לא דיברנו עוד על אהבה / אפרת ביגמן

 

הדרישה לצניעות בשיעורי הספרות באולפנה שבה למדתי ולימדתי תורגמה להעדרם המוחלט של שירי אהבה. המחיר הוא מפגש התלמידות עם עולם האהבה שבחוץ ללא כל התייחסות אליו מהעולם החינוכי שממנו הן באות 

השיח סביב סוגיות צניעות, תיחום והסתרה נוכח בשבועות האחרונים באופן ניכר בהקשרים ציבוריים מגוונים. בכל הקשר שבו הוא נוכח דומה כי עלינו לעסוק בשאלה מה משמעותה של הדרישה להצניע, מהו הדבר שנדרש בכיסוי, אילו אלמנטים מתוכו נחשבים כ"פרובלמטיים" בנוכחותם הציבורית, ומדוע.

היחסים בין מרכז ושוליים, גלוי וסמוי, הינם דינאמיים. מה שבתקופות מסוימות היה עמוד תווך מרכזי עשוי להפוך בעידן אחר לטעון הצנעה. בדברים הבאים אני בוחרת להתמקד בדבריי בשיח הצניעות שמקימת החברה הדתית בהקשר לשירה כתובה. מעבר לשאלת קולה של האישה או אופן לבושה, ישנו שיח שנוגע לעצם נוכחות האישה בחברה ולהקשר המגדרי והמיני המיוחס לדיאלוג עמה.

לא רק אורך השרוול

סימון דה-בובואר בספרה "זיכרונותיה של נערה מחונכת" כותבת:

היה ביטוי שחזר ונשנה בפי המבוגרים: 'זה לא צנוע'. כוונתו לא היתה ברורה לי לגמרי. בהתחלה שייכתי אותו, פחות או יותר, לתחום עשיית הצרכים. ב'החופשה' של מדאם דה-סגיר סיפרה אחת הדמויות סיפור על רוח רפאים, חלום של בלהות וסדינים מוכתמים, שזעזע את הורי לא פחות משזעזע אותי. קישרתי אפוא את חוסר הצניעות לתפקודיו הבזויים של הגוף; אחר כך התברר לי שגסותם אינה מוגבלת להם בלבד אלא שורה על כל הגוף כולו, ועל כן צריך להסתירו: אין זה יאה לחשוף את הבגדים התחתונים או את העור, חוץ מאשר באזורים מוגדרים היטב; פרטי לבוש  ואופני התנהגות מסוימים מגונים ממש כמו התערטלות. האיסורים הללו היו תקפים בעיקר לגבי המין הנשי (עמ' 84).

עצם הגדילה בחברה מעבירה את החניך הצעיר תהליך סוציאליזציה, כלומר התוודעות לקודים החברתיים, ל'מותר' או 'אסור' שאינם תמיד מנוסחים במילים. לכן, גם ילדה שהתחנכה על ברכי חינוך חילוני למדה במהלך השנים את מלאכת ההצנעה והכיסוי של חלק מאברי גופה, כיצד מצופה ממנה לשבת, מה לא ראוי לדבר בפומבי. כמובן שהנחיות אלו אינן ניתנות בהכרח בגלוי ובאופן מילולי, ופעמים רבות נמסרות דווקא ברווח שבין המילים ובעקיפין.  

החינוך הדתי מוסיף על כל אלו משקל ומטען נלווה, והוא המשמעות הדתית של הצניעות. האולפנה שבה התחנכתי בהחלט הנכיחה את שיח ה"זה לא צנוע" שמתארת בובואר. צניעות, נאמר לנו, אינה רק אורך השרוול או החצאית (אם כי גם אלו בהחלט נבדקו בקפדנות) אלא גם טון הדיבור, צורת הישיבה, אופן ההתנסחות והרשימה עוד ארוכה. ודאי שאני מסכימה עם עצם התפיסה המהותית שצניעות אינה רק חזות אלא נוכחות בעלת משמעויות וצורות ביטוי נרחבות, אך לעתים נראה היה כי בעצם ההעזה לנכוח, להתבטא בקול, להביע, היה "אבק חוסר צניעות".

אם אני חוזרת לטקסט, הדרישה לצניעות בשיעורי ספרות תורגמה להעדרם המוחלט של שירי אהבה. כוונתי אפילו כלפי שירי אהבה נטולי יצריות, חושניות או תשוקה. גם אם נדמה היה שלפנינו שיר שעשוי להיות שיר אהבה, הרי שהמורה בחכמתה מצאה תמיד דרך לפרשנות שתבטל את הראייה הזו. כך למשל, שירו העדין של ביאליק "הכניסיני תחת כנפך" קיבל מיד קריאה חותכת ובלתי ניתנת לערעור – כמיהה של הדובר לחסות תחת כנפי השכינה. איך לא.

מאוחר יותר, כמורה לספרות בעצמי, שוב ושוב נחשפתי לחשש ולרתיעה מפני הבאת טקסטים לכיתה (ואחת היא אם זו כיתת בנים או בנות) שעוסקים בתמות הנוגעות לאהבה. הרציונל היה שלקראת העיסוק בנושא רגיש זה צריך קודם לדון באופן מעמיק וראוי עם התלמידים, בהקשר המותאם עם ההכנה הנדרשת לנושא וכדומה. נראה היה כי החשש הוא מעצם המפגש המביך לשני הצדדים סביב רגש מפעם וחי כל כך שגם המבוגר וגם הצעיר חשים אבודים ונבוכים בשיח על אודותיו. שיח נפיץ שעלול גם להעלות קונפליקטים מול הקול ההלכתי או המוסכמות החברתיות. מנגד, ברור שעבור המתבגרים הצעירים זהו "נושא חם", נוגע, משמעותי ורלוונטי, הרבה יותר משירה ארספואטית או המהפכה הצרפתית. דווקא את הנושא הזה אנו דוחקים לפינה, מעדיפים שיזונו ממקורות חוץ, מעדיפים לחסוך מעצמנו שאלות שנתקשה לעמוד מולן. בדומה קצת אולי לסוגיית הטרמפים, במקום להעלות את הנושא לשולחן השיח המעמיק והפתוח בין מבוגרים לצעירים, נשארה ההעדפה לעצום את העיניים ולהתעלם.

הגבלות במקום התפעלות

לא תמיד ניתן לשמור על הסטריליות של כיתת שיעור ספרות באולפנה. בפעם הראשונה שבה קראתי את הטקסט של שיר השירים כנערה אני חושבת שהייתי בכיתה ח' או ט'. ישבתי בערב שבת בבית הכנסת, ותוך כדי דרשת הרב עלעלתי בסידור. התגובה הראשונה הייתה לבדוק שוב אם הכריכה שבתוכה הטקסט הפראי הזה היא עדיין הכריכה החומה הקשיחה והמוכרת. מהר מאוד, מהר מדי, למדתי גם אני לצטט באדיקות ששיר השירים הוא קודש קודשים. לצערי בתור שכזה, הוא איבד הרבה מההתרגשות, הצבעוניות, החושניות והתשוקה שהיו בו עם תוספת הפרוכת הלבנה של הקדושה הבלעדית. כמשל מופלא כל כך על קשר סוער שמים רבים לא יוכלו לכבותו, נראה כי לא הצלחנו כפרטים וכחברה לתרגם את התשוקה העזה הזו ליחסים עם קודשא בריך הוא. אולי אף שימוש ממשי במושגי שיר השירים בהקשר ליחסי אדם עם א-לוהיו עשוי להיחשב כחוצפה, עזות או חוסר צניעות בוטה בחלקים נרחבים בציבור הדתי.

המתח בין ארוטיקה לפורנוגרפיה נידון בהקשרים רבים. ארוס, הוא אל האהבה היווני, מתקשר ליצריות, לתאוות יצירה, לחשק או לאהבה וחושניות. מנגד, הפורנוגרפיה היא תיאור ישיר או הצגה ויזואלית של האקט המיני שמיועד ליצור התרגשות ועוררות מינית. סביב הדיבור על צניעות ואי צניעות חשוב לברר את ההבחנה בין השתיים, שכן בעוד האחת היא ביטוי אסתטי לרגש אנושי חזק וחשוב מאין כמותו, האחרת מהווה חשיפתו הבוטה ושימוש זול בו למטרת גירוי פיזי והנאה גופנית. סבורה אני כי קונצנזוס חברתי קיים משחר התרבות כנגד השמת הפורנוגרפיה במרכז, כאותה מלחמה דואלית שמקיימת החברה עם תופעות אקסצנטריות כמו זנות ודומותיה. אני מניחה כי כהורים היינו רוצים להרחיק את ילדינו מתופעות של פורנוגרפיה ולהפוך את ילדינו מודעים לבעייתיות ולמחירים הנוקבים של השימוש הממכר בה.

שיח שונה כמדומני קיים סביב סוגיית הארוטיקה. כולנו זוכרים את האהבה הראשונה שלנו, את הרגעים האינטימיים שנחקקים עמוק בזיכרון הפרטי ביותר, השמורים מכול אך גם רבי המשמעות. כהורים המלווים את ילדיהם בנבכי החיים היינו רוצים לאחל להם תחושה של הרמוניה עם גופם, של שמחה ונינוחות בו ובשלב הבוגר גם יכולת ליצור קשר של אהבה ואינטימיות שיש בו תשוקה, חשק, יצריות וחושניות.

נכון. אלו לא מילים גסות או בוטות, אך הן בכל זאת יוצרות בנו איזו מבוכה או חוסר שקט. צורך להבטיח שהשימוש יהיה נכון, זהיר ומותאם. צורך לשים עוד ועוד גבולות, גדרות, הגבלות. בדומה לנערה המתבגרת, שנשיותה מתחילה לפרוח, שגופה מתעגל וניצני בגרות מינית מופיעים בו, הנטייה היא לכסות, להסתיר, להמטיר הנחיות, אזהרות, להגביל, לִתחום, במקום לתת כלים ומפתחות ובעיקר להתפעל מהתהליך המופלא.

יעלה בואי לגני

אם אני חוזרת לשיח הנוגע לשירה ולספרות, ספרות פורנוגרפית תהווה חרך הצצה או ריגוש רגעי. לעומתה, ספרות שיש בה נגיעה לארוטיקה תאפשר מפגש עוצמתי עם רגש, חוויה אסתטית, נועזות בנקודת המבט על העולם.

דוגמה נועזת במיוחד לשירה ארוטית חושנית שנתקבלה כקאנון גם בתוך הציבור הדתי ביותר היא שירת ימי הביניים באסכולה האנדלוסית. כידוע, שירת תור הזהב בספרד המוסלמית נמצאה בזיקה מתמדת לשירה המוסלמית שהתפתחה אז, וכמותה נבנתה אף היא סביב חצרות, נדיבים ומשתאות יין. גם הסוגות הספרותיות של השירה העברית בימי הביניים הקבילו לאלו שהופיעו בשירה המוסלמית וכמותה כללו שירי שבח, פולמוס, קינה, הגות, שירי יין, חשק ושירת קודש. בעידן המופלא והייחודי הזה ניתן למצוא שילוב בין העמקה תורנית למדנית נוסח אברהם אבן עזרא או יצירה לאומית וחדשנית בתחום מחשבת ישראל כמו אצל ריה"ל, לצד יצירה אסתטית מופלאה אצל אותם יוצרים עצמם בתחום השירה בכלל והשירה הארוטית בפרט. אותו ר' יהודה הלוי, מחבר ספר הכוזרי ופיוטי השבת האהובים, הוא גם שכותב את היפים שבשירי החשק, התשוקה והתעוררות החושניות. כך גם לגבי ר' שלמה אבן גבירול ומשוררים מופלאים נוספים בני דורם.

עובדה זו אינה צריכה בהכרח להפתיע אותנו, שכן שירת הקודש והפיוטים שאנו שרים מדי שבת ובתפילה משוחחים אף הם בשיח הארוטי אך מפנים אותו כלפי שמיא, כדוגמת הפיוט האהוב של ר' ישראל נג'ארה:

יעלה, יעלה בואי לגני / הנץ רימון פרחה גפני

יבוא דודי יחיש צעדיו / ויאכל את פרי מגדיו

בשירת החשק ההזמנה אל הגן הנעול ואכילת הפרי לא תופנה מטפורית אל מושא ההשתוקקות, אלא תופיע בפני עצמה, כשיר אהבה ותשוקה:

לִקְרַאת חֲלַל חִשְׁקֵךְ קְרָב הַחְזִיקִי

וּבְאֵשׁ נְדֹד הָאַהֲבָה הַדְלִיקִי

מָאַסְתְּ בִּי עַל כֵּן תְּרִיקִין לִי חֲנִית

וַאְנִי בְּנַפְשִׁי אֶמְאֲסָה הָרִיקִי

רַעְיַת צְבִי לֹא טוֹב הֱיוֹת דּוֹדֵךְ שְׁבִי

קִרְבִי וְרִכְבֵי הַנְּדֹד הַרְחִיקִי

עֶרֶשׂ דְּוָי הִפְכִי לְעֶרֶשׂ תַּעֲנוּג

וּדְבַשׁ וְחָלָב אֹהֲבֵךְ הָנִיקִי.

מגמדים את אבותינו

שירת חשק נכתבה על ידי כל בני דור זה והופנתה הן כלפי נערים והן כלפי נערות תוך הזמנה להתמסרות, שנענתה בחלק מן השירים (במיוחד בשירים שהופנו לנערים). החושק מתאר את עצמו אוהב, מיוסר, כנוע בלהט התשוקה וייסורי האהבה. שפת שירים אלו מרטיטת לב, מדיפה ריח מור ומלאת ארוטיקה המזכירה עד מאוד את כפות ידיה הנוטפות של האהובה משיר השירים. יופיו של הצבי או העופר, הוא הנער הצעיר, הצבייה או העפרה, אם זו נערה, מושווה ליפי המשכן, המקדש או אבני החושן, והתשוקה למימוש האהבה עזה כמוות או כאש. ככה. כמו שגם אנו זוכרים ומכירים מעצמנו אם לא החנקנו עד תום. כך, לא פעם אנו מגמדים את אבותינו פשוט מחוסר יכולת להכיל את רוחב היריעה והעושר שהיו הם עצמם.

אחד הטקסטים היהודיים שדנים באופן מורכב ועדין ברגישות של המיניות, על שלל פניה, הוא המדרש ממסכת יומא (סט ע"ב) המתאר כיצד בלהט ביטול יצר העבודה הזרה מן העולם עלתה הבקשה גם לבטל את יצר המין. לאחר שלושה ימים שבהם נכלא ונסגר אותו יצר, ביקשו בכל ארץ ישראל ביצה בת יומה עבור חולה – ולא נמצאה. לבסוף הוחלט להחליש את עוצמתו ושליטתו, אך לא לבטלו מן העולם.

ההתבוננות שנשקפת ממדרש זה היא בחינת יצר המין כשורש החיים בעולם, כעניין שנמצא הרבה מעבר לאדם ואישה, כמהות הנוכחת בטבע, בעצם הקיום. המין קיים כמו שישנם אדמה, מים, אש ואוויר. מנגד, אל לנו לאבד את כוח השיפוט, החשיבה, התבונה, ולתחום את מקומו, כוחו ונוכחותו באופן הראוי ביותר בעינינו. הפנטזיה להיות בשליטה מתמדת, נטולת יצריות באופן מוחלט, מתבררת כחולנית, כממיתה. מהות הקיום בעולם זה כרוכה קשר הדוק אפוא במתח, במאבק המתעורר בנו פנימה, בתשוקה אם לטוב או למוטב.

נראה כי גם מי שיניח את הארוטיקה יחד עם הפורנוגרפיה בסל "חוסר הצניעות" יעשה זאת מחשש שהארוטיקה תוביל או תהפוך עם הזמן לפורנוגרפיה ולא מתוך פסילה שלה עצמה. אני סבורה כי יש בכך החמצה כאובה וחניקה לא מוצדקת. נראה בעיניי כי דווקא מתן מקום, נוכחות ואפשרות לשיח, ליצירה ולשירה כזו יוכל להפיק את מיטב המרגליות הטמונות בה ולשבצן מעשה מחשבת בעולמנו זה.

אפרת ביגמן היא ביבליותרפיסטית בבי"ס לחינוך מיוחד "עמק יפה"

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

 

פורסמה ב-12 בינואר 2012, ב-גיליון שמות תשע"ב - 753 ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: