הקטן – קניינו ויליד ביתו, ונותנת בו את סימן הברית. במעשה זה ציפורה נתנה לכוונת ההתמסרות המוחלטת של משה ביטוי גופני.

מכאן ואילך איננו למדים עוד על ציפורה, והיא שבה למשה רק בפרשת יתרו. במלון, ציפורה ניתקה את קשר המחויבות של משה כלפיה וכלפי בית אביה, ומסרה את משה לקב"ה לקיים שליחותו. ציפורה לא המשיכה במסע עם משה למצרים, וחזרה לבית אביה יתרו. רק לאחר שהתברר לה שמשה היה נאמן בשליחותו, הייתה יכולה לשוב חזרה אל משה יחד עם אביה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012