חנוכה באושוויץ / שושנה ויג

 

ספר שירים חדש למשוררת ילידת הארץ, שחלק ניכר משירתה הוא געגוע לבעלה המת, אך גם מצבת זיכרון לגבורת רוחו כילד בתקופת השואה

קול הנשמה, יפה לורנצי; צור אות, תשע"ב

"קול הנשמה", ספרה של המשוררת יפה לורנצי, ילידת נתניה, מצטרף לספר שיריה הראשון "הד צעדיי". בשני קובצי השירה מייחדת המשוררת שירים לדמותו של בעלה האהוב, מנשה לורנצי ז"ל.

נוכחותו של הבעל המת בשירתה דומיננטית. נדמה שהיא מנהלת עמו דיאלוג מתוך געגועים ואהבה לאורך כל יצירתה. היא מדוורת את שיריה אל בעלה מנשה כדי להנציח את קיומו בכתיבתה. יפה לורנצי כותבת מנקודת מבט של אישה אוהבת העורגת אל העבר. בשיריה, לצד צער הבדידות, היא ממשיכה להתפעם מיופיו של העולם הגשמי: הטבע, בעלי החיים והצמחים. יפה מתלהבת מההתחדשות בחיי בניה ונכדיה ובתוך כל אלה צרוב כאב בדידותה של אישה שנותרה בגפה. כאב קיומי של העדר. כאב קיומי על חסרון החיים המשותפים שהיו לה עם האיש שהיה בן זוגה.

בשירי הספר נושאת המשוררת את הזיכרון. הכמיהה מתממשת יום יום ובכל מקום. בשיר "כמו גחלים לוחשות אהבה" (עמ' 48) מבטאת הדוברת את נוכחותו של הבעל האוהב והאהוב בעולמה. היא מונה בפני הקורא את עוצמת נוכחותו. ההכרזה בשורה הראשונה גורפת. "בכל הפרטים אתה נמצא – / במוזיקה המתנגנת/ בין כתלי הבית/ בו אני נעה…/ מאזין, מרחף בין הצלילים השמימיים…/ כמו גחלים לוחשות אהבה". הדוברת חיה את חייה עם הבעל הנעלם. הוא אינו חסר בעולמה, הוא נמצא כל הזמן בקרבתה. היא כותבת על ההיעדרות מתוך המציאות שישנה ומציאות זו היא מציאות של שמחה קיומית. לצד הבדידות הרבה, שבאה לידי ביטוי בשירים רבים, היא מוצאת נחמה בדמותו של הבעל. היא משיחה עמו כל העת ומספרת לו שהיא עדיין מקיימת את שבועת אמוניה אליו. "למרות השנים ההולכות ומתרחקות…/ כך ביום שישי השיר מקרבי נבע/ ובראשי התנגן כמנגינה ערבה/ ובשבת לעת מנחה בחלומי באת/ רציתי בך להחזיק וחמקת./…". ניסיונותיה חוזרים כדי לברוא חלום שבו יופיע הבעל האהוב, והוא חומק ממנה פעם אחר פעם. אף שהוא חומק ממנה, היא אינה מביעה אבלות של אלמנות אלא היא מחוזקת ומתעצמת בזכות הפגישה הדמיונית.

היוצרת נמצאת במאבק מתמיד בין השכחה לבין הזיכרון. היא משמרת את זכרו של בעלה וגם נוחלת אכזבות. השיר "נותרתי מאוכזבת נטושה" (עמ' 32) מתאר את תחושת האכזבה כשהדוברת מגלה שהיא חלמה על ימים עברו, חלום על הבעל בהיותו צעיר ומלא חיוניות. תחושת ההחמצה גוברת כי לא הספיקה לומר הכול ולא הצליחה לשמור אותו בעולמה. הדוברת מבטאת את חרדת הנטישה שחוותה בעקבות האובדן. היוצרת נעה בין הקטבים: בין הרצון לשמר את הזיכרון לבין המציאות המתעתעת והמכאיבה. "כי קולך בחלומות נאלם, לא נשמע". כאן מהות הדיאלוג שנגזר עליה. היא מדברת ומספרת על עולמה בהיעדרו של בעלה והוא אינו עונה לה. היא מחכה לחלוק עמו מחוויותיה וכל שנותר לה – תחושת חרדת נטישה, אכזבה וגם בהלה.

למרות כל אלה יש אופטימיות בכתיבתה של לורנצי. המשוררת רדופת הזיכרונות אינה נשברת. בשיר "זיכרון מתוק" היא כותבת על "…ימים רחוקים שלא מרפים./ פרוסת לחם פשוטה / תלולית בצל קצוץ על פניה,/ קמצוץ מלח פזור מעליה, / טעמה מתוק מזיכרון/ שכך ימים רבים נהגת,/ אותה לי הגשת/ באהבה ובהנאה, / פרוסה של הפתעה".

היא כותבת על החיים שהעניק לה מנשה לורנצי ובמילותיה געגועים אל מה שהיה ביניהם. הוא ממשיך להעניק לה מכל הטוב שיכול היה לתת לה, והלחם הוא משל לקיום החומרי. החיוניות של הלחם בעולמה בולטת, הבעל המת הוא כלחם לקיום. היא נשענת על הזיכרון כעל משהו שמעניק חיים ולא רק חיים אלא את הטעם להם. המשוררת ממנפת את מותו של בעלה האהוב לנתיב היצירתי. היא מתנחמת בכתיבה עליו וגם אליו ומבטיחה לא ליפול ברוחה, גם בזכות האישיות שלה וגם בזכות הצוואה של בעלה – הילד הקטן מן השואה, שהצליח למצוא אורות להיאחז בהם בימי התופת של חייו.

השיר "חנוכה באושוויץ" הוא אחד מהשירים המרכזיים ב"הד צעדי", הקובץ הראשון של שיריה, והוא מתקשר לחוויה שעבר בעלה מנשה במחנה אושוויץ. יפה לורנצי, שלא חוותה את מוראות השואה בעצמה, משמרת את חוויית חג החנוכה בימי השואה באמצעות הטבעת הזיכרון שחרת בן זוגה. היא מנחילה את הזיכרון כמי ששמעה את הסיפור ממנו והיא מרגישה כמי שמצֻווה להמשיך ולספר על גבורותיו של הילד מנשה, הניצול מתאומי מנגלה, בבלוק התאומים היתומים.

היא מספרת את סיפורו, כיצד הצליח לקיים את המצוות בגיהינום עלי אדמות. גם בחוסר תנאים הצליח באורח פלא לקיים מצוות הדלקת נרות חנוכה. בתנאי המחסור הללו לא הייתה סופגנייה או לביבה וגם לא היו הורים, והוא היתום הצליח ליצור מחוטי שמיכה ומנוזל שמנוני נרות חנוכה. את סיפור הנס הזה מנחילה המשוררת יפה לורנצי לדורות הבאים. את מה שבעלה החמיץ היא ממשיכה במקומו. היא משמשת לו לפה. מייחדת לו מקום חשוב ביותר בעולמה היצירתי ובחייה כיוצרת. דמותו של הבעל האוהב עדיין מלווה אותה לאורך דרכה האמנותית. היא נטענת מזיכרונו וממורשתו והיא משמשת בעצמה זיכרון לעולמו שאבד.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

 

פורסמה ב-6 בינואר 2012, ב-גיליון ויחי תשע"ב - 752, שירה ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. תגובה אחת.

  1. מרגש , מרשים ומעציב

להגיב על דניאל לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: