סיפורו של הרב צבי הירש מייזליש על השופר שבו תקע במחנה-נערים המוני באושוויץ  נשמע כאגדה, אך קיבל בעקבות המחקר אישוש בעדויות רבות ומרתקות. פרק עלום מתולדות השואה

מעטות ההזדמנויות שבהן כותב החוקר את הסיפור שמאחרי המחקר. במחקר זה, נשזר הסיפור שמאחורי המסך לזה שבקדמתו, וחשף עוד אחת מפרשיותיה העלומות של השואה.

חברתי, שירה שמידט, שילבה (על פי הצעתי) בכתבה שפרסמה בג'רוסלם פוסט קטע מזיכרונותיו של הרב צ"ה מייזליש על ראש השנה באושוויץ ועל תקיעת השופר שם. מייזליש, דיין בוייצן שבהונגריה (VAĆ), שימש באושוויץ דמות מופת. בעמדו במגרש שבו הוכרעו חיים ומוות בהנף יד, קיבל על עצמו להנציח את זכר תלמידיו ולעסוק בצורכי הרבים. לאחר השואה כיהן כראש בי"ד לענייני עגונות בברגן בלזן, ובשנת תשט"ו פירסם את ספרו "שו"ת מקדשי השם", מהספרים הראשונים שעסקו בהוויה היהודית ובשאלות הלכה שעלו באושוויץ. במוקד זיכרונותיו עומד המפגש בינו לנערים מהונגריה, שיצר כאב גדול אך גם התפעמות מדמותם של בני הנעורים.

התגובות על הכתבה היו מעורבות. לצד ההתפעמות, היו שהגיבו בערעור על העובדות ובהתרסה כי מדובר ב"סיפורי פולקלור" רחוקים מהמציאות: "הייתכן שהבריחו שופר לאושוויץ? איפה היו הגרמנים בזמן התקיעות? האם נרדמו?!"

תגובות אלו העמידו אותי על הצורך ללבן את האירוע ולחפש בנחישות עדים מבין ה"נערים" שעדיין חיים בינינו.

כבסיס לכך שימשה היכרותי עם שלושה מן ה"נערים". הראשון הוא דוד יזרעאל מוונצואלה. נפגשתי עמו לראשונה שנה קודם לכן בירושלים. דוד תיעד מכבר את קורותיו ביד ושם, אך חשוב היה לו לספר לי אישית מה שלא סיפר שם. בראיון, שערכתי בחסות 'גנזך קידוש השם' מבני ברק, תיאר דוד בעברית קולחת ובחיוניות נפלאה מפגש מיוחד עם הרב מייזליש באושוויץ, שעליו אספר בהמשך.

גם חברו מאז, צעיר העדים במשפט אייכמן,  יוסף זלמן קליינמן, שימר פרטי פרטים של אותם ימים נוראים, תרתי משמע. ואליהם הצטרף דוגו, דוד לייטנר מניר גלים, שסיפורו הועלה בסרט בהפקת מכללת ירושלים.

ניסיונותי לאתר מסמכים הקשורים באירועים אלו העלו חרס, למרות מאמציהם של חוקרים מהארץ ומארכיון אושוויץ לסייע בידי. מסמכים בודדים איתרתי ביומני הזונדרקומנדו מאושוויץ ובזיכרונות שנכתבו מיד לאחר השואה, אך בהעדר מסמכים נדרשתי להרחיב את מעגל העדים ולהרכיב את הפאזל מסיפוריהם. 

ה"נערים" דוד, יוסף ודוגו הצטרפו לאתגר שהצבתי, ובעזרתם, כמו גם באמצעות פנייה אישית לקהל מאזינים בהרצאותי, חשפתי למעלה מעשרים עדויות על צריף הנערים, שתאמו להפליא לזיכרונות הרב מייזליש.

בעזרת "גנזך קידוש השם" איתרנו אותם ברחבי העולם: הרב מרדכי רימר זצ"ל, מחותנו של הרב אלישיב; מנדל שטיינמץ מלונדון; ישעיה גליק מניו יורק; אביגדור ניימן מכפר סבא; יוסף לנדא מפתח תקווה; האחים התאומים שמואל ומרדכי בש מירושלים; נחום הוך ממושב עשרת (עד במשפט אייכמן); הרב סיני אדלר מירושלים; מאיר טאובר מניו יורק והרב זלמן לייב מייזליש, בנו של הרב, כיום רב בברוקלין, שניאות למסור את עדותו בעזרת בתו הרבנית דושינסקי מירושלים.

יצאתי לדרך, ולפניי נחשף לא רק סיפור השופר, אלא סיפור בלתי ידוע על כמה אלפי ילדים-נערים שהוחזקו בצריפים מיוחדים באושוויץ בקיץ תש"ד עד לאחר שמחת תורה וניהלו "שגרת" חיים יוצאת דופן. משם נשלחו לצעדות המוות לגרמניה, ורבים נפלו בדרכם הארוכה עד לשחרור. את סיפורם אביא כאן בקצרה ובספרי הוא יובא במלואו. 

"היינו כל הכיתה"

בחודשי קיץ תש"ד/1944 קובצו למקום אחד כשלושת אלפים ילדים- נערים יהודים, מגיל 13 ועד 16, משארית הנוער היהודי בהונגריה. ציבור כזה של נערים לא נותר בשום קהילה באירופה, אך למרבה הצער ההתקבצות הייתה במחנה ההשמדה אושוויץ 2 בירקנאו.

רוב הילדים נשלחו בשילוחים ההמוניים מהונגריה בתש"ד והופרדו ממשפחתם באחת, ברציף הרכבת, בין חג השבועות לחודש תמוז. הנערים הגיעו מערי השדה שברחבי הונגריה. "היינו שלושים חברים מבית הספר היהודי בנירדהאזה, כל ילדי הכיתה. שמחנו שלפחות אנחנו יחד…  עשו אותנו מכוערים. היינו לבושים בתלבושת אחידה: בגדי פסים", סיפר דוגו. ופרידמן כתב: "התברר לי כי כמעט אין עיירה או יישוב בהונגריה שלא היו מיוצגים בצריף זה".

הגרמנים נהגו בנערים באופן חריג: הם בודדו אותם בצריפים מיוחדים, שכונו בפי האסירים ה-"Kinderlager" – מחנה הילדים. הצריפים היו צפופים במיוחד (בקיץ תש"ד היה אושוויץ 2 בתפוסתו המלאה ביותר) ובחלק מהם הוצאו הדרגשים כדי שיכילו יותר נערים. נערים-ילדים אלו לא נשלחו לעבודות כפייה בדומה לגברים, וגם לא למשרפות; באופן מוזר, הם כאילו הושמו ב"הקפאה".

השמועות אמרו כי הם נועדו לעבודה ב"בית הספר לבנאים" או שהינם מועמדים לתוכנית חילופין, השערות שנסכו בלבם תקווה. לאחר מספר שבועות שוכנו במחנה הצוענים E. הם עברו סלקציות יומיומיות בעמידה ממושכת בחום ובקור, והפחד מפני הלקאות אכזריות היה גדול מפחד המוות. הרעב נגס בהם, ומי שלא מצא לעצמו מזון נוסף היה על גבול איבוד השפיות. כדי להפיג את הקור היו יושבים במעגל סביב מרכז דמיוני, כשאחר מהם מכריז: "מאכן א אויבן" ("נעשה תנור"). האחים שבקרבם שמרו את קרבתם בסוד ותמכו זה בזה.

חיש מהרה נעשו מודעים לנעשה בבירקנאו באמצעות האסירים הוותיקים ומשום שחיו סמוך לקרמטוריום, ומתוך כך חיפשו כל דרך להשתלב בקבוצות שיצאו למחנות עבודה סמוכים.

היצע העבודה בתוך המחנה היה קטן. העבודות המבוקשות היו בחלוקת האוכל, כשליחים, בגינון או ב"קבוצת הביוב", ה"שייסקומאנדו", מלאכות שאפשרו תנועה בין המחנות והשגת מזון.  

רחמיהם של אנשי הזונדרקומנדו, עובדי המטבח והנשים במחנה הסמוך נכמרו למראה הילדים והם העבירו להם מעט מזון וגם חום. "זכורים לטוב יהודים טובים, בעלי חסד, שמעולם לא איבדו את צלמם היהודי ואת רגש הרחמנות על אחיהם, ותוך כדי עבודתם במטבח היו פה ושם מנסים, עד כמה שהיה ביכולתם, לזרוק החוצה שיירי אוכל וכדומה להחיות נפשות רבות" (קלינמן). במקרים בודדים היו נערים שזכו להגנה אישית על ידי אסירים פוליטים ואחרים.

בצריפי הילדים הלך והתפתח הווי חיים, חרף חיי היום יום הקשים. "בצריף גרו כאלף נערים והצפיפות הייתה גדולה מאוד, אך גדולה ממנה הייתה האחדות. כל אחד הושיט עזרה לזולתו ככל שיכול… אם מישהו השיג מידע משמעותי, למשל –  מתי והיכן מצוי מרק סמיך, הוא דאג ליידע את חבריו" (רימר). למרות זאת בראש ובראשונה כל אחד היה צריך לדאוג לעצמו.

הנערים חיפשו עיסוקים לשעות הפנאי המרובות שבהן נכלאו בצריף. הם עסקו בציור, שיחקו ויצרו משחקים: "נערים אחדים ציירו על גבי שמיכות בהירות משחקים ממשחקים שונים, כגון ארבע תחנות, ושיחקנו בהם ובמשחקי חברה נוספים" (קלינמן). היו נערים שידעו לשיר, וקולותיהם הרעידו את הנשמה. ברלה גוטמן, חבר המקהלה במונקץ', שר ברגש רב את השיר "הבט משמים וראה, כי היינו לעג וקלס בגויים". נער צנום מפאפא כונה "הזמיר", ובשעות הערב, בעיקר בשבת אחר הצהרים, עמד על משטח הלבנים בטבור הצריף ושר בקול צלול, וגם הגברים מהצריפים הסמוכים נקהלו לשמוע את שירתו (שיק). בהזדמנות נדירה, כאשר עברה להקת ציפורים מעל אושוויץ, מצאו עצמם מביטים מעלה ושרים שיר געגועים הביתה (פרידמן).

תפילין רמוסות

עיסוק משמעותי ביותר היה חיפוש קרובים במחנות הסמוכים. במחנה הנשים גילו אחדים מהם אחיות או קרובות, והיו זורקים זה לזה מזון, פיסות בד ואפילו פתקים. אביגדור ניימן סיפר כי נהג לזרוק לאחותו פתקים בעזרת אבן. "אחותי אומרת שמה שהכי נתן לה היה שבאחד הפתקים האלו כתבתי לה: 'היום אני בר מצווה'. […] אני זוכר שהיא זרקה לי לחם, והיא טוענת שאני זרקתי לה לחם".

חלק ניכר מהנערים, בעיקר מערי המחוז בהונגריה, ספגו את חינוכם במשפחות ובישיבות, ולרבים מהם האמונה והתפילה היו אי רוחני ועוגן לקיומם. באזניהם הדהדה צוואת ההורים: "תישארו יהודים". דוד לייטנר נצר את עצת אביו, לומר ברגעי הסכנה את מזמור כ' בתהילים, "מזמור לדוד, יענך ה' ביום צרה", ולא לאבד את התקווה. היו ביניהם כמובן גם כאלו שאיבדו את האמונה לאחר שקלטו את הזוועה המתרחשת באושוויץ.

אחד החפצים שנדרש ביותר היה סידור תפילה. מפליא עד כמה נושא הסידור עלה בזיכרונותיהם של הנערים. הם קיבלו סידורים מהגברים במחנה הסמוך או מאנשי הזונדרקומנדו. לעתים קיבלו חומשים ואף תפילין. מרדכי רימר ואחרים ספרו כי הנערים היו מתפללים יום יום והעבירו את התפילין ביניהם. בש תיאר כיצד הסתיר את התפילין בתוך הנעליים, ואת הנעליים שם בתוך המזרון. במשפט אייכמן תיאר קליינמן את חווייתם הקשה כאשר אחד מהם הושכב להלקאה פומבית של חמישים מכות. הנער לא בכה. לשאלתם מדוע הולקה, השיב: "זה היה כדאי, הבאתי לחבריי כמה סידורי תפילה, שיהיה להם במה להתפלל". "לא היה נער שלא התרגש מהמעמד ההוא", סיים קליינמן.

נערים בוגרים ומלומדים נטלו אחריות על הצעירים יותר. מרדכי טויב זכר את התפילות על פה, והיה אומר אותן בקול כשהאחרים משתתפים עמו. "הייתי לומד יחד עמו במחנות פרשת השבוע עד 'שני', כפי שנדפס בסידורים בקריאה בתורה לימי החול. ר' מרדכי היה מצטט רבות בעל פה את דברי רש"י הקדוש. אלו היו אצלו כמונחים בקופסא, מאחר שלמד בילדותו בקליינוורדיין אצל מלמד דרדקי מקצועי, במיוחד בתחום לימוד החומש ורש"י" (גליק).

האחים שיק תיארו כיצד גרמני בשם מקס, שתמך בהם, ביקש לבחון האם יאחזו באמונתם נוכח המחזה שחשף לעיניהם: "הערימה היתה גדולה במיוחד, גבעה ממש. החומרים שלה כאילו אבני חן היו; השתקפה בהם אש ה'קרמו' (הקרמטוריום). היו אלה שקיות קטיפה לרבבות. שקיות תפילין שבהן נשזרו שמות בעליהן בחוטי זהב וכסף ואדום וירוק וסגול. קרועות ורמוסות נשתרבבו מהן רצועות התפילין הדקיקות ואבדו באדמה הבוצית. הגווילין שבקעו מן ה'בתים' חרקו באוושה דקה מתחת לסוליות נעלינו".

הימים הנוראים תש"ה

בדרכים שונות ידעו הנערים את התאריך העברי. החגים כונו בפיהם "גבלס-קלנדר", ימים המועדים מצד הנאצים לפורענות. ואכן, הגרוע מכול אירע בימים הנוראים, שבהם נערכו שלוש סלקציות אכזריות, ובכל אחת מהן נשלחו למוות כאלף נערים.

בראש השנה תש"ה (18-19 בספטמבר 1944) הועמדו אלפי ילדים למפקד, לעיני מנגלה וד"ר טילו, ומתוכם נלקחו הכחושים והנמוכים לצריפי המועדים למוות. לייטנר תיאר: "כשקמנו בבוקר הם לא היו. חמישה נמוכים היו בכיתה שלי מנירדהאזה, והם לא חזרו […] נשארנו עשרים וחמישה מהכיתה".    מנדל שטיינמץ היה בין הנידונים למוות. הוא סיפר על קול בכי שנשמע בצריף, "משהו יוצא דופן, כי באותו זמן נערים כבר לא בכו". הוא ונערים נוספים ברחו ונטמעו בצריפים.

הלם הסלקציה השכיח את ראש השנה, אך היו שהאירוע חיזק בהם את תחושת יום הדין. בצריפים אחדים התארגן מניין. הנערים לא שיערו כי יזכו לשמוע גם קול שופר, דבר שנשמע הזוי באושוויץ, אך הדבר התרחש ונחקק בזיכרונם: היה זה הרב צבי הירש מייזליש, שעבר בין הצריפים ותקע בשופר מספר פעמים. הניידות בין המחנות התאפשרה לו מאחר שעבד ב"שייסקומנדו" – מנקי הביוב. את השופר השיג מפלוגת "קנדה" – ממייני המטענים באושוויץ. 

מאז הובא מווייצן לאושוויץ בי"ז בתמוז, נהג הרב לשוחח עם הנערים ועם עובדי הכפייה הבוגרים ולמד עמם תורה לאחר העבודה מתוך זיכרונו. כשהיה עובר ליד הנערים היה נותן משהו לפיהם, ומבקשם לברך ולהאמין שיש ה' בשמים (יזרעאל). ואולם, השגת השופר וההחלטה לתקוע בו היו יוצאי דופן מכל בחינה שהיא. הרב כתב על כך: "וביום ר"ה הלכתי מבלאק לבלאק, עם השופר בידי לתקוע, והגם שזה היה כרוך בסכנת נפשות גדולה… זכיתי ברוב רחמיו וחסדיו לתקוע ביום ר"ה הלז לערך עשרים פעמים…  והאנשים גרי המחנה היה להם למשיב נפשם האומללה… שעל כל פנים זכו לצאת ידי מצות תקיעות שופר בר"ה גם באושוויטץ".

"זאת לא אשכח", מספר גליק, "כיצד אמרנו אז 'מן המיצר' בקולות רמים. נזכר אני במראהו במעמד מרגש זה, כשהוא עומד ללא זקן ופאות, אבל כולו להט ודבקות, ומתכונן לתקיעת שופר עם כל ההתלהבות וה'ברען' החסידי… ואם הייתה תקיעה שנראתה לו שלא כהוגן, חזר לתקוע אותה, בלי מהירות וחיפזון".  

גם מרדכי רימר, מאיר טאובר ואחרים זכו לשמוע את התקיעות, בתוך הצריף או מעבר לו. "בתוך האש הגדולה הזאת נשמע לפתע קול שופר. אולם הפעם לא קול שופר שיורד מן השמים כדי לחברם אל הארץ, אלא קול שופר שעלה מן הארץ כדי לחברה אל השמים" (סיני אדלר).

לא הכול ידעו את זהות התוקע, אך  התקיעות הזרימו אליהם כוח: "שכחנו איפה אנחנו נמצאים. אמרנו, אם הצלחנו לתקוע בשופר, אנחנו גם נשמע את קולו של שופר המשיח" (פרקש).

שו"ת עקידה

בתעוזה רבה החליט הרב מייזליש לתקוע גם בצריף הנערים הנידונים למוות, למרות תחנוני בנו שלא יסכן את עצמו. הרב ידע כי החלטה זו אינה על פי ההלכה, אולם רגשות לבו הניעו את ההחלטה: "מחמת שבין כך ובין כך לא הייתי מחזיק הרבה מהחיות שלי, אף שידעתי שבאמת גם סברא זו אין לה שום מקור בהלכה". הרב אמר לנערים גם דברי עידוד ואמונה. הקורא את זיכרונותיו של הרב משתאה מעוצמת הקשר בינו לנערים.

באותו יום ראש השנה הובאה לפני הרב שאלה הלכתית, מן הקשות ביותר שידע אב בישראל ושידע רב בישראל. שאלתו של אב, שהיסס האם מותר לו לפדות את בנו יחידו מצריף הנידונים למוות, אם ידוע לו שבמקומו ייחטף ילד אחר כדי להשלים את המכסה שקבעו הנאצים.  

הרב סירב להשיב לו. "רעדה אחזתני לפסוק בדיני נפשות, והשבתי לו: ידידי יקירי, איך אוכל לפסוק לך הלכה ברורה במצב כזה, הלא גם בזמן שבית המקדש היה קיים הייתה שאלה כזו שהיא בדיני נפשות עולה על שלחן הסנהדרין, ואני כאן באושוויטץ, בלי שום ספר להלכה, ובלי עוד רבנים אחרים, ובלי שום יישוב הדעת מרוב התלאות והצרות".

מתוך שתיקתו של הרב הסיק האב כי יש בהצעתו ספק שפיכות דמים ונמנע מלפדות את בנו: "והיה כל היום יומא דראש השנה הולך ומדבר לעצמו בשמחה שזוכה להקריב את בנו יחידו לה'… מחמת שרואה שהתורה לא התירה לו לעשות כזאת, ויהיה חשוב לפני השי"ת כעקידת יצחק אבינו שהיה גם כן ביום ר"ה".

בעשרת הימים בין ראש השנה ליום כיפור הילכה האימה במחנה. כאלפיים נערים הסתובבו כסהרורים מחשש שגם יום כיפור יהיה מועד לפורענות.

ואכן, בערב יום כיפור נערכה הסלקציה השנייה, שהפכה לאירוע מכונן בזיכרון הסלקציות באושוויץ ותוארה גם במשפט אייכמן. גורל הנערים נחרץ לפי גובהם, על פי קורת עץ שתחתיה עברו. אחדים חמקו ואחרים ניסו ככל האפשר להגביה את קומתם, אך צריפי הנידונים למוות מלאו בעוד כאלף ילדים.

בבירקנאו נותרו אפוא פחות מאלף מתוך שלושת אלפים הנערים שהגיעו במהלך הקיץ. בשמחת תורה נערכה סלקציה נוספת, ובה התרחש אירוע יוצא דופן, שבו שוחררו 51 נערים מתוך הקרמטוריום. אף אירוע זה מוזכר על ידי הרב מיזליש ואומת על ידי העדים, שאחדים מהם היו מתוך הקבוצה, אך אין זה המקום לספר סיפור מעניין זה.

מעשה בסוכה

אסיים בסיפורה הנדיר של הסוכה באושוויץ.

מסתבר כי הרב מייזליש, ואולי גם יהודים נוספים, ניצלו את תנאי השטח המיוחדים והצליחו ליצור סוכה בתוך דרגשים שהוצאו מהצריפים עם בואם של אלפי הנערים. אדלר כתב: "זכורני שהייתי מסופק בכשרותה של סוכה זו, היות שאי אפשר היה לישון בה וזכרתי את ההלכה שסוכה כזו גם לאכילה איננה כשרה. ביום האחרון של החג נכנסתי לסוכה ואמרתי את ה'יהי רצון' שנוהגים לאומרו כאשר נפרדים מהסוכה, ותפילה מיוחדת הייתה בפי, שלשנה הבאה נזכה לשבת כבני חורין בסוכה כשרה".

בין אלו שזכו להיכנס לסוכה ולברך את ברכתה היה דוד יזרעאל בן ה-15. בהיותו דובר גרמנית רהוטה, התמנה לעוזרו של אסיר פולני שעבד בבית החולים במחנה E ובין היתר סייע בחלוקת המזון. את אשר אירע בצריפו בערב חג הסוכות, סיפר לי באותו מפגש מיוחד בירושלים.

לילה אחד, בעודו ישן על הדרגש בקומה עליונה, חש מגע על כתפיו והתעורר. מולו עמד אסיר בבגדי פסים ופנה אליו ביידיש לבקש את עזרתו. דוד לא הכיר את האיש, אך מששמע שהוא "הדיין מוויצן" נהג בו כבוד. הרב לחש: "נערי, מחר סוכות, בניתי סוכה, עזור לי לקיים את המצווה ודאג לי ללחם משנה, ממנו אטול רק נגיסה לצורך הברכה".

"תחילה, סירבתי להאמין שמדובר בסוכה. סוכה באושוויץ? אך הוא תיאר איך הקים אותה בין הדרגשים […] ניסיתי לומר שאין בידי לעזור לו, אך הוא התעקש. אז עלה בדעתי לזכות בעצמי במצווה והתניתי בכך את עזרתי. הרב סירב לסכן את חיי: 'אתה צעיר ועליך לחיות'. אך לבסוף נכנע. וכך זכיתי להיכנס לסוכה שהכין. הצדיק התפלל ערבית ואני אחריו, אמר קידוש על החלות, והבטיח לי שבזכות המצווה הזו אנו נשתחרר".

בקול חנוק אמר לי דוד: "האמינו לי, גם למשה רבנו לא הייתה סוכה כשרה כסוכתו של הרב מייזליש באושוויץ".

חלפו שנים ושוב נשזר סיפור הסוכה בחייו.

בשנת תש"כ (1960) היה דוד יזרעאל סוחר מצליח בוונצואלה, אב למשפחה צעירה. בהתקרב הימים הנוראים, הוזמן על ידי חברו לקבלת פנים שערך בביתו לרב משיקגו.

הרב, ניצול שואה הדור פנים, הביא עמו ספרים ונשא שיחת התעוררות לקראת הימים הנוראים. בין היתר סיפר להם שבאושוויץ תקע בשופר, והוסיף: "שם בין הדרגשים הקמתי סוכה, ובעזרתו של נער יהודי שדאג עבורי ללחם משנה, זכיתי לברך 'לישב בסוכה', כפי שכתבתי בספרי זה, 'שו"ת מקדשי השם'".

דוד הוכה בהלם. הזהו "הדיין מוויצן", שחזותו אז הייתה כה שונה? חסר סבלנות המתין לתום השיחה וניגש אל הרב.

– רבי, אני הוא הנער היהודי שהביא את הלחם לסוכה באושוויץ.

הפגישה היתה נרגשת מאוד, ובסיומה העניק לו הרב את ספרו ורשם בשער הספר הקדשה.

תמונת עמוד השער עם הקדשתו של הרב נמסרה לילדיו, מיכל ומנחם יזרעאל, והיא מעטרת את סוכתם בירושלים. 

*

כמאה עד מאה וחמישים נערים שרדו מתוך שלושת האלפים, יחידים ממשפחותיהם. הם הקימו משפחות בארץ ישראל ובתפוצות, מלונדון עד אנטוורפן, ונצואלה, ניו יורק וקנדה. עדות לניצחונם על מזימתם של הנאצים לקטוע את שושלת הקיום של עם ישראל, עדות לחוסנם של צעירים יהודים ולעומק החינוך שקיבלו, אך גם עדות לאובדן העצום להם ולעם ישראל, שנגזלו ממנו נערי החמד, בני הנעורים.

 הכותבת היא ראש המרכז ללימודי השואה במכללה ירושלים ומחברת הספר "בסתר רעם" – הלכה, הגות ומנהיגות בתקופת השואה. מאמר זה הינו חלק מספר מקיף על היהדות האורתודוקסית בהונגריה בתקופת השואה, העומד לראות אור

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012