חלום ושבר: שעבוד מידי אדם / אביעזר ויס

 

לא גזרה קדומה הובילה לשעבוד ישראל במצרים כי אם רצף של טעויות טרגיות שהשליטו תרבות של אלימות ורמייה במשפחת האבות. מסה חמישית ואחרונה על דמויותיהם של אבות האומה

 

גוסטב דורה, יעקב יורד למצרים, המאה ה-19

עלילת האבות היא טרגדיה המתנהלת מן האקספוזיציה שמתארת את היציאה של אברהם מחרן ללכת ארצה כנען, דרך השיא – עקידת יצחק, ועד הקטסטרופה – שעבוד מצרים. אני סבור שבמהלך עלילה זו מלמדת אותנו התורה כי בני האדם – לא גזרתו הקדומה של א-ל – הם המסבבים את הדברים לפי מיטב הבנתם ויכולתם, ומביאים את התוצאות ההרסניות, שרק התערבותו של הא-לוהים כעבור מאות שנים משנה את כיוונן מסופניות לגאולה. לניסיוננו להבין את סיפורי האבות בדרך זו חשיבות רבה, שכן על פי פרשנות זו מלמדת אותנו התורה מבראשית שאף שהקב"ה משגיח על בני האדם – האחריות להתפתחויות חלה עליהם. אין גזירה קדומה שיכולה לשחרר מישהו מאחריות.

והרי, יטען הטוען, שעבוד מצרים כבר נגזר בברית בין הבתרים?! אם נקבל טענה זו נמצא את עצמנו בסיפור מיתולוגי ולא בסיפור הבא ללמד על אחריותנו כאנשים בפני א-לוהים ואדם. מה שאומר הקב"ה לאברהם בברית בין הבתרים הם הדברים שהוא יודע בידיעתו העליונה והשלמה, שדבר אין לה עם הבחירה החופשית של האדם, כפי שהורה הרמב"ם במקומות אחדים.

הבחירה החופשית היא עיקרון שברא הקב"ה עם בריאתו את העולם וכביכול החיל אותו גם על עצמו, כפי שאומר הנצי"ב בפרשת יוסף: "בחירה באדם הוא למעלה מהשגחה עליונה" (הרחב דבר, בר' לז, יג). התורה עצמה בספר דברים תולה את הירידה למצרים באדם ולא בקב"ה: "ארמי אובד אבי (יעקב היה ארמי אובד), וירד מצרימה". התורה אינה אומרת שיעקב קיבל הוראה לרדת מצרימה (הפירוש "אנוס על פי הדיבור" הוא, כמובן, מאוחר יותר. עצם ההזדקקות לו מצביעה על כך שפשט הכתוב מורה על אחריותו של יעקב לירידה). ללמדנו שהקב"ה מאפשר לבני האדם בחירה ותובע מהם אחריות. הוא מתערב במהלכים כביכול כ"רגולטור" העליון, כאשר בני האדם יצרו מציאות שתוצאותיה סטייה מוחלטת מהתוכנית הא-לוהית הנצחית. כך הוא פועל בדור המבול, כך בדור הפלגה וכך ביציאת מצרים (עיינו בפירושי הנצי"ב באתריהם ובמאמרו "שאר ישראל" פרק ד'). הטענה ששעבוד מצרים נגזר מראש משמעותה היא שהקב"ה קבע מראש לעמו מציאות של סבל וייסורים, של מכות ועינויים ושל הטבעת ילדים ביאור ושיקועם בחומות מצרים ללא צידוק כלשהו.    

ירידה תרבותית

אם נפרש באופן הזה את סיפור חייהם של יעקב ויוסף ונבחן את אחריותם להתרחשויות, נראה כי החלטתו של אברהם לחזור תרבותית אל ארצו ואל מולדתו ולהביא משם את הכלה לבנו היא, במושגי הטרגדיה, הטעות הטרגית בסיפור. מכאן ואילך משתררת על בית יעקב תרבות של רמייה – רבקה מרמה את יצחק, יעקב מערים על עשו, שמעון ולוי מערימים על שכם וחמור, יהודה מרמה את תמר בעניין שלה בנו, האחים כולם מרמים את אביהם במכירת יוסף, והדרך מכאן לשעבוד מצרים ברורה.

גם מאורעות חייו של יעקב ממשיכים את אותה מגמה. חייו אינם משמעותיים כמו חיי אבותיו וברובם הם מסכת של הישרדות. הוא נגרר אחרי המאורעות ומגיב עליהם במידה רבה של תבונה ושל אומץ, אבל הוא אינו יוזם מהלך רב משמעות לכונן את אחיזתו ואחיזת משפחתו בארץ. באירועים מכריעים הוא נותר פסיבי: הוא שומע שראובן שוכב עם בלהה פילגשו ואינו מגיב. בפרשת דינה הוא אינו מוביל את המאורעות אלא נגרר אחרי בניו. לא הוא אלא בניו עונים לשכם ולחמור אביו, ושמעון ולוי אינם שואלים לדעתו כשהם יוצאים למסע השחרור והנקמה באנשי שכם. הוא גם אינו מונע משאר בניו לבוז את העיר, ואת דעתו על מעשיהם, המונעת בעיקר מפחדים, הוא אומר להם אחר שכל המעשה הושלם. רק בסוף ימיו הוא מוצא את האפשרות לגנות מוסרית את הטבח בשכם ולומר על שמעון ועל לוי ש"כלי חמס מכרותיהם". נראה שיעקב עצמו חש שחייו לא מוצו, ולכן כאשר הוא ניצב בפני פרעה הוא אומר לו: "מעט ורעים היו ימי שני חיי". חיים חסרי מעשה משמעותי אינם נחשבים ממשיים. רק האירועים המשמעותיים הם ממשיים – ועל כן אלו חיים "מעטים".

הירידה של בית ישראל ניכרת גם בהתנהגויות אחרות – הן בתחום האישי, כמו מעשהו של ראובן בבלהה או מעשהו של יהודה בתמר, והן בתחום החברתי-כלכלי. בית אברהם ויצחק היה בית אדונים. היו להם עבדים ונערים הסרים למשמעתם. איננו שומעים על אברהם ועל יצחק שהיו בעצמם רועי צאן. יעקב, לעומתם, משרת את לבן כרועה צאן. כשהוא שב ארצה יש לו, על פי דבריו לעשו, "צאן ועבד ושפחה". אבל נראה שעם הכניסה לארץ חל שינוי ויעקב מנהל משק אוטרקי, סגור לחלוטין בפני יושבי הארץ. מכאן ואילך איננו שומעים עוד על עבדים בבית יעקב. הוא נותר לבדו במעבר יבוק ונאבק שם עם ה"איש" התוקף אותו. בהמשך לא נמצא אפילו עבד שילווה את יוסף בדרכו מחברון לשכם לראות את שלום אחיו ואיש מקרי הוא שמוצא אותו תועה בשדה. האחים עצמם הם ש"רועים את צאן אביהם בשכם", כפי שמקובל בחברה שבטית משפחתית, שבה נחוצים הבנים בעיקר ככוח עבודה.

בכל פרשת חייו של יעקב נראה שכל האחים חיים כמשפחה אחת ואין למי מהם רכוש משלו, חוץ מיהודה. ליהודה יש צאן משלו והוא נוטה מאחיו אל איש עדולמי. הוא נטש את שכם וירד דרומה, לחבל הארץ שכעבור מאות שנים יכה בו צאצאו דוד את גוליית הפלשתי, וייסתר בו מפני שאול. אפשר שעצמאות זו היא שמכשירה את יהודה להיות אב למלכות.

חוצפה יהודית

לקראת סוף ספר בראשית עומד לפנינו יוסף, העצמאי מבין האחים. הוא, בכישרונו הנדיר, מסבב את המאורעות כך שתחילתם נראית מבטיחה מאוד וסופם שעבוד, עינויים, הטבעת ילדים ביאור וזעקה גדולה. ללמדך שגם לאדם המוכשר ביותר גבולות, ושיכולת הראייה למרחק אינה יכולה לחול על יותר משנות דור.

סיפורו של יוסף הוא טרגדיה בפני עצמה, המשולבת בטרגדיה הגדולה של סיפורי האבות. חוסר האונים של יעקב בפרשיות ראובן ודינה מכין את הרקע למכירת יוסף. האלימות והרמייה מזמינות את הסיפור הקשה הבא, שהפך להיות טראומה בקורות עם ישראל, עד שחכמים ראו בו עילה מוצדקת לשפיכת דמם של גדולי ישראל, עשרת הרוגי מלכות. לפי תחושת חז"ל, מישהו ברמת המנהיגות הלאומית צריך ליטול אחריות, ואם לא היה כזה בדורות קודמים במשך מאות רבות של שנים – הרי הגיע הזמן, אחרי חורבן בית שני. מעשה איום כזה נשאר תלוי ועומד מעל העם עד יום הפירעון. החינוך הדתי בגולה ובימינו, המנסה בכל כוחו ליישר הדורים, גורם לכך שהמעשה אינו נתפס בעינינו כהשחתה נוראה, זאת מפני שכביכול הוא מסתיים ב"הפי-אנד". אך האמת היא שקשה למצוא בתנ"ך כולו ואף באפוסים המכוננים בתרבות העולם נורא ממנו ומתוצאותיו – שעבוד מצרים.

כמו כל סיפור טראגי, סיפור יוסף תחילתו בטעות, או בחטאה הטראגית. זו היא האפליה שמפלה יעקב את יוסף לטובה משאר בניו הרועים העמלים. אין די בכך שהוא אינו מחייב אותו לעבוד במרעה כמו שאר האחים אלא הוא אף מלביש אותו בגד ייחודי. אין פלא אפוא שהנער מפתח חלומות גדולה ואינו מהסס לספר אותם לאביו ולאחיו. ליוסף שלוש תכונות המכשירות אותו להנהגה: הוא שואף לגדולות בנשמתו, הוא מרחיק ראות וחכם והוא אמיץ לב. למרות שנאת אחיו הוא אינו מהסס ללכת אליהם לשכם במצוות אביו הבלתי זהיר, אף שהוא ככל הנראה אינו מכיר את הדרך, שהרי תעה בשדה, ואף שהוא יודע, ללא ספק, את שנאתם אליו; יכולתו לשער מה יהיה בעתיד יחד עם נכונותו ליטול סיכונים מביאות אותו לעמדה הבכירה שהגיע אליה במצרים – והן שעושות את בית יוסף ראוי למלוכה. ממנו יוצאת, בסופו של דבר, מלכות ישראל, מלכות שהייתה תמיד גדולה וחזקה הרבה יותר ממלכות יהודה.

ה' לא גילה ליוסף את העתיד לקרות. חלומותיו שלו מבטאים את משאלות לבו הכמוסות וחלומותיו של פרעה מבטאים חרדות של מלך. החוקיות הסגנונית האימננטית לספר בראשית היא כזאת שכאשר א-לוהים מודיע דבר לאדם, הכתוב אומר זאת בפירוש. בסיפור יוסף לא מתוארים התגלות כלשהי או דיבור כלשהו של ה' ליוסף. איך ידע אפוא יוסף על שבע שנות רעב שיבואו אחרי שבע שנות שובע? ובכן, הוא לא ידע. אומץ לב (אולי סוג של "חוצפה" יהודית), תושייה ותבונה סייעו לו ליצור את שנות הרעב ואת שנות השובע, להתחזות כמי שיודע לחזות עתיד, תכונה חשובה מאוד במצרים, ולקיים את מעמדו ככלכלן מוציא ומביא שעל פיו יישק כל דבר.

השולט בזרעים

וכך היה המעשה, לפי הצעתי: יוסף ידע ליצור אמון ולהתחבב על כל מי שהיה אחראי עליו. הוא אהוב על אביו, הוא אהוב על פוטיפר והוא אהוב על שר בית הסוהר. מטבע הדברים, התכונות הנדרשות לכך הן תבונה וחריצות. כאשר הוא נמצא בבית הסוהר ומובל אל פרעה לפתור את חלומו, הוא יודע שמדובר במצב שבו אין לו מה להפסיד. אם פרעה לא יקבל את הפתרון – הוא יוחזר לבית הכלא באותו מעמד, שהרי הפתרון אינו מדבר על משהו שצריך לקרות למחרת אלא במהלך שנים. אם פרעה יקבל את הפתרון – התוצאה תהיה ללא ספק חיובית עבורו. שלב ראשון זה של מעשהו הנועז הביא לשחרורו ולמינויו כאחראי לכלכלה המצרית.

עכשיו צריך יוסף לייצר שבע שנות רעב והוא אכן עושה זאת. לרשותו שבע שנים שבהן הוא מטיל פיקוח על כל הזרע שבארץ מצרים ובפרובינציה כנען, ובהדרגה, במהלך שבע שנות "שובע", הוא גורם לכך שמחזור הזרעים כולו עובר לשליטתו. ברצותו יהיה שובע וברצותו – רעב. לאיכר אין עוד זרע לזרוע וממילא המחסור הולך וגדל. זוהי שיטה שהייתה ידועה תמיד. במאה ה-20, למשל, השתרר רעב בברית המועצות כיוון שהשלטון הסובייטי שלט במחזור הזרעים. התורה מכוונת אותנו לפרשנות זו: בכל תיאור הרעב אין מוזכרים העדר גשם או בעיות השקיה, שהרי במצרים כמעט לא תיתכן בעיה של מחסור במים. במהלך שנות הרעב זועק העם אל יוסף בבקשה "תן לנו זרע ונחיה ולא נמות". מחסור בזרעים הוא שיצר את הבעיה, וזרעים היו בשפע במחסניו של יוסף.

השליטה במחזור הזרעים מבססת את שלטונו של יוסף ומעשירה את פרעה. העם כולו הופך בהדרגה לעבדים לפרעה, האדמה כולה הופכת לקניינו של המלך, והמלך, ככל הנראה, היה מרוצה מאוד. גם יוסף.

במשך כל השנים הללו יוסף אינו זוכר את אביו ואת אחיו. הוא אינו מתעניין בשלומם בשנות ה"רעב" הכבד, אף שבאותו זמן כנען היא פרובינציה מצרית לכל דבר. ואז מגיע רגע המשבר, המכונה בטרגדיה "תפנית", שמשבש את מהלך העניינים ומביא את הקטסטרופה בסופו.

אחי יוסף באו מצרימה, והוא, המחושב וקר-הרוח, מגלה בקרבו משהו שעד כה לא היה מודע לו: רגש. כשהוא רואה את אחיו הוא נזכר בבית אביו ובאביו.

השתלשלות העניינים ידועה. בסופה טועה יוסף טעות היסטורית שתוצאותיה נגזרות למאות שנים: בעוד כל העם המצרי משועבד לממשל המצרי, יוסף מכניס לארץ מצרים את בני משפחתו ומקיים אותם כקבוצה בת-חורין ונבחרת בתוך העם המצרי המשועבד. למצב הזה יהיו תוצאות הרסניות בעתיד, אבל בינתיים בני ישראל עצמם מסתבכים בטרגדיה: גם אחרי שנות הרעב הם אינם מעלים על דעתם לחזור לארץ כנען, ארץ אבותיהם המובטחת. טוב להם ונוח להם במצרים. הם היו יכולים לעלות מיד אחרי תום הרעב, הם היו יכולים לעלות אחרי מות יעקב, אבל הם השתקעו במצרים.

כוח עבודה זמין

אשר ליוסף – המידע על מעמדו לאחר שנות הרעב מעורפל, אבל הדעת נותנת שהוא נחלש. באין משבר של רעב, שבו צריך לנהל את כלכלת המדינה, אין לו תפקיד משמעותי בממשל הפרעוני. כבר עם מותו של יעקב הוא צריך לבקש רשות מפרעה כדי להביאו לקבורה בכנען והוא אינו יכול לעשות זאת בפנייה ישירה. הוא מדבר אל "בית פרעה" וגם זאת בלשון של התרפסות: "אם נא מצאתי חן בעיניכם דברו נא באזני פרעה". כך אין מדבר משנה למלך. לפני מותו הוא מבין שמכאן ואילך השאלה אם להישאר במצרים או לצאת ממנה כבר לא תהיה נתונה להחלטת בני ישראל ועל כן הוא מביע את תקוותו: "פקוד יפקוד א-לוהים אתכם". בהמשך, כידוע, קם מלך חדש ש"לא ידע את יוסף", "ידע" במשמעות "הכיר ב…". המלך החדש לא הכיר בסדר החברתי שבנה יוסף והכריז על סדר אחר: המצרים, שעד כה היו משועבדים –  יהפכו בני חורין, והמהגרים, שעד כה היו בני חורין בניגוד לכל העם המצרי, יהיו כוח העבודה הזול ויעסקו בשיקום מצרים.

בני ישראל במצרים לא הועסקו בבניית הפירמידות, הארמונות והמקדשים, ולא בבניית ערי אוצר. את אלו אין בונים מטיט וקש, כפי שמספרת התורה על עבודת בני ישראל, אלא מאבני גזית ענקיות. בני ישראל הועסקו בבניית שיכונים עממיים, דיור להמונים. המילה "מסכנות" – אפשר שהיא באה מהשורש "סכן" שבערבית משמעו "שָכַן, גָר", ואפשר שהיא קשורה למילה האכדית mushkanu, שמשמעה "בן המעמד הפשוט" (קרובה ל"מסכן" בעברית). בני ישראל בנו אפוא "ערי משכנות", פרברי מגורים לדלת העם, וזו, כמובן, השפלה. כך עשה המלך החדש מהפך – האליטה החופשית הפכה לעם עבדים לאלו שהיו משועבדים קודם לכן. כך מובנת גם קשיות לבו של פרעה שאינו רוצה לשלח את בני ישראל: הביטוי "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שונאינו" הוא תירוץ מקובל כלפי כל מיעוט שהשלטון חפץ בהשפלתו. יוסף, כך אנו למדים, היה בעל יכולת לחזות את העתיד, אבל לא לטווח רחוק כל כך, אותו טווח שבו העניינים יוצאים משליטתו.

הטרגדיה הושלמה בקטסטרופה מוחלטת: בסופו של הסיפור נמצא עם ישראל במצרים במצב ללא מוצא. עם ישראל הוא כוח העבודה הזול של המצרים, וכוח עבודה זול היה בעבר, ובמדינות מסוימות גם היום, נכס כלכלי ראשון במעלה. ממלכות יצאו למלחמות כדי לכבוש להן עבדים. המצרים מוצאים את העבדים זמינים לפניהם ללא צורך לבזבז משאבים על מלחמות רחוקות. אין אפוא סיכוי לכך שהעם המצרי יוותר על כוח העבודה הזול הזה. העתיד הנראה לעיניהם של בני ישראל במצרים מייאש. יתרה מזאת, בצד הרצון לשמר כוח עבודה זול מודעים המצרים לסכנת התפוצצות האוכלוסין הישראלית. סכנה זו תביא בכנפיה עוד מוות ועוד גזרות.  

היוונים הקדמונים המציאו לצורך פתרונה של עלילה כזאת, המגיעה אל מבוי סתום, את ה"דיאוס אקס מכינה" – האל היורד לבמה מעל גבי מכונה כדי לשנות באופן לא טבעי את מהלך העלילה. תורת ישראל אינה נזקקת לזה. בתחילת העלילה נטמן הזרע לפתרונה: עוד טרם נעשתה הטעות הטרגית הראשונה הובטחה הגאולה ו"ברוך שומר הבטחתו לישראל". הבטחה זו אינה תוצאה של גזרה מעורפלת שניתנה תוך אימה חשיכה, אלא תוצאת מעשה האמונה של אברהם אבינו, שנעשה מתוך בחירה מוחלטת. היא טמונה במעמקי הדורות ותצא לאוויר העולם כשיגיעו מים עד נפש. כמעט אלף שנה לפני שנוצרה הטרגדיה היוונית שביסודה גזרה קדומה, מלמדת תורת ישראל שאין גזרה, וש"בחירה באדם הוא למעלה מהשגחה עליונה" .

*

הערה לסיום: מסה פרשנית זו היא האחרונה בסדרת מסותיי על אבות האומה שפורסמה בשנה האחרונה מעל במה זו ("בין סולם מוצב לסולם לולייני" – על סיפור יעקב אבינו; "טרגדיה מול בית פעור" – על אחרית ימיו של משה רבנו; "תוהה ובוהה ומאמין" – על סיפורי גן העדן ורצח הבל; ו"כמה אפשר להתהלך עם הא-לוהים" – על אברהם אבינו). התגובות למסות אלו היו קוטביות: מ"הארת את עיניי" ו"אני מבין עכשיו דברים רבים שלא הבנתי", דרך "הפכת את יעקב אבינו לאדם פשוט ואת אברהם אבינו לגיבור של איין ראנד", ועד חרון וכעס המזהים בדבריי חזרה על דברי אנטישמים קדומים ומאשימים שאני מעדיף את חוקי חמורבי על ספר בראשית.

אשר על כן, חיברתי מאמר מיוחד ובו אני מסביר את הנחות היסוד העומדות בתשתית קריאתי בתורה. הקורא בו יוכל, כמובן, לחלוק על עמדות היסוד הללו, אבל לא יוכל להתעלם מהן, אם ירצה להבין כראוי את הדברים. המאמר עתיד להתפרסם בגיליון הבא של מוסף 'שבת'.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'א בטבת תשע"ב, 6.1.2012 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-5 בינואר 2012, ב-גיליון ויחי תשע"ב - 752 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. 2 תגובות.

  1. הארת את עיניי

    (באמת..)

  2. וגם את עיניי

    נ"ב: אני לא מאתר את המאמר "בין סולם מוצב לסולם לולייני", מתי פורסם?

להגיב על מנחם לבטל

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: