האויב היה בשער: החירות / גל אורן

 

 איך אפשר לתאר את הבלתי ניתן לתיאור? הסוגיה הפואטית הזאת מתחדדת בהקשר הכתיבה על השואה, ואף יותר כאשר מדובר באלה שההתבוננות בתופעות והשימוש במילים הם לחם חוקם. עם צאת הספר 'המין האנושי', גל אורן מנתח את יצירתם הביוגרפית-אמנותית של ניצולים אינטלקטואלים

המין האנושי, רוֹבֶּר אַנטֶלם; מצרפתית: רמה איילון, אחרית דבר: אילנה המרמן, עם עובד, 2011, 322 עמ'

 מלאכת הכתיבה לעולם נעשית בעקבות חוויה. אלא שתהליך היצירה מחויב על פי טבעו הפנימי להתנתק לחלוטין מהמתואר (חוויותיו החיצוניות-חושיות והפנימיות-רוחניות של הסופר) על מנת לתאר בדיוק המקסימלי, באמצעות השפה, את אשר יש להעביר לממד אחר על-ידי מדיום מלאכותי בעליל: הספר. הסופר – שיכול להיות במקביל גם אמן – הוא בראש ובראשונה רטוריקן, מעצב של אותיות, מילים, ניסוחים, השהיות, שתיקות, תהודות ומחשבות. הקפאת זרם הדם, ריסון הרגשות וצינונם הינם תנאים מחייבים על מנת להעניק לאינטלקט את ההזדמנות להפיק את החיתוך הנכון, את ההשתלבות המתאימה, את מה שאנו לבסוף מכנים 'יצירת מופת'. עם זאת, ובאופן לא מפתיע, התיאור שואף להתקרב ככל שניתן אל המציאות כפי שהיא נחווית על ידי החושים. תנועות, מחוות גופניות, דיבורים, חיבובים, מעשי אהבים, צרחות, מכות ועוד אלמנטים, הנטולים ישירות מעולם המעשה, שוטחים את האידיאה שאין דרך אחרת להביעה בפני האורגניזם הקרוי בן אדם.

לפיכך, מעוררת עניין מיוחד דווקא האוטוביוגרפיה האמנותית, שכביכול אינה אלא פיקציה פרדוקסלית בלתי אפשרית. כיצד יכול באמת האמן לתאר את קורות חייו, אלו שחווה במציאות החיצונית עם התקדמות הזמן, בעוד מידת אמנותו, המעיקה כריחיים על צוואר, מכתיבה לו לשכתב – תרתי משמע – את קיומו? לכאורה, סיפור חיים הוא העדות הנאמנה ביותר על אודות חייו של בעל האוטוביוגרפיה. למעשה, אין כלל ודאות כזו, ודווקא ההפך הוא הנכון ברוב הפעמים, שכן את האובייקטיביזציה של המאורעות מצליח להעביר דווקא אדם חיצוני, הביוגרף, ולא מושא הכתיבה. למעשה, אין ספק כי האוטוביוגרפיה האמנותית הראשונה בעת החדשה, "וידויים" של ז'אן-זאק רוסו, מלאה מכל עבר בהונאה עצמית ובעריכת 'האני' המספר. "הוא שיקר והאמין בשקריו", כתב עליו טולסטוי, מי שבצעירותו הושפע עמוקות מהפילוסוף הצרפתי, ולאחר מכן, בשיטוטיו אחר האמת, זנח אותו לאנחות.

לספר סיפור

ביטויים רבים לסיפורי החיים. מלבד האוטוביוגרפיה האמנותית, כעדויות ביוגרפיות משמשים גם ממוארים ויומנים, הנסבים לרוב סביב קטע מהחיים ולא מהווים רצף כרונולוגי מהילדות ועד לבגרות או לזקנה. אך מה יכול אדם לעשות כשאין בידיו הכלים לתאר את מציאות חייו בפרק זמן מסוים, ולא משום שעומק מחשבתו מונע זאת ממנו, אלא משום שאין למעשה כלים כאלו? מה יכול אדם לעשות כדי לפרוק את נטל זיכרונותיו, כשאין דרך לפרוק אותם; כאשר אין כל אפשרות לעבור את הקתרזיס שמעניק תהליך היצירה? מה יכול לעשות אדם הבא מעולם אחר; עולם עם חוקים אחרים, עם תנאי קיום אחרים, עם רגשות אחרים, כדי להסביר את עצמו, כדי לומר 'אלו היו חיי'? האמת ניתנת להיאמר: מפרספקטיבה ספרותית אין הוא יכול לעשות דבר.

כאשר מחילים את הסוגיה האוטוביוגרפית על עולם ההגות של ניצולי המחנות לאחר השואה וזוועות מלחמת העולם השנייה, המילים מקבלות משנה תוקף. וכאשר בוחנים אותן דרך פריזמה צרה-שבצרות התוחמת את קבוצת הניצולים שנכנסו ויצאו מהמחנות כאינטלקטואלים הדברים מתחדדים פי כמה וכמה. שכן רוב ככל העדויות שחולצו מתחתיות שאול הזיכרונות של מי שעונו, הושפלו, הורעבו והוכו עוסקות בעיקרן ברצון לספר סיפור, לתעד את המאורעות כהווייתם, להפוך לביוגרפים של תקופה ולאוטוביוגרפים של עצמם, כדי שגם אחרים ש'לא היו שם' יבינו את אשר עבר עליהם בתופת הנאצית. עם זאת, ככל שעוצמת החורבן פורצת כל גבול מפלצתי של הבנה ותפיסה אנושית, כך יותר ויותר קשה הדבר לתיאור. ואולי בכך ניתן להסביר מדוע רבים מן הניצולים נעטפו – ועודם נעטפים – באלם מוחלט לגבי קורותיהם ב'אותם ימים'. חוויית המאורע אינה מבטיחה יכולת תיאורית שווה בכוחה, וכאן נדרשות מעלותיו של הסופר האמן בתיאור וניתוח של הזוועה, בהפשטתה מקרביה המגואלים בדם וצחנה; מעלות שניתן למצוא אצל מתי מעט מהאמנים האירופים הדגולים כדוגמת רובר אנטלם, ויקטור פרנקל, פרימו לוי, ז'אן אמרי וחורחה סמפרון – אינטלקטואלים מרצון טרם ביעותי השואה, ואינטלקטואלים-בעל-כורחם לאחריה.

הלוך ושוב תמידי

"למן הימים הראשונים הרגשנו שאי אפשר לגשר על הפער שמתגלה לנו בין השפה העומדת לרשותנו ובין החוויה ההיא, שרובנו המשכנו לחוות אותה בגופנו", כותב רובר אנטלם (1917-1990) – ניצול שואה צרפתי לא-יהודי שגורש בשל פעילותו ב'רזיסטאנס' – בהקדמתו ל"המין האנושי" (1947), אשר נכתב מיד לאחר שובו ממחנה העבודה ומתהליך השיקום. "האומנם נוותר על הניסיון להסביר איך הגענו למצב הזה? הרי עדיין היינו נתונים בו. ובכל זאת לא יכולנו. עוד לא התחלנו לספר וכבר נחנקנו. ואז, מה שהיה לנו לומר התחיל להיראות לנו עצמנו בלתי נתפס". סמוך לסיום, אחרי שכבר העלה את סיפורו הארוך והמפורט על הכתב, ולא נחנק כלל, כי אם להפך, הפליא להשתמש בשפה העומדת לרשותו לכל רבדיה וגווניה – מלשון ספרותית עד לשון מדוברת, ומלשון פיוטית עד לשון המונית – אפשר לומר שבמידת מה הפך אנטלם את הבלתי נתפס לנתפס. שהנה הראה שהכול מעשה ידי בני אנוש בבני אנוש: המתעללים אינם חיות כי אם בני אדם, וגם הקרבנות, אפילו הם מושפלים עד עפר, רעבים עד טירוף, מטונפים, מכונמים, מתגוללים בהפרשותיהם, גם הם נשארים בני אדם: אפשר להרוג אותם, אבל אי אפשר להוציא אותם מכלל המין האנושי, וכל מה שהוא אנושי חייב להיות נתפס. בסוף מסעו התיעודי הנועז מגדיר אנטלם מחדש את המושג בלתי נתפס. "בלתי נתפס: מושג שלא מתחלק, שלא מצטמצם. המושג הנוח ביותר. כשאתה מסתובב עם המושג הזה בתור מגן, המושג של הרִיק, הצעד שלך נהיה בטוח יותר, איתן יותר, והתודעה שלך מתאוששת".

"המין האנושי" נכתב מתוך מגמה של הלוך ושוב תמידי בין סיפור לחשיבה, בין הקונקרטי למופשט, בין נרטיב תיאורי ועלילתי שמתעכב על פרטי פרטים ובין ניתוח עיוני, שכלתני ואידאולוגי של המנגנונים שמניעים את ההוויה האנושית של מחנה הריכוז, עד שהיא מתגבשת והולכת, מתייצבת כשגרת חיים יום-יומית, שגרה ממושמעת, שמצייתת לכללים המוכרים לכול, גם למענים וגם למעונים: אלה ואלה נשלטים על ידה, אלה ואלה אינם בני חורין – והחשוב מכול: אלה ואלה בני אדם, בני מין אנושי אחד. התיעוד הזה, דרכו של אנטלם להעביר את הנוראות, מגיע לרמות כל כך קיצוניות של דיוק ומוחשות, עד שהוא פשוט סותר את ההיגיון הרציונלי, ואינו יכול להתקבל על הדעת, למרות נהירותו המוחלטת (שהיא-היא דרכו של אנטלם לומר את הביטוי שמעבר למילים). נקודה זו מציבה את "המין האנושי" בפסגת הריאליזם התיעודי-שואתי בפרט, ובשורה אחת עם מיטב יצירות האמנות האוטוביוגרפיות בכלל.

ממדע ועד ספרות

"אני עצמי, כשהביאו אותי אל מחנה-הריכוז באושוויץ, הפקרתי כתב-יד שהיה מוכן לפרסום. אין ספק כי רצוני העז לכתוב מחדש כתב-יד זה הוא שסייעני לעמוד בתלאות המחנה". בספרו "האדם מחפש משמעות – ממחנות המוות אל האקסיסטנציאליזם" כורך ניצול אושוויץ ויקטור פרנקל (1905-1997), מייסד הלוגותרפיה ושיטת הניתוח האקזיסטנציאליסטי, את גישתו המדעית עם ניסיון חייו. השתלבותם של שני פנים אלו מוצגת באופן דו-כיווני, כך שהחוויות שעבר במהלך השואה גיבשו את גישתו המדעית, וגישתו המדעית הייתה דה-פקטו לדרכו להבעת חוויותיו.

בשונה מן הגישה המדעית הטהורה של פרנקל, ביטא עצמו מדען אחר, כימאי בהכשרתו, על ידי מיזוג בין הפן הספרותי והפן המדעי. פרימו לוי (1919-1987) – ללא ספק החשוב והמקורי שבין הכותבים על אודות המחנות, ואחד מגדולי הסופרים והאינטלקטואלים במאה העשרים – בחר בשילוב רחב של ז'אנרים כדי לתאר את שעבר עליו באחד-עשר החודשים באושוויץ: ממואר ("הזהו אדם?"), סיפור מסעות-זיכרונות ("ההפוגה"), מסות ("השוקעים והניצולים"), סיפורת אוטוביוגרפית סמי-מדעית ("הטבלה המחזורית") סיפורת בידיונית ("אם לא עכשיו, אימתי?", "מפתח כוכב"), סיפורים קצרים ("זמן שאול"), שירה, מאמרים, ראיונות ועוד. להבדיל מניצולי שואה אחרים, לוי הגיע לאושוויץ עם מטען תרבותי רב-עוצמה, שאילץ אותו בבוא העת, עם שחרורו וחזרתו לביתו שבטורינו, איטליה, לתעד בלי סוף, יום וליל, עד הסוף המר (לוי התאבד בקפיצה מן הקומה השלישית של בניין מגוריו).

ב"הזהו אדם?" (1947) – ספרו הראשון, אשר תואר כאחת מיצירות המופת של המאה הקודמת – הופך לוי את מחנה ההשמדה לאלגוריה על אודות גסיסתה של תרבות שלמה. מסקנותיו הנוקבות על אודות החברה והיחיד נשזרות באופן טבעי במלאכת המספר ומעלות את התיאור האפי, על אף שימושו הרב בקונוטציות ספרותיות קלאסיות, לספירות אמנותיות חדשות. "הקומדיה האלוהית" של דנטה והטרגדיה היוונית הקלאסית משמשות כר נרחב לצורך העלאת הזיכרון המתעתע מאותם ימים, וגיבושו לכדי פיגורה כלשהי, המסוגלת לטעון על גבה את המטען הבלתי ניתן לנשיאה. שקיעתו של עולם שלם מתעצבת באופן אמנותי מובהק; המחבר – על ידי שאר ניסיונותיו הספרותיים – הוכיח כי מטרת העברת החוויות לא הייתה חשובה פחות לדידו מהחוויות עצמן. "לא יוסיף ספרי מאומה על מה שכבר ידוע לקוראים ברחבי העולם על מעשי הזוועה שנעשו ועל הנושא, המעורר פלצות: מחנות ההשמדה. אולי יהיה בכוחו להאיר פינות נסתרות אחדות בנפש האדם כדי להבינן". לוי אף הגדיל לעשות בהמשך מפעלו על ידי ניתוק של הסיפור מהמסגרת הפרסונלית, והבאתו לכדי עמידה בפני עצמו. כך ב"הטבלה המחזורית": לכאורה זוהי אוטוביוגרפיה שכל אחד מפרקיה סובב סביב יסוד כימי מטבלת היסודות של מנדלייב. אך לוי, ברגישות רבה ובקפדנות פלוברית, אורג את מאורעות חייו למארג ספרותי מתוחכם, ועל כן מוצדק לראות בספר הזה רומן. תקופת אושוויץ ה'חסרה' בספר – קו פרשת המים החוצה את חייו – קיימת בו קיום סמוי למלוא אורכו; ומקצוע הכימיה הוא אך "גרסה נמרצת יותר של מקצוע החיים." הכימיה מהדהדת, בו בזמן, את ההיסטוריה הנפשית של המחבר, את מצבו של היהודי בעולם פשיסטי, ואת יסודות הקיום האנושי בכללותו.

בתווך בלתי אפשרי

"הרשמים מעולם התרבות והאמנות וכל מה שיש בכוחם להעיר בנו אינם תופסים במערך הנפשי של איש-הרוח אלא מקום מצומצם, ובוודאי לא את המקום העיקרי". כך מנתח את עצמו ז'אן אָמֶרי (1912-1978), אוסטרי ניצול אושוויץ ובוכנוולד ומגדולי המסאים במאה העשרים, שעונה בידי הגסטפו בשל התנגדותו לנאציזם, ונשלח למחנות בשל יהדותו למחצה. "החשיבה האנליטית חשובה ומהותית מהם: ממנה היינו רשאים לצפות שתשמש לנו [האינטלקטואלים בשואה] הן משענת והן מורת-דרך לנוכח הזוועה. אבל גם בעניין הזה באתי ועודני בא לידי מסקנות מאכזבות. החשיבה הרציונלית-האנליטית לא זו בלבד שלא הועילה כלל במחנה, ובייחוד לא באושוויץ, היא אף הוליכה במישרין אל דיאלקטיקה טראגית של הרס עצמי" (מתוך "בגבולות הרוח האנושית" – מסתו הראשונה על חוויותיו תחת המכבש הנאצי, 1964).

מסותיו של אמרי, שהחשובות והידועות שבהן אוגדו לראשונה בכרך "מעֵבר לאשמה ולכפרה – ניסיונותיו של אדם מוּבס לגבור על התבוסה" (1966), לא נועדו להיות תעודה או ניתוח אובייקטיבי, לא של ההתרחשויות שקרו ולא של השאלות הקיומיות שהן העלו על סדר יומו של האדם המערבי בן זמננו. הן נועדו להיות עדות של קורבן. "לא הרייך השלישי הוא שמעניין אותי כרגע", כתב אמרי במבוא למהדורה של 1977, שבו הוא מסביר למה אין הוא רואה צורך לשנות דבר מן הדברים שכתב יותר מעשור שנים קודם לכן; "הדבר שמעסיק אותי והדבר שאני מוסמך לדבר עליו הם הקורבנות של הרייך הזה. איני מבקש להעמיד להם אנדרטה, שכן היות קורבן כשלעצמו עדיין אין בכך משום כבוד. רק את מצבם הקיומי אני רוצה לתאר, והמצב הזה קבוע, ואינו ניתן לשינוי". ייחודן של המסות אינו טמון דווקא ברדיקליות הלא-מתפשרת שלהן, הכבדה מנשוא לעתים, אלא גם בהליכתן על חבל מפותל מאוד ודק למדי בין ההגות המופשטת ובין הווידוי האישי (אמרי עצמו הגדירן כ"ווידוי אישי מקוטע בהגיגים"). הרעיונות הסבוכים, הניזונים מן החשיבה האירופית לדורותיה – החל באידיאליזם הגרמני (שאמרי התפכח ממנו סופית במחנה, על פי עדותו) וכלה באקזיסטנציאליזם מבית מדרשו של סארטר – מסתבכים אף יותר בשל עוצמת החוויות והרגשות האישיים המתערבבים בהם. מטעם זה אמנם נפגעות הבהירות, העקביות והחד-משמעיות של כתיבתו; אבל כנגד זה מתחזק כוחן של המסות כעדות של בן הדור ההוא מחד גיסא, וכסימון של גבולותיה ותבוסתה של הרוח האנושית בעת החדשה מאידך גיסא. תבוסה הבאה לבסוף לידי ביטוי בהתאבדותו של אמרי בזלצבורג שני עשורים לאחר שחרורו.

בדומה לגישה זו, אך עם דגש ספרותי בעל נופך אוטוביוגרפי מובהק, גולל הסופר הספרדי-צרפתי חורחה סֶמפרוּן (1923-2011), חתן פרס ירושלים, את קיומו החדש למן הרגע שבו דרכה רגלו בפעם האחרונה על מפתן מכלאת בוכנוולד. סמפרון, לא-יהודי שנשלח גם הוא, כאנטלם, למחנות בשל השתתפותו הפעילה בתנועת ההתנגדות הצרפתית (ה'רזיסטאנס'), ניסה לתאר בכתביו את ההשפעה של המאורעות על איש הרוח שנקלע אליהם ללא הכנה מראש, ומנסה לגבש לעצמו את זהותו מחדש. "הם נוכַח פני, עיניהם פעורות, ולפתע אני נשקף אל עצמי במבט המתחלחל הזה: אֵימתם". מתאר סמפרון בפתח "הכתיבה או החיים" (1994) את רגע השתחררותו, בעמדו לפני הקצינים הבריטים. "הם מביטים בי, עיניהם טרופות פחד, רוויות זוועה. לא ייתכן שראשי המגולח למשעי הוא העניין, הוא הסיבה. טירונים בצבא, ילדי איכרים, ועוד כהנה, ראשיהם מגולחים כך סתם. בנלי לגמרי, העסק הזה. משהו שאינו מטריד איש, סתם קרחת. שום דבר מאיים אין בזה. אז אולי החליפה שלי? ודאי היה בה משהו מסקרן: בלואים לא-תואמים. אך לרגלי מגפיים רוסיים, מעור גמיש. מַקלע גרמני חגור לחזי, אות מובהק לסמכות בימים כאלה. הסמכות אינה מאיימת, דווקא משרה ביטחון. ושמא רזוני? ודאי ראו כבר מחזות גרועים מאלה. אם הם צועדים בעקבות צבאות הברית החודרים בעונת האביב הזאת אל לב גרמניה, כבר ראו מחזות גרועים מאלה. מחנות אחרים, גוויות מהלכות ממש. הפּכּים האלה עשויים להפתיע, לסקרן: ראשי המגולח, סחבותי הלא-תואמות. אך אין הם מופתעים, ואין הם מסוקרנים. את הבעתה אני קורא בתוך עיניהם. נותר אפוא רק מבטי, כך אני מסיק, שהיה בו כדי לסקרנם כל-כך. הזוועה שבמבטי היא שחושפת להם את הזוועה שבה הם אחוזים. הכלל, אם עיניהם הם מראָה, הרי שמבטי כנראה מבט משוגע, חָרֵב".

האוטוביוגרפיה "הכתיבה או החיים", שנכתבה לעת זקנה, היא סיפורו של ניצול;  קרעי סיפור הנחתכים בקטעי הגות על עצם הסיפור, סביב חוויית השחרור וההישרדות של אדם שחצה את המוות ומנסה לשוב אל החיים. זהו סיפור שהוא פרי הספק באשר לאפשרות הסיפור, שכן כיצד ניתן לגרות את הדמיון אל מה שלא ניתן לדמיין, איך ניתן להחיות בשביל הקוראים עולם שבו הרע המוחלט מתעמת עם האחווה? לא אשמה על שנותר בחיים עומדת במוקד ספרו של סמפרון, אלא החרדה מפני החיים. מכאן ואילך החיים הם השכחה, והכתיבה היא חזרה למוות, סירוב לחיים. אך סמפרון לא נכנע, קם מאפרו והמשיך להיאבק בין הכתיבה ובין החיים, בתווך הדמיוני-מציאותי שבו מצטמצם ומתרחב חליפות קיומו הבלתי ייאמן של האינטלקטואל לאחר השואה. "האויב היה בשער: החירות".

סורגים שפה

מהו, אם כן, הקו המנחה בהבנת היצירות המזעזעות ביותר של המאה העשרים? התשובה לכך פתוחה וסתומה בעת ובעונה אחת. בקובץ השירים מערערי היסודות הפואטיים "סורג-שפה" (1959), מזקק פאול צלאן את תמצית שורש המאבק על היכולת להתבטא – דו-קרב שבו ההפסד אמנם ידוע מראש אך לא חסר תכלית – ובכך מסכם באופן גאוני וטראגי את הגישות השונות בכתיבתם של האינטלקטואלים לאחר זעזוע המחנות. "עִגּוּל-עַיִן בֵּין סוֹרְגִים // עַפְעַף, חַיָּה מְשׁוֹשִׁית, / חוֹתֵר מַעְלָה, מְשַׁחְרֵר מַבָּט", מתאר צלאן את דרך הסתכלותו על העולם דרך 'סורג-שפה' – צוהר מסורג, שדרכו היו נזירות מדברות עם אורחיהן – ובכך רומז על משמעות כפולה: הגבלת הדיבור, מחד גיסא, ואפשרות הדיבור, ואף ארגונו בצורת הסורג, מאידך גיסא. השפה ה'ישנה' אמנם מאפשרת תקשורת, אבל בה בשעה מהווה כֶּלא למשמעויות החורגות ממנה; משמעויות שאותן, ודווקא אותן, מנועים הניצולים בעל כורחם מלסרוג לתוך שפה חדשה שתהיה נהירה גם לקוראים הזרים לעולם המוות. "לוּ הָיִיתִי כָּמוֹךְ, לוּ הָיִית כָּמוֹנִי, / הֲלֹא עָמַדְנוּ / בְּאוֹתָהּ רוּחַ אַחַת? / אֲנַחְנוּ זָרִים".

לקריאה נוספת:ז'אן אמרי, "מעבר לאשמה ולכפרה", מגרמנית: יונתן ניראד, מבוא והערות: אילנה המרמן, עם עובד, 2000; פרימו לוי, "הזהו אדם?", מאיטלקית: יצחק גרטי, עם עובד, 1989; פרימו לוי, "הטבלה המחזורית", מאיטלקית: עמנואל בארי, הספריה החדשה, 2001; חורחה סמפרון, "הכתיבה או החיים", מצרפתית: עידו בסוק, הספריה החדשה, 1997; ויקטור פראנקל, "האדם מחפש משמעות", הקדמה: גורדון ו' אולפורט, מגרמנית: חיים איזק, דביר, 1970

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-6 בינואר 2012, ב-גיליון ויחי תשע"ב - 752, עיון ותויגה ב-, , , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: