בתגובה ל'דורכים במקום' מאת ישראל לבקוביץ', גיליון שבת הגדול

אחר, חזור בך / ישעיה שטיינברגר

 ההתקפה החריפה על שיטת הלימוד הישיבתית מבטאת מבוכה גדולה בהבנת השתלשלות תורה שבעל פה. דברי סנגוריה שהיו נאמרים לכותב לו רק היה שואל     

כיוון שהכותב מוגדר כ"חרדי", המקבל בין היתר את העיקר השמיני ברמב"ם על אודות מהימנות המסורה והיות התורה מן השמים, נראה שהמאמר הוא שגגה שיצאה מיד השליט. מבוכתו הגדולה בשאלות אמוניות מסוימות הרעילה ללא משים את עטו.

להלן יובא המאמר, כפי שהיה מן הסתם נכתב לולא ש"תקפה עליו משנתו". במקום להתקיף הוא בוודאי היה מציג שאלותיו ומבקש עליהן תשובה. כיוון שהתבקשתי להגיב על ידי ראש ישיבת הסדר חשובה ועוד מידידיי, אנסה לתפקד כמשיב – כסנגור הישיבות ודורות יראים שהשקיעו כל חייהם בלימוד התורה. השאלות יוצגו, ככל הניתן, בלשונו של לבקוביץ.

לא רק חומר לימודי

כיוון שהישיבות הן הלוז של עולם התורה, הדבר החשוב ביותר המתרחש בכדור הארץ הוא הלימוד – איך ייתכן שהלומדים מתעלמים ביודעין מהכול; אין תנ"ך, מחשבת, אין אפילו לימוד הלכה למעשה?

הגישה בישיבות, המצטמצמת בתלמוד הבבלי, בנויה על שיטת רבנו תם, שלפיה חובת השילוש בתלמוד תורה – שליש מקרא, שליש משנה ושליש תלמוד – מתקיימת בתלמוד הבבלי. "בבלי" – שבלול מכל שלושת המרכיבים הנ"ל.

למה אין לומדים את כל התלמוד, אלא מסתפקים בכעשרים הדפים הראשונים של כעשר מסכתות נבחרות בעיקר מסדרי נשים ונזיקין; ודווקא בצורת הלימוד שנתחדשה לפני כמאה שנה, צמצום בתר צמצום?

הסיפא של השאלה עונה על הרישא. מטרת הלימוד בישיבות (עד ה'כולל', שבו כבר לומדים גם הלכה למעשה לפעמים וכן הרבה מסכתות אחרות, בעיקר מסדרי מועד וקודשים) אינה הקניית ידע, אלא הקניית מיומנויות לפיצוח מדויק, מעמיק, אנליטי וקונספטואלי של התורה בכלל. לרבות: תנ"ך, מחשבת, פסיקה ועוד. הדפים הנלמדים נבחרו על ידי ראשי הישיבות במאה האחרונה מפני שהם רוויים באלפי מושגי יסוד של הלמדנות ומהווים מודלים מעולים לניתוח הטקסט. גם גדולי האחרונים, עוד לפני עידן ישיבות ליטא, כ"קצות", ר' עקיבא איגר, "מחנה אפרים" ועוד, התרכזו דווקא בסוגיות אלו.

לפנים בישראל, טרם ה"השכלה" והאמנציפציה, כאשר כל בחור טוב ומוכשר בישראל שאף להיות תלמיד חכם, השיטה הייתה שונה. הישיבה הייתה פחות ממוסדת, וכל מי שיכול היה למד מברכות עד עוקצין, כי לא דחקה לו השעה. הלומדים קיימו את ה"שילוש" האמור לפי שיטת המשנה באבות – תחילה מקרא, אחר כך משנה, ורק בן ט"ו לגמרא. הרמב"ם מדגיש שעם קליטת חומרי התורה שבכתב ושבעל פה, "יפנה  כל ימיו לתלמוד". התלמוד איננו עוד חומר גרידא – הוא היכולת להסיק מסקנות, להתעמק ולדמות מילתא למילתא.

אולם במאה האחרונה, משעה שההשכלה חדרה אף לעולם התורה, נוכחו שיש לנהוג כשיטת ר"ת הנ"ל, כדי להשריש מוקדם ככל האפשר את הטעם בלימוד ולמנוע נשירת המוכשרים לעולם החיצון.

הרי שיטה זו, המצמצמת את מרחב הלימוד, מתאימה רק לכעשירית הלומדים. מה עם השאר? האם ראוי להקריב 90% שיישארו מתוסכלים?

לא ברור שהיחס בין המצטיינים לשאר שונה כל כך במערכות חינוך ובדיסציפלינות אליטיסטיות אחרות בחוץ. המציאות מוכיחה ש"מתוסכלים" אלו מהווים את ה"צבא". הם חשים גאוות יחידה, נהנים מהיוקרה להימנות עם העשירית המגיעה לעמדות פיקוד בכירות. הבעיה קיימת בישיבות שאינן מזוהות כעילית ושעדיין סגנון הלימוד בהן מתעלם מצורכי הבינוניים ומטה.

יש מהנדסים

היכן "פריצת הדרך"? מאז הגר"ח מבריסק לא השתנה כלום! כשבן ישיבה פותח סוגיה הוא עוסק באותן שאלות שנטרדו בהן רבי ברוך בער ורבי שמעון שקופ. עולם הישיבות אינו מתקדם. כל חקר ועיון בתחום כלשהו עשה צעדים כבירים במאה השנים האחרונות, מרפואה עד שחמט, לרבות חקר התלמוד. רק עולם הישיבות עומד בדיוק היכן שעמד לפני מאה שנה.

איני מבין שאלתך. האם עולם הישיבות הוא שדה מחקר? המטרה אינה אלא, כפי שהגדרת בעצמך, לעבוד את ה' ולהבין את היקום (ואף להצדיק את קיומו, ככתוב: "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי"). הרי אין מדובר במשנן כתוכי את חידושי ר' שמעון וכיו"ב.

יש הסבורים שתפקיד דורנו אינו אלא לסכם וללקט. אנו קודיפיקטורים וכדאי לנטוש לחלוטין את דרך העיון. גישה זו היא טעות טראגית ומסוכנת. החיות והחיוניות של תלמיד ותיק מתקיימות אך ורק ביכולתו לחדש מעצמו ומתוך עיונו ועמלו בתורה. גם אם יגלה שכבר הקדימוהו טובים ורבים בחידושו ולא "תרם" דבר ל"מחקר", אין בכך לגרוע מההתפעמות האישית והקבוצתית המתחוללת בלימוד העיוני הנלהב בישיבה –  ה"ליבה" של הכור הגרעיני! אפילו ביאליק וחיים גראדה, ששנו ופירשו, היטיבו להבין ולשדר זאת.

שיטת הלימוד האמיתית הייתה ונשארה – על פי מסורת מהגר"ח מוולוז'ין (משם ה"חזון איש") – כך: למד את המקורות ה"קאנוניים", את המקראות ודברי חז"ל – המשנה התלמוד – כחומר בסיס טקסטואלי. התבסם מהאווירה, חוש את הקסם ואת המקצב הפנימי. הצב לבדך את הבעיות בסוגיה ונסה להגיע למסקנות בלי להיזקק לפרשנים. התעמק במיוחד בהבנת השקלא וטריא, ההווה אמינא והמסקנה והמחלוקות בגמרא. הן נועדו לחדד את יכולות ההמשגה.

בשלב שני, במיוחד אם וכאשר נכשלו מאמציך להבין לבד, היעזר ברש"י, תוספות, רמב"ן. והיה – אם הגעת, או התקרבת, למסקנותיהם, "ברוך שכיוונת". אם לא – הענק להם קרדיט ובדוק וחזור ובדוק טעותך! דווקא אז תרד אולי לסוף דעתם. "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם"!

בשלב הבא התייחס לדברי הראשונים כטקסט, כ"קאנון". חזור על התהליך הקודם, ושוב תסכם סיכום ביניים את מסקנותיך. רק אם עדיין מנקרות שאלות, לך למדף גדולי האחרונים והסתייע בהם. ועדיף מכך; תדבר בלימוד וברר עם חבריך, רבותיך.

זו העבודה בין כותלי הישיבות. איך אפשר להספיק יותר מעשרים דפים בעיון ב"זמן"? הניתוח, הדורש ריכוז עילאי ועיבוד נתונים מדויק של פרשנות כבירה, פרי חכמת דורות דעה, הוא עבודת פרך  אינטלקטואלית כמעט ללא אח ורע בשום דיסציפלינה.

הלומד כך לא רק שבידו המפתחות לפענח את צפונות כל ענפי התורה אלא גם של הוויות החיים – הפשוטים, האקדמיים האינטלקטואליים ואף המדעיים. הרבה אוניברסיטאות, אף מליגת הקיסוס בארה"ב, נוכחו זה לא מכבר בעוצמת ההכנה שמעניקה הישיבה למוחין והכירו בלימודיה כבתואר ראשון.

באשר לעצם שאלתך על אודות היעדר המהפכה והחידוש, אף אתה "נכשל" בחוסר חידוש. כבר קדמוך ב"נקודה" לפני כעשרים שנה. הכותב שביקש, כמוך, את החידוש המחקרי נאה דרש ונאה קיים והפך לימים לפרופסור דגול לתלמוד. בליסטראות במכורתו הוא לא זרק.

אכן, שיטת הלימוד הישיבתית כיום לא מנפיקה "מדענים" גדולים בלימוד. אבל יש גם יש בינינו "מהנדסים וטכנאים" תלמודיים מעולים, אולי יותר מאשר אי פעם. ההבדל בין מדען למהנדס לענייננו הוא שהראשון יוצר מתווה חדש מתוך תפיסת שורשי החומר, יכולת המשגה ודקונסטרוקציה, ללא העתקה מקודמיו. השני אינו אלא מפעיל מנגנון מוגש, שנגלה לפניו.

אולם אין כל בעיה בכך. תמיד חלפו מאות שנים עד שהתחדש-השתנה דבר בבית המדרש. גם במחקר בתורת המשפט ובספרות –  תחומים דומים ליצירה התורנית – אין חידושים מהותיים אלא פעם ביובל. ואגב, לא כל חידוש בפילוסופיה או במדע, במיוחד במדעי הרוח, "מחזיק מים". הרבה רעיונות, במיוחד מהפוסט מודרניים, מתבררים כעורבא פרח להצדקת דיסרטציות עבות כרס או ליצירת באזז אופנתי המפרנס ומייקר את הוגיהם.

טעות נוספת בהנחותיך; הספרות הקדומה, של הומרוס ווירגיליוס, פירות עטם של דנטה, סרוונטס ושקספיר, מילטון, בלזק וויקטור הוגו – עולים בהרבה על הרמה של המאה האחרונה. הם ה"קלאסיקה". כן הדבר ברוב ענפי האמנות והמוסיקה. עד היום אין לוונוס ממילו ולליאונרדו דה וינצ'י מתחרים, כשם שטרם קם מוצרט חדש ומשופר. מדוע החלטת לדמות את הדינמיקה של לימוד התורה לפיתוחים של "אפל" ו"מיקרוסופט" דווקא ולא ליצירות בנות האלמוות דלעיל? אם יש מחקר וביקורת חדשניים ב"קלאסיקה" אינם אלא לגריעותא. על פי רוב עדיף הוד הקדומים של הנשוא בלעדיהם.

זכות של ארבעים דורות

החרדי מאמין שלא תיתכן טעות אצל אלפי תנאים, אמוראים וראשונים, אמונה מגוחכת מזו של הנצרות הקתולית הרואה רק אדם אחד – האפיפיור – כחסין טעות. העולם הישיבתי מסרס בכך את היכולת הטבעית להבחין בין טוב ורע, בין אמת לשקר. זו תפיסת עולם מעוותת!

הפעם הגדשת את הסאה! איני יודע מה גרוע יותר; להאשימך בבורות ביסודות האמונה או להציגך כאפיקורס להכעיס. אפרט.

מי לנו כרמב"ם, שקבע בהקדמתו ל"משנה תורה" מושג היסטוריוסופי אמוני המגדיר את מעמד העידן המכונן של התורה שבעל פה. ארבעים דורות מסיני מהווים את תקופת "מעתיקי השמועה". הדורות המאוחרים נעדרי סמכות לחלוק על הפסיקות והתובנות שהתגבשו בדורות הקודמים. "חתימת התלמוד", פירושה "נעילת ההלכה" בחוליה הארבעים (כניסוח ד"ר יעקב ויינרוט ב"ארץ אחרת" גיליון 13. וראו תגובתי שם גיליון 14). אז נוצר פיזור כזה של חכמים ששוב לא התאפשר קונצנזוס של דעות, שהיה לו מעמד של סנהדרין הגדולה בירושלים שאסור לחלוק עליה. הרוגע היחסי, הריכוז וסיעור המוחות שהתקיימו לפנים בטלו. מכאן ואילך החולק על "מעתיקי השמועה" נחשב ל"מכחיש מגידיה" של התורה שבעל פה וכצדוקים (ר' רמב"ם בהל' תשובה ג, ח).

אגב, אתה מבלבל בנושא היעדר אפשרות טעות בין מ' הדורות והראשונים. ה"חזון איש" (באגרות ח"ב כ"ד) סבור שבניגוד ליחס כלפי חז"ל אין איסור לחלוק על הראשונים. באמת הגר"א וקודמיו עשו זאת כסדר ונקטו שטעו לפעמים. אולם מי שיעשה כן היום פשוט ייחשב לגאוותן ולשוטה…

היצירה ההלכתית של חז"ל, המסתיימת עם מ' הדורות – חתימת התלמוד על ידי רבינא ורב אשי – הפכה ל"קאנון" מחייב לא בגלל הבדלי מנת משכל. הוא נובע מנתונים ריאליים, כאמור.

הגלוריפיקציה של הקדמונים אצלנו מעוגנת בין היתר בהבדל התהומי שבינינו, אנשי "אינסטנט" תזזיתיים, לעומת אבותינו שהשכילו לחיות כמעט ללא הסח הדעת – מרוכזים, רגועים וממוקדים. רק האמונה ב"קאנון" אפשרה ואף הצדיקה את העמל העצום שהושקע מאז בניסיונות הפענוח של דברי חז"ל.

נכון שמעבר להסברים הרציונליים, ההסתמכות על מוסרי התורה מפורשת בכתוב והיא צו דתי. בהלכות שחיטה נאמר "כאשר ציויתיך" אף שמדובר בהלכה למשה מסיני בלבד. חז"ל הם אלו שזכו למונופול, לגושפנקא א-להית לפרשנותם לתורה שבכתב בפרט ול"שידור" רצון ה' לדורות בכלל.

משעה שפסקה הנבואה, רק דרך עיניהם ("חכם עדיף מנביא" – הם התנאים והאמוראים, לפי הגר"א) התגלו דבר ה' והדרכתו אותנו בכל תחום. הלא רק אחר שהסתכל בתורה, ברא האדריכל העליון את העולם. הגישה לדברי חז"ל וההתבוננות בהם דומה אפוא לניסיון האנושי האוניברסלי לקלוט את מסרי ההוויה ולעכלם. אם אתה חושד את חז"ל בטעות, אינך מאמין בתורה שבעל פה. ואז גם תורה שבכתב אין לך. ואף אם תמצי לומר שטכנית טעו לפעמים, הלא הצורך בסמכות וקדושתו מחייבים את הציות להם – "אתם, גם מוטעים". צא ולמד מרבי יהושע שביטל דעתו מפני זו של רבן גמליאל בחישוב התאריך.

הנובל מוכיח

והיכן נעלמים ה"אני", דעתי והבנתי שלי? 

כשם שהטבע דורש התבוננות, עמל רב ויכולת להתרשם מהעובדות כמות שהן וכל דעה קדומה ואג'נדה מגובשת סובייקטיבית שוללת התרשמות אמפירית אמיתית; כך הדבר בתורה ובלימודה. היא אינה כלי שרת לנוחיותנו, אלא "ישות" רוחנית נתונה, אובייקטיבית וריבונית שאנו אמורים לזרום עמה ולהבינה. מדען שיכפה את מאווייו על המציאות אינו שווה את אצטלתו. אף תלמיד חכם אמור להבין את דבר ה' כ"גזרה" – כנתון אובייקטיבי רוחני.

רק מי שנותן אמון ומעניק קרדיט לחכמת הדורות ותורתה מסוגל "לזרום" איתה ולשמוע, לקלוט,  את כל הניואנסים העדינים של צלילי המוסיקה בת השמים. הדרישה להקדמת יראה לחכמה אינה מעוגנת בצו דתי ומיסטי בלבד. היא הגיונית ומחויבת המציאות. לכן בריסק שפיתחה גישה מעין אמפיריסטית מדעית לטקסט אף פעם לא שאלה "מדוע" אלא ביקשה לתאר את ה"מה".

נדמה שכבר וולטיר תלה את סוד הגניוס היהודי בחידוד המוח בלימוד התלמוד דווקא. לא תנ"ך, אף לא חסידות וגם לא שמירת מצוות הפכונו לפיקחים שבאומות. לו היה שמץ אמת בזלזולך בלימוד הישיבתי, לא היינו מגיעים עד הלום. הלא לדבריך מאז ומעולם היה דופי מובנה – עד כדי אבדן כושר הבחנה בין אמת ושקר (!) – בגישתנו המתבטלת כלפי הקדמונים. איך אתה מסביר אפוא שאנו, רבע אחוז בלבד מאוכלוסיית העולם, זכינו במאה האחרונה בכשליש מפרסי הנובל? על כורחך שאותם פלפולי סרק גרידא, לשיטתך, יצרו את המטען ואת המוטציות הגנטיות שאפשרו זאת.

"אחר", אנא חזור בך, לטובתך ולטובת כולנו.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ח בטבת תשע"ב, 13.1.2012 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-12 בינואר 2012, ב-גיליון שמות תשע"ב - 753, תגובות ותויגה ב-, , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 34 תגובות.

  1. זכותו של כבוד הרב לחלוק על עמדת ישראל לבקוביץ, אבל האשמתו ב"כפירה" וביותר כינויו "אחר" הינם חוצפה! לדעת לבקוביץ, שאני מסכים עמה, אין בין תלמוד התורה הישיבתי החרדי היום ובין לימוד התורה בימי גדולי הראשונים וגם האחרונים ולא כלום. אם מאן דהוא חושב אחרת, חובת ההוכחה עליו לפני שהוא מתקיף איש תם וישר ואמת בדברי בלע וחוצפה.

    • ליפשיץ אתה אדם קטן אני לא מכיר אותך.אתה נשמע משועמם ואדם לא מאושר.הייתי ממליץ לך ללכת לטיפול דחוף אתה לא נשמע טוב.רחמנותתתתתתתתתתתתתתתתתת

  2. הדוגמה מפרסי הנובל אינה רלוונטית. שיטת הלימוד הבריסקאית לכל הדעות נולדה במאה זו עצמה, ובימי זהרה הקיפה חלק קטן מאד מלומדי התורה באירופה. אמנם לנו נדמה כי רק ליטא היתה מעולם ועד עולם. אבל בפרסבורג לא למדו כך, בישיבות חסידיות לא למדו כך, בישיבות המזרח לא למדו כך, בבתי המדרש לרבנים לא למדו כך, והן היו הרוב. שלא לדבר על כך שרוב הנובליסטים היהודים הם מאלה שפרשו עוד לפני ששנו, חלקם מתבוללים דור שלישי ונשואים נישואי תערובת (כאיינשטיין עצמו), ולומר שהלימוד הליטאי עבר אצלם בתורשה – נו. ודוגמאות אלה עצמן מוכיחות שהלימוד הזה איננו הכרחי ואיננו בלעדי. הכותב הנכבד עושה פה אידיאליזציה למצב חדש, אבל זו הדרך החרדית האופיינית (שחדרה גם לעולם הציוני דתי), לומר שמה שאנו נוהגים היום היה מימות עולם.

  3. ישראל לבקוביץ

    חגי, תודה. עשית במקומי חלק מהעבודה.
    צבי, תודה על המחאה. לעצם הדבר, כחלק מהיהדות החרדית אין מה להבהל מכינויים כמו 'אפיקורוס' ו'אחר', אלו חלק ממילות הקוד כשהאחר אומר כמה דברים שמפחידים אותי ועלולים להטיל ספקות בחומות אמונותי הבצורות. אני רק מתפלא קצת על הרב שטינברג שבכל אופן אינו ממש תוצר בני ברק.

  4. ממעקב אחרי מאמריו הטרחניים של הרב שטיינברגר במוסף הזה, וגם מהכרות איתו כרב בית הכנסת בו התפללתי שנים רבות, אני דווקא לא מתפלא. אני כן מתפלא על ההתדרדרות לכתיבת פשקווילים.

  5. שלמה, יפה. הוספתי תגובה שם, אשמח אם תראה ותגיב על תגובתי.
    אני חוזר פה על סיום דברי: מי שאינו משתמש בהישגי המחקר הפילולוגי וההיסטורי להבנת המקרא וחז"ל, הרי הוא כמי שיכול לחשב בתקופות ומזלות ואינו מחשב. הכלים בידינו, ומי שאינו עושה בהם שימוש דומה למתעקש להמשיך להילחם בקשת וחץ משום שאבותיו כך נלחמו.

  6. מתוך היכרות עם הרב שטיינברגר ואף היכרות עם צבי ליפשיץ אני יכול לומר שצבי ליפשיץ עונה להגדרות של אפיקורס לכל הדעות. הרב שטיינברגר במאמרו מצטט בטוב טעם את דברי הרמב"ם ביחס לכופרים במסורה. אין זה כי אם צבי ליפשיץ בחר בבמה זו לשפוך את תסכוליו האישיים ביחס לרב שטיינברגר.

  7. נו, שוין. קיבלנו תגובה רבנית טיפוסית, מעין פשקוויל אחד ארוך. "קדמונינו היו חכמים בהרבה מאיתנו" (למה? ככה, היאך ייתכן אחרת?!), "אלברט איינשטיין חייב את הצלחתו להוויות אביי ורבא", "ישראל לבקוביץ', תתבייש לך".

    כשאני קורא מאמרים כגון זה, אני בהחלט מבין את התסכול העמוק שגרם לביאליק ושות' לעזוב את עולם הישיבות בטריקת דלת.

  8. נראה כי צבי לפשיץ הצליח להבין את המאמר ברמה של קורא פשקוויל מצוי, צבי, זה לא מודעת רחוב זה מאמר!!! אולי המאמר נתפש בעיניך כטרחני משום שהוא דורש קצת חשיבה וכן גישה למושגים תורניים שנראה שאינם מוכרים לך. הביטוי אפיקורס אינו ידידותי במיוחד אך מה נעשה שהרמב"ם שכה אהוב בעיני טועני ההתחדשות מקצה לביטוי זה הלכות שלמות ביד החזקה ובמורה, אולי גם את הספרים האלו קראת כקורא "פשקווילים"?
    הטענה לקבעון מחשבתי בבית המדרש אינה חדשה, דברים אלו מושמעים מאז תחילת תקופת ההשכלה. מה שמעניין הוא, שמאז ועד היום לא הוצגה שום אלטרנטיבה רחבה שתציג פרדיגמה לימודית חדשה. אמנם פה ושם הוצגו התייחסויות חדשות אך על שיטה עקרונית חדשה לא שמענו. שלמה טקוצ'ינסקי במאמרו מתייחס לרבנים ווינברג ועמיאל כדמויות שחיברו בין העולם הרעיוני האקדמי לתפישות למדניות, האם מישהו יכול לחזור על רעיון מערכתי או מהפכני של אחד מהשנים? טקוצי'נסקי מצרף לרשימה את הרב סולובייצי'ק, צר לי, הרב סולובייצי'ק בדרך לימודו הוא ישיבתי וברסקאי לכל דבר ועניין, וקשה לזהות בחידושי תורתו הלמדניים את הרב סולובייצ'יק ההוגה והפילוסוף.

    • הנה בדיוק הקיבעון המחשבתי. הלא באקדמיה, מאז אפשטיין וליברמן, יש דרך לימוד חדשה לחלוטין, ולא מדובר על בירור הנוסח בכתבי היד – זו רק ההתחלה. מדובר על הבנת מבנה הסוגיה לעומקו, על שחזור דברי האמוראים הראשונים והפרדתם מדברי הסתמא דגמרא, על הבנת הרבדים השונים גם בהלכה האמוראית, על הבנת מקבילות עמוקה יותר במרחבי הספרות התלמודית ואפילו – רח"ל – במקורות חוץ, שהיו בזיקה לעולמם של אמוראים ידועים; כל אלה פשוט לא מוכרים בעולם הישיבות, ובמידה שהם מוכרים הם מוקעים, מכיון שלא כך למדו אבותינו (ע"ע פולמוס הרבדים). אז זו ממש לא חוכמה לבוא ולהגיד שבעצם לא התחדשה שום דרך לימוד, כשמצד שני כל דרך לימוד שכן התחדשה מיד מוגדרת ככפירה וכמשהו פסול. כך בדיוק עובדת ההלכה החרדית: "אין שום רב שפוסק ככה" הולך תמיד יחד עם פסילת כל רב שאומר אחרת. ואם זו לא דריכה במקום, מה כן?

      • ישראל לבקוביץ.

        חגי, כל מילה – פנינה. לא יכולתי לכתוב יותר טוב, תודה.
        ותודה גם לכל הכותבים (במיוחד לצבי ליפשיץ) שהפרו את הדיון.
        ישראל לבקוביץ'

    • הנאו-צדוקים, היינו הקראים של המשנה והתלמוד, נאחזים בעקרון "תורה מסיני" ו"מהימנות המסורה" כבקרנות המזבח. מפאת חוסר היושר האינטלקטואלי שבו הם לוקים הם מסרבים להודות שלמושגים אלה יש פרשנות מרחיבה, כפי שהראתי במאמרי "להשתחרר מן הצדוקים" שהתפרסם במוסף זה:

      https://musaf-shabbat.com/2011/09/26/%D7%9C%D7%94%D7%A9%D7%AA%D7%97%D7%A8%D7%A8-%D7%9E%D7%9F-%D7%94%D7%A6%D7%93%D7%95%D7%A7%D7%99%D7%9D-%D7%A6%D7%91%D7%99-%D7%9C%D7%99%D7%A4%D7%A9%D7%99%D7%A5/

      דברי אבי זילבר על החוסר בפרדיגמה לימודית חדשה בעולם המודרני נובעים מאותו חוסר יושר אינטלקטואלי. הדרך היא פשוטה – מצמצמים מושג להקף הרצוי ואז מתעלמים מכל מה שמחוצה לו. מעבר לדבריו הנכוחים של חגי משגב, אבי מתעלם מהעובדה שלימוד תורה הוא הרבה יותר מפילפול תלמודי. התורה כוללת, למרבית הפלא, גם את התורה שבכתב, את התנ"ך, את המחשבה היהודית לדורותיה, חסידות וקבלה (אולי) ועוד. באקדמיה ובחלק מן הישיבות המודרניות נעשות בתחומים אלה גדולות ונצורות. מתוך העולם הישיבתי ראוי להזכיר במיוחד את מפעלו של הרב מרדכי ברוייאר ז"ל בלימוד המקרא, ואת הממשיכים במסלולו ופורצים דרכים חדשות כרבנים יואל בן נון ויעקב מידן.

      דומני שלא אגזים אם אומר שבמוסף "שבת" אחד ניתן למצוא יותר חידושי תורה משנוצרו במאה ה19 כולה.

      ושלא לדבר על השכלה כללית שאותו רמב"ם שאתם מנפנפים בו חוזר ואומר לאורך כל כתביו שבלעדיה אי אפשר להבין את התורה כראוי.

  9. מי נתן לפסיכי הזה במה לכתוב?

    • לאט לך. מתנהל כאן דיון רציני ומפרה, אל תזהם אותו. הוא רב חשוב ובעל אופקים והבמה מגיעה לו בזכות. ניתן להבין את הלחץ שבו הוא וחבריו לדעה, קרי החרדים והחרד"לים, נתונים. הם יודעים שתורתם נשענת על כרעי תרנגולת, ועם הגב אל הקיר הם מנסים להדוף את ההתקפות עליה בכל דרך שהיא, לרבות אלימות מילולית.

  10. ישראל לבקוביץ

    בפורום עצכ"ח, התפתח אשכול גדול על הנושא (וכמנהג המקום איבד את דרכו מעמודים 26 והלאה).
    הנה הקישור: http://www.bhol.co.il/forum/topic.asp?cat_id=24&topic_id=2933457&forum_id=1364
    בעמוד 15 כתבתי שם משל נאה המבהיר ומחדד את הבעייתיות בקידוש דברי הקודמים לנו, ואי קבלת העובדה שהם יכלו לטעות או לא להבין.
    הנה:
    כדי לחדד את הדברים אמשול משל:

    נתאר לעצמנו תשבץ ענק, בן מאות אלפי הגדרות. אין בכוח איש אחד לפתרו ועל כן זו משימה של דורות. בדור ראשון ישב מישהו והתחיל לפתור הגדרה אחר הגדרה. אותו אחד היה חכם ואולי אפילו חכם מאוד, אך לא מלאך, ולפיכך היו לו פה ושם טעויות ולפעמים הוא גם לא ידע. באותו זמן עסקו פותרים אחרים בפינות אחרות שבתשבץ ועבודתם היתה זהה: חלק הם הצליחו לפתור, חלק לא, וחלק הם פתרו בטעות.
    בכל מקרה: עבודתם הצליחה לכסות חלק זעיר מן התשבץ, ובדורות הבאים אחריהם התגייסו אנשים אחרים להשלמת המשימה. לחדשים אין קשר עם הראשונים שמתו כבר, ואי אפשר לשאול אותם כיצד ולמה עשו מה שעשו. נותר רק לנסות להבין את כוונתם ולהשלים את פתירת התשבץ.

    נניח למשל שעומדת לפנינו הגדרה 'בעלת כנפיים' ויש לנו חמש משבצות ריקות. ההגיון הפשוט אומר: ציפור, אבל יש לנו בעיה: זה שלפנינו פתר איזו מילה אחרת במאונך, והפתרון שלו מילא את המשבצת הראשונה באות כ', כך שיוצא לנו 'כיפור'. אנו צריכים לאמץ את מוחנו ולפתור את הבעיה, אבל יש לנו תנאי ברזל, חוק ולא יעבור: חייב להיות שזה שלפנינו ידע היטב את מה שהוא עושה ובשום אופן לא טעה. האות כ' שנמצאת כאן ודאי נכונה.

    אנו מנסים ומנסים ומנסים… אבל כמובן לא מצליחים למצוא פתרון כי האפשרות היחידה הנכונה היא שהבחור שלפנינו טעה, ואפשרות זו נעולה בפנינו. קוראים לטובי פותרי התשבצים וכולם מנסים את כוחם – אך לשוא.

    אם אין פתרון מוכרחים להיות יצירתיים, כך שלבסוף מבריק רעיון במוחו הקודח של אחד הפותרים: כנראה שלא ידענו ויש גם יצור מעופף שנקרא כִּיפּוֹר. יש ציפור ויש כיפור, כך חייב להיות. אמנם בשום מילון לא מכירים את המילה הזאת, אבל הנה מצאנו את הראיה המוכרחת, שהרי ברור כי אין כאן שום טעות.

    יפה מאוד: מעירים את בן יהודה מקברו ומבשרים לו שיש מילה חדשה שהוא לא ידע ממנה ולא נזכר שמה בשום מקום, והנה מצאנו אותה בהיסח הדעת, אבל לפני שכבר עומדים להדפיס מהדורה חדשה של המילון – נופלת במוחו של מישהו הברקה חדשה: אולי 'בעלת כנפיים' זה בכלל לא בעל חי? אולי, הכוונה ליום כִּפּוּר? מה הקשר ליום כיפור ולבעלת כנפיים? טוב, זה לא נורא: יום כיפור הוא יום הנשמה ולא יום הגוף, והנשמה מכונה בעלת כנפיים, אז אולי לזה התכוון המשורר.

    מכיון שההגיון של שני הפתרונות שוה בערך (כלומר: שניהם אידיוטיים אבל אין לנו ברירה) מסכמים שיש כאן שתי דעות: מומחה א' סבור שיש בעל חי מעופף נוסף שלא היה ידוע לנו, ומומחה ב' סבור שיש כאן גמישות בהגדרה, אבל לא התכוונו כי אם ליום כיפור.

    מה עשינו בעצם: במקום לפתור את הבעיה שינינו את הפתרון כדי שיתאים לבעיה שנוצרה לנו. ובמילים אחרות: בנינו בית חולים ליד הגשר.

    כעת אפשר להמשיך הלאה: במקרה אחר נאלצנו לכתוב 'צפרדע' במקום 'צנצנת' כי שוב מישהו לפנינו שגה, אבל לנו אין ברירה, אנו מוכרחים לאמץ את פתרונו ולבנות עליו את שלנו. וכך הולך התשבץ ומסתבך וכדי להתאים את הפתרונות להגדרות אנו צריכים להיות יצירתיים יותר ויותר, ולפרש את ההגדרות פירושים רחוקים יותר ויותר מן ההגיון, כדי להתאים בינם ובין הפתרונות שמתגלים לנו. באיזה שהוא שלב כולם כבר מסכימים כי מי שכתב את ההגדרות היה בחור מתוחכם מאוד, ואסור לקבל שום מילה שלו כפשוטה. כלומר: אם הוא כותב 'ההיפך משחור', אי אפשר לומר שהוא התכוון לבן, שהרי 'פשיטא, ומאי קא משמע לן'. הבחור הזה, כפי שראינו, לא כותב שום דבר לפי ההגיון הפשוט המתאים ל'דעת בעלי בתים'. מוכרחים לומר שהוא דווקא כן התכוון לשחור, ואם לא שחור, אז כחול, העיקר לא לבן. וכך הלאה והלאה:

    אם ננסה לקרב זאת יותר למציאות, המצב יותר מסובך: התשבץ הענק כולו ריק, ועל האנשים הוטל למלא אותו במילים ולכתוב בעצמם את ההגדרות. מכיון שהתשבץ ענק מתגייסות קבוצות של חכמי תשבץ ומתחילות בפינות שונות. אין ביניהם תקשורת וגם אם היתה – הם לא מסוגלים לתכנן מראש את כל הפינות. לפיכך הם מתעלמים מן השאר ועוסקים בשלהם. וכמובן: למרות שהם חכמים וידענים, נופלות להם פה ושם טעויות.

    הם לא מספיקים לסיים את מלאכתם ולאחר מותם באים אנשים אחריהם, מנסים לפתור את מה שהם כתבו, וממשיכים בעצמם למלא את המקומות שהראשונים לא הגיעו אליהם, עם הגדרות חדשות. ברור לכולנו שתוך זמן קצר יווצר מצב של כאוס טוטלי, תוהו ובוהו.

    למרות שהמשל הזה אולי דרסטי מידי, אבל יש להודות שבנדון דנן שורר מצב די דומה. אמנם לא מדובר כאן בתשבץ שהמילים משתלבות בו אחת בשניה וההתנגשות היא בלתי נמנעת, אבל גם כאן מדור לדור נוצרות סתירות נוספות הנובעות מטעויות אנוש, וגם סתם כך מהעובדה שכשם שפרצופיהם אינם שוים כך דעותיהם אינם שוות, ומה שאמר פלוני לא מוכרח להתאים למה שאמר אלמוני. אבל כל דור מדקלם אותה מנטרה: כל אלו שלפנינו לא טעו בשום אופן.

    דינים רבים בתחילתם היו הגיונים ומובנים למי שכתב אותם, לפי מחשבתו ולפי התפיסות שהיו בדורו. אבל לאחר אלפי שנים של הצטברות פרשנויות זו על גב זו אי אפשר בשום אופן להכיר את היצירה המקורית ולפעמים מדובר במפלצות מחשבתיות ממש.

    • יש אפשרות לתמצת שנוכל לקרוא ואולי גם להגיב?

    • ועל זה סיפר ר' אריה בינה: היה היו במיר שני אחים, עילויים עצומים ומתמידים גדולים. שניהם למדו בחברותא והרעישו שמים וארץ בחידושיהם. באחת השנים למדו בבא קמא בישיבה, ושני האחים למדו כדרכם בפלפול עמוק וביגיעה גדולה והתקשו בדיני שור תם ולא הצליחו לזוז. לאחר כמה ימים של יגיעה אמר אחד מהם באנחה: אין ברירה, מוכרחים לחדש ששור תם משלם רק חצי נזק…

  11. ישראל לבקוביץ

    אם קראת את המאמר, לא יכולת לקרוא את זה?
    הרעיון פשוט: אם נדמה את התורה לתשבץ עם הגדרות, הנפתר במשך דורות שמוסיפים את פתרונותיהם זה על גב זה, ועובדים לפי ההנחה שהקודמים לא יכלו לטעות. הרי שבמהרה יצטברו טעויות על גבי טעויות, כי כל אחד יצטרך לעשות רונדלות באויר כדי להתאים את המצב האמיתי עם טעויותיהם של קודמיו. בתשבץ אמיתי זה יגיע לקריסה תוך זמן קצר. אבל בתלמוד שאינו מדע מדוייק, אפשר להגמיש את ההגדרות ולעוותן שוב ושוב, ולכן נוצרת הרבה מהומה ועיוותים, אבל המערכת מצליחה לא לקרוס אלא רק להפוך לפארסה.

    • הצלחתי לקרוא אותו כי הוא היה פרובוקטיבי. בד"כ אני נשבר אצלו אחרי שתי פסקאות 🙂

      רעיון התשבץ נחמד, אבל הייתי משתמש בו בצורה קצת אחרת. התורה הרי היא תורת חיים. הגדרות התשבץ לא משתנות, אבל הפתרון להגדרות מתחדש בכל דור ודור!

      אשר על כן אין מקום לדבר על טעויות, לא קודמות ולא עכשוויות. כל זמן שהפתרון מתאים להגדרות – הוא הפתרון הנכון.

      כמו שנאמר "לא בשמים היא"…

    • רק להבהיר, כשאמרתי שאני נשבר אחרי שתי פסקאות התכוונתי למאמר שבראש דף זה, לא לשלך. אתה תמיד פרובוקטיבי 🙂

  12. ישראל: יש הבדל בין שתי טענותיך, זו שבמאמר וזו שבמשל. במאמר אתה טוען לחוסר חידוש ולקיפאון, במשל אתה טוען לעיוות. טענת העיוות איננה חדשה, והיא נטענה כמעט נגד כל דרך חדשה שהוצעה בלימוד, וזכורה למעיינים המחלוקת על הפלפול בישיבות אשכנז של המאה החמש עשרה; וטענותיו של החזו"א נגד בריסק; ועוד ועוד. עינינו הרואות שהשיטות מתחדשות בכל זאת, ודור מתקן את קודמו. הטענה במאמר קשה הרבה יותר, מכיון שאתה טוען למעשה שהתיאולוגיה החרדית חסמה את דרך הביקורת והתיקון. בכך היא משולה, ואני מבקש להבין את דברי כמשל בלבד ולא יותר, למחלת האיידס. היא איננה מחלה באמת, אבל היא פוגעת במערכת החיסון עצמה, ומביאה את הגוף לקריסה לא בגלל עצמה אלא בגלל כל דבר קטן אחר. בעיית העיוות, לפי משל זה, איננה איידס אלא סרטן.

  13. ישראל לבקוביץ.

    לצבי, אני חושב שהרעיון של 'תורת חיים' הוא אפולוגטי במקצת (או קצת הרבה), אולי ראוי להשתמש בו כדי שהתורה אכן תתאים, אבל לא לזה התכוון כותבה.
    חגי
    הטענה על העיוות אכן אינה מופנית דווקא אל עולם הישיבות. זו בעיה שהתחילה כבר הרבה קודם לכן.

  14. ישראל יקר, גם אתה וגם הרב שטיינברגר נופלים לאותה מלכודת פשטנית. מתווכחים אם חז"ל היו יכולים לטעות או לא, כאשר השאלה האמיתית היא מה מקור הכללים שבפרשנותם ניתן לטעות. על פי האמונה הפרושית של "לא בשמיים היא", בניגוד לזו הצדוקית, חז"ל הם אלה שקבעו את הכללים. אשר על כן להתווכח אם חז"ל טעו זה בדיוק כמו להתווכח אם מי שהמציא את כללי משחק השחמט טעה. כיצד אדם יכול לטעות בפרשנות חוקים שהוא עצמו קבע?

    • ישראל לבקוביץ

      ערב שבת שלום, צבי.
      עם הגישה הזאת דווקא אינני מזדהה ככל שזה נוגע ללימוד העקרוני.
      בנוגע להלכה – מסכים עמך במאת האחוזים. ההלכה נקבעת לפי חז"ל, והיא אמורה להשתנות כל דור, והיתה אמורה להשתנות גם בדורנו בצורה בריאה, לולי המלכודת שהיהדות החרדית (וגרורתה, הדתית, לענין ההלכה) הכניסה את עצמה לתוכה כתגובת נגד להשכלה והרפורמה.
      אבל בלימוד התיאורטי, כשרוצים להבין מה כוונת הכותב, אין לי נחת בהסברים שאין להם שום דבר עם עולמו ומושגיו של הכותב, אלא עם עולמו ומושגיו של פלוני שחי אלפי שנים אחריו וצריך את ה'גושפנקא' כדי שדבריו יתקבלו
      עם כל הכבוד לרמב"ם, כמדומני שהיום אין מישהו שסובר כי הפרשנויות שהעמיס בדברי התורה כדי לדחוק לתוכה את חכמת יוון – הם כוונת המחוקק. זה טוב ונאה כשלומדים 'מורה נבוכים', אבל תראה לי פרשן פשט ראוי לשמו (וגם שאינו ראוי) בדורנו שמתחשב באפולוגטיקה של הרמב"ם כשהוא מחפש את פירושו של הכתוב.

      • שבוע טוב, ישראל.

        העלת נקודה מאוד עקרונית ומעניינית. כאן יתכן ואחנו חולקים במשמעות האמונה ב"תורה משמיים", כאשר דווקא אני ה"ליבראל" קרוב לעמדה המסורתית יותר ממך, ה"פונדמנטליסט" כביכול (המרכאות בכוונה, בשני המקרים).

        אמונתי בתורת משה היא אמונה ביצירה אלוקית שאינה כפופה למגבלות האנושיות. אשר על כן השאלה "מה התכוון הכותב" אינה רולוונטית לגבי. לעומת זאת השאלה שאני מחוייב לענות עליה היא "מה אומרים הדברים לי", ואת התשובה לשאלה הזו אין לי דרך לתת אלא מתוך עולם המושגים שלי, בדיוק כמו שהרמב"ם נתן לה את התשובה מתוך עולם המושגים שלו. לא את עולם המושגים של הרמב"ם אני מאמץ, אלא את יחסו לתורה שניתנה בהר סיני.

  15. ישראל לבקוביץ.

    טוב צבי
    אלו דברים ששמעתי לא פעם, אבל לא התיישבו בליבי אף פעם. כנראה אני באמת פונדטמנטליסט, אבל אני לא יכול להבין מה הנאה יש לאדם להעמיס בטקסט רעיונות שהכותב לא התכוון אליהם, תחת הסיסמא (שאף אחד לא אימת אותה) שאלוקים התכוון לכל דבר שיעמיסו בטקסט הזה.

    • fair enough. זו טבעה של אמונה. מה שמתיישב בליבי לא בהכרח מתיישב בליבך.

      טבעה של אמונה גם שאינה מחפשת "אימות סיסמאות". לו היו הוכחות לאמונה היא לא הייתה אמונה אלא ידע טכני. לדידי המשמעות שאני מוצא בתורה מאומתת מעצם העובדה שאני מוצא בה משמעות עמוקה כל כך. יחוס כוונות לבורא עולם זו השלכה של התודעה האנושית על מי שאין לו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף.

      אתה בעצם מאשר את טענתי שהחינוך החרדי מגדל חסרי אמונה, לא רק אצל אלה שעזבו אותו אלא גם ובעיקר אצל אלה שנשארו עמוק בתוכו. אמונתם מבוססת על מה שנדמה להם כ"הוכחה". טול את ההוכחה ולא נשאר להם דבר.

  16. כמה מבין חתני פרס נובל היהודים הקדישו את מיטב שנותיהם (אם בכלל) ללימוד גמרא?
    איני מאמין שוולטיר העיר משהו על הגניוס היהודי – הוא לא ניכר בימיו, אדרבה עד המאה ה19 נהגו לנגח את היהודים על חוסר תרומתם למדע.

  1. פינגבק: תירוצים ואוקימתות בדיעבד / ישראל לבקוביץ’ « מוסף "שבת" – לתורה, הגות ספרות ואמנות

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: