עידן המפנה גבו לשירה / יעקב בר-און

 

בתקופה שבה כותבי השירה לעתים רבים מקוראיה, נעלמים קני המידה ושוב אין החברה יודעת להעריך שירה של איכות ולהעניק למשורריה מעמד של מובילי דרך. אורציון ברתנא מקונן על העברית, שמח בתרגום היידיש ומשתדל לזרום במציאות מאתגרת

 

אורציון ברתנא. צילום: יעקב בר-און

"לא רק שהשירה העברית בירידה, אלא שהיא על הקרשים. קשה לדמיין אותה במקום יותר נמוך מזה שבו היא נמצאת כעת", קובע באופן חד-משמעי המשורר, הסופר, המסאי וחוקר הספרות אורציון ברתנא, 61, תושב הדר-יוסף בצפון תל-אביב, ש'הים כמו באהבה', מבחר משיריו מתורגם ליידיש, לצד המקור, הופיע באחרונה בהוצאת 'ה. לייוויק'.

"השירה העברית בירידה מכיוון שלא מתעניינים בה עוד", טוען ברתנא. "מעמדו של המשורר כמנהיג וכאיש-רוח שהוא גם איש-ציבור, שהתעצב סביב דמויות כמו ביאליק, טשרניחובסקי ואחרים ובהמשך סביב דמויות כמו אורי צבי גרינברג ואלתרמן, התערער עד כדי כך שאין במשורר שום עניין חברתי וציבורי.

"הירידה הזאת נובעת גם מכך שהשירה כתובה כעת כבדרך אגב", הוא מוסיף. "משוררים אינם יודעים במקרים רבים לנקד, ובעצם הם עד כדי כך אינם יודעים עברית, שכאשר הם טועים הם אינם יודעים שטעו. משורר שכתב בעבר ידע שבעצם כתיבתו הוא בא לשנות את השפה ומטרתו להיות גם פורץ דרך. היום האמצעים הטכניים הם כל-כך רבים שכבר אין מגרות להכיל כל מה שנכתב והאינטרנט כמו הפך למגרה של רבים. כל מילה שעולה על הדעת מופצת מיד גם אם אין לה דורש. אם היה לה דורש, אולי היו מפקחים עליה יותר ובתגובות הדדיות מעלים זה את רמתו של זה".

דווקא כתבת לאחרונה שמצב השירה הישראלית הוא טוב.

"כתבתי את זה בצורה אירונית. רציתי לומר שבגלל הריבוי כביכול ובגלל הפופוליזם כביכול, למראית-עין מצב השירה הישראלית טוב. אבל זהו, כאמור, ריבוי שאין לו דורש. כלומר, קודם הייתה חיטה, אבל אחרי שקילפו אותה נשאר הרבה מוץ שהרוח נושאת ומפיצה אותו".

שתיקת המשוררים

הגרפומניה חוגגת?

"הגרפומניה תמיד חגגה. הבעיה היא שגם אם אתה כותב הברקה בלתי רגילה, שירה שיש בה שאר-רוח, וגם אם אתה כותב דבר חסר ערך, חוסר העניין בהן שווה או כמעט שווה. כשאמרת בעבר גרפומניה, כמו רצית להגיד שאתה מבדיל בין הטוב לבין משהו שניתן לזלזל בו ולנסות לתקן אותו. אבל היום כל אחד יכול והוא חושב שהוא משורר".

עוד קראתי אצלך שכיום אין שירה הקוראת למהפכה כלשהי. האם מתפקיד השירה לקרוא למהפכות, אם לא לחולל אותן?

"אם תפנה לשירה החדשה, כמו זו הרוסית, או הצרפתית, תראה שהרבה מאוד פעמים משוררים ניצבו על המתרסים או שהיו שם עוד לפני שנבנו אותם מתרסים. זאת מאחר שהמשורר הוזה קדימה הרבה פעמים. כך היה בשירה העברית, שבה המסורת, הדתית והלאומית, העמידה לרשות המשורר איש הרוח מקום נישא במיוחד, וראו בשירה גם נבואה. אז אכן משוררים ליוו מהפכות, אם לא בישרו אותן. והיום? – היכן היו המשוררים במחאה החברתית הקיץ?

"קולם לא נשמע. ולא רק הפעם. אם מזה עשרות שנים יש עימות קשה בין יהודים לבין ערבים, היכן המשוררים? איך השירה שליוותה כמעט כל דבר כמעט נמנעת מלהתייחס אל מה שנמצא בלוז חיינו ואל זכותנו להתקיים כאן?".

אין תחליף לדור המייסדים אלתרמן-שלונסקי-גולדברג?

"עד היום לא. המשוררים של היום לא מגיעים לקרסוליהם. אני מעדיף להעמיד בראש דווקא את אלתרמן ואחריו אולי את אורי צבי גרינברג. רק אחר-כך משוררים יותר מינוריים כמו לאה גולדברג".

מדוע לא נוצר תחליף לדור העבר בהנהגת המשוררים?

"לא רק שאין תחליף, אלא שיש שוקת שבורה. אין דורש, כפי שאמרתי. הדבר מתבטא בכך שאם היו בעבר מגזינים לספרות ובעיתונים הופיעו מוספים ייחודיים לנושא, חוברות שלמות, 'משא' למשל, כיום מדור הספרות נעלם ברובו או נבלע בתוך איזה מין מדור תרבות, שהוא מדור תקשורת, שהוא מדור רכילות ובידור".

אולי מעמד העל של הסופרים והמשוררים היה יאה לימים שבטרם מדינה?

"לא רק זאת. מעמד העל של הסופרים והמשוררים בוטל כשבכלל בוטלו מעמדות העל. בחברה חומרנית מאוד, צרכנית מאוד, שלא לדבר על צרחנית, אין זמן למעמדות-על. גם כשאדם זוכה למעמד-על כפוליטיקאי, או כאיש-כלכלה, זהו מעמד בן-חלוף הרבה יותר מאשר בעבר. הטכניקה הפכה להיות העיקר. בוא ניצור מכשיר תקשורת משוכלל, אבל אף אחד לא שואל לאן אתה רוצה להגיע איתו. מה האידיאל? מה המטרה?

"בוא נבהיר שכמובן לא הכול שלילי. אנחנו בדור האינטרנט. אתה מחפש מהר ומבין שמה שמצאת, לא תשקע איתו בנעלי הבית בנוחות, אלא תרוץ הלאה. החיסרון הוא שאין שום מטרה לריצה הזאת. כלומר, הריצה כשלעצמה לא רעה, אבל הבעיה היא המטרה".

חסר לנו איזה ברנר בנוף התרבותי של היום?

"לא יכול להיות! הרי ברנר נולד מבחינה מסוימת אל המוכן. הוא נולד אל העיתון ואל המעמד המרכזי של הספרות. הוא לא יצר כלים, אלא מילא כלים שהיו קיימים. עם הנוכחות הגדולה שלו הוא מילא אותם בגדול. אבל היום, כשאין כלים, גם מי שיש לו נוכחות גדולה אין לו היכן להציג את הנוכחות הזאת".

והדור שאחרי אלתרמן-שלונסקי- גולדברג?

"אם משורר כמו אריה סיון זכה בפרס ישראל – והייתי בין השופטים שהחליטו להעניק לו את הפרס – את מי זה עניין? הזכייה חלפה מבלי לגרום שיקראו אותו יותר. שיתייחסו אליו יותר. ולא רק סיון. היכן משה דור? היום גם זך ועמיחי לא משפיעים".

נזקו של נתן זך

קראתי את חוות-דעתך שלפיה זך לא רק לא משפיע היום, אלא אפילו גרם נזק לשירה העברית. במה, במעבר שלו אל ה'אני'?

"כן. זך יצר עיסה כזאת שבה הפשטני והמורכב התערבבו עד לבלי הבדל ביניהם. מאז משפטים כמו 'וכואב לי' או 'הלכתי ברחוב' הפכו לשיר. הוא אמנם מוכשר ויש לו שירים יפים, אבל יופי השירה שלו גרר אחריו את כל 80 האחוזים של שיריו הבינוניים ומטה. מכיוון שרוב האנשים לא מעמיקים, היו מהם שאמרו 'גם אני יכול לכתוב ככה'. כך זך גרם לריסוק יסודות שהיו קיימים בשירה עד זמנו".

והוויתור בשירה על החריזה ועל המשקל?

"אפשר להיות גרפומן עם משקל וחריזה וגם בלי. אפשר להיות גרפומן עם לדעת עברית ובלי. אבל כשהולכים על הפשטני, רבים מחשיבים כשיר מה שבכלל הוא לא כזה".

כאן יש להזכיר שאינך מנטורי קרתא של החריזה.

"אכן, אבל אני מנטורי קרתא של המטאפורה, הפיגורה וכיוצא בכך".

עוד קראתי אצלך ששירתם של וולך, ויזלטיר והורוביץ איננה קליטה. האם על השירה להיות קליטה ומובנת לכול?

"לא. שירה היא כמו מתמטיקה או פיזיקה. יש לה רובד פופולרי ויש לה משמעויות שהן למקצוענים בלבד. אלתרמן כתב את שירי 'הטור השביעי', שהם יחסית שירים פשוטים, ומנגד כתב באותה תקופה שירים ליריים מסובכים. אין רשות פוגעת בחברתה".

והלחנת שירה?

"אני בעד. ככל שמלחינים שירה, כך תורמים להפצתה. הייתי רוצה שילחינו שירים שלי כשאפשר, אבל אינני עושה דבר בנידון. כיוון שאני עוסק בכל-כך הרבה תחומים בו-זמנית, יש בכך עושר השמור לבעליו לרעה. הייתי רוצה, אבל אין לי האפשרות להקדיש זמן לזה. אם יהיו שיבואו אלי ויביעו רצון להלחין משיריי, אשמח. אני מודה שאני לא זוכר את שמות המלחינים שהלחינו שירים שלי".

והתייחסותך להוצאות הספרים?

"הן ממעטות, יחסית, להוציא ספרי-שירה, אבל אין להאשים אותן בכך, כשלא קונים ספרי-שירה. היום, כמו שנעלמו המוספים לספרות ומעמד העיתון ירד, כן ירד מעמד הוצאות הספרים בכל הנוגע לשירה. כאן הן קיימות יותר כמכשיר טכני שנועד להרוויח כסף".

טעות ז'בוטינסקאית

מדוע לימין לא היה משקל סגולי בשירה כמו לשמאל?

"תנועת העבודה באה מעולם שבו לספרות היה מעמד אדיר. בעיניי אי ההצלחה של ז'בוטינסקי הייתה בכך שהוא כיוצר נפלא – משורר, מחזאי, מתרגם, מה שאתה רוצה – לא ראה כמטרה מרכזית להפוך את יצירתו לנחלת התנועה שלו מפני שהוא היה עסוק בפוליטיקה. רק כעת ניכר יותר משקלו של הימין בשירה העברית".

עובדת היותך איש-ימין לא מנעה את בחירתך לראשות אגודת הסופרים.

"הזיהוי עם הימין הפריע לי. שילמתי מחיר כבד בכל מקום שבו הייתי בגלל שתפסו אותי כאדם לאומי. אני מאמין שאם לא הייתי משמיע דעות פוליטיות-לאומיות, הייתי היום במעמד הרבה יותר משפיע בתרבות הישראלית מכפי שאני היום. אם פרס ברנר הוא ג', פרס ביאליק הוא ב' ופרס ישראל הוא א', אני קיבלתי את ג'. אם לא הייתי מביע את הדעות שהשמעתי, אני מאמין שהייתי מקבל הן את פרס ביאליק, הן את פרס ישראל. בגלל השקפותיי נדדתי בין האוניברסיטאות. אינני מצטער על שהסתיים הרומן שלי עם אוניברסיטת תל-אביב, לאחר שלימדתי בה עשרים שנה. החוג לספרות שם הפך למקום שאני לא רוצה להיות בו".

בסופו של דבר, מצאת את מקומך במרכז האוניברסיטאי אריאל.

"וזאת, לאחר שכבר לפני 30 שנה הייתי בין המייסדים שלו. כמרצה צעיר באוניברסיטת בר-אילן, הייתי בין המעטים שאמרו שהגיע הזמן שגם ביהודה ושומרון יעסקו באקדמיה. אבל אחרי שנתיים שם, קמתי ואמרתי שזאת לא הדרך ללמד את מדעי הרוח. הצעתי אז תוכנית שבראשה אני עומד עכשיו. 'בואו נפתח פה לימודים לתואר שני!', הצעתי. כשלא התקבלה הצעתי, פניתי הלאה".

השמאל ויתר על הזהות הלאומית בשירה?

"לא הייתי רוצה להיכנס לפוליטיקה הזאת. בעיניי הגבולות בין שמאל לימין היטשטשו מהרבה בחינות. אני אומר שאנחנו עם אחד ואוי ואבוי אם נמשיך לדבר על שמאל וימין ועל דתיים וחילונים. המושג יהודי תלוי היום במושג ישראלי. מדינת ישראל תלויה בקבלת כל מי שמגדיר את עצמו כציוני על כל הפנים שלו. אם אתה קורא לעצמך ציוני, יש לך מקום במחנה הזה. כל דיון מהסוג שפעם התנהל בהקשר לכך רק יגרום לפילוג. האסון הגדול ביותר שעלול לקרות למדינת ישראל זה פילוג. אם לא נתלכד, עתידנו בסכנה".

והפוסט-ציונים?

"לא הייתי קורא למלחמה נגדם של עין תחת עין. אם להילחם נגדם, המלחמה לא צריכה להיות אלימה. במקום שתהרוס את היריב, התעלם ממנו והתרכז בבניית קומה נוספת אצלך".

ובאשר לשירה הקיבוצית?

"היא כמעט לא קיימת כיום. אני מצטער על שבעבר לא הבנתי את החשיבות של משורר כמו נתן יונתן, במידה מסוימת בגלל שחשבתי שהפזמונים שלו רידדו את השירה שלו. כיום, אני שמח על ששירים רבים של נתן יונתן מושרים ובדרך הזאת הם ממשיכים להתקיים, כמו שמתקיימים השירים של רחל שפירא. הלוואי שהרבה משוררים יגיעו לרמת הכתיבה שלה. שירים יפהפיים היא כותבת".

איך-איך, אורציון, משורר כנתן יונתן לא זכה בפרס ישראל?

"הייתי שופט בפרס ביאליק ודרשתי שם להעניק את הפרס לנתן יונתן, אבל לא יכולתי לפרוץ את החומה של חבריי לשיפוט. אחר-כך הוא קיבל פרס של כבוד, אבל לא בדרך הנכונה".

כיצד אתה רואה את הגל המתפתח של המשוררים האמוניים?

"בחיוב רב. העברית שלהם הרבה יותר חיה והרבה יותר חזקה בגלל קרבתם למקורות. הם באים ממקום שבו משורר לא כותב סתם על כל דבר בעולם והם יותר אידיאיים. מביניהם יש משוררים שבהם ניתן לראות את עיקר התקווה של השירה העברית".

והחבר'ה של 'משיב הרוח'?

"שהם לא יכעסו עליי, אבל נראה לי שהם קצת התאבנו, לאחר שהם נעים בתוך גבולות שהם התוו לעצמם. הייתי שמח לראות אותם הולכים לכיוונים חדשים".

היידיש של אבא

אישית, הזדמן לך לסגור מעגל באופן מרגש. זאת, לאחר שאביך מרדכי ברתנא, לבית ברטניסקי (ב. מרדכי), החל את דרכו בליטא כמשורר יידי ופרסם בצעירותו שני ספרי-שירה בוורשה, ואחר כך התנתק ב-35', עם עלייתו ארצה, מהיידיש. ואילו אתה, שגדלת במנותק משפה זו, אוחז עתה ספר ובו משיריך מתורגמים אליה.

"זה הודות לשני האנשים הנפלאים האלה, המשוררים רבקה בסמן-בן-חיים וישראל רודניצקי, שנטלו  על עצמם את מלאכת התרגום. אני לא רואה בתרגום שלהם התרפקות נוסטלגית על העבר, אלא הבנה שאסור שתהיה התנכרות למקורות ולמורשת. אני מודה להם על שעזרו לי להתחבר ליידיש. זה מחייב אותי להתיישב וללמוד את השפה מעבר לגמגום משפטים אלה או אחרים. כרגע אני מתרשם משבחיהם של אלה שיודעים את השפה על בוריה וקראו את הספר.

"לדעתי, יש להרבות ביחסי הגומלין בין העברית לבין היידיש כמו שצריך להרבות ביחסי הגומלין בין העברית לבין הלדינו, גם בין העברית לערבית. זה בוודאי לא יפגע בעברית ובעקיפין זה אפילו יעשיר אותה. בשום פנים ואופן אסור שזה יבוא על חשבון העברית. בלי עברית אין לנו חיים. העברית היא אולי המסגרת החזקה ביותר של הזהות שלנו. השפה היא הבסיס לכך. זאת המלכה!"

איך היה לגדול כבנו של משורר?

"בכל דבר יש טוב ורע. זה היה לא פשוט. אלה היו אפילו חיים דרמטיים. כשאומרים לך מגיל צעיר מאוד, בבוקר ובערב, באופן מתמיד 'אתה משורר, אתה יוצר', מיד אתה מבין שזה ייעוד. מצד אחד זה מרומם. זה מאתגר. מצד שני זה גורם לסוג של אגומאניה שממנה צריך להיזהר כמו מאש. מצד שלישי זה מגביל. אם אתה משורר, אסור לך לעשות מה שאחרים עושים".

לא ממש ענית על שאלתי…

"אני קצת …באנדיט. פרא אדם. הייתי בדרך שלי. גדלתי ברחוב ארלוזורוב מול משק בית הפועלות, בבית שמרני ופתוח בעת ובעונה אחת. כלומר, מצד אחד היו מותרים לי הרבה דברים שלא היו מותרים לחברים שלי. בבית הספר שלנו התהלך בסתר ספר של חינוך מיני שהילדים היו מחביאים בבוידעם או בארון החשמל. כשהגיע תורי והספר עבר אליי, נשכבתי על השטיח בסלון וקראתי בו בעיון. כשאמי, שרה, חזרה מבית הספר שבו לימדה, היא עברה לידי, ראתה מה שקראתי ולא אמרה מילה וחצי מילה. כך גם אבא שלי, כשחזר הביתה. זה היה סוג של חופש שזכיתי בו. קראתי כל מה שעלה על דעתי. כך הייתי מביא מהספרייה חוברות טרזן. יום אחד קרא הספרן לאבי ורצה להזהיר אותו שבנו יוצא לתרבות רעה. 'אם הוא רוצה טרזן, תן לו טרזן', אמר לו אבא שלי".

אולי גישתם של הוריך נבעה מהיותך בן יחיד?

"אולי. אבי היה לוקח אותי לסרטים אסורים לילדים ומכניס אותי פנימה לא פעם תוך כדי ויכוח עם הסדרן בכניסה. זה לא גרם לי נזק. מצד שני הקפידו איתי בנושאי בריאות ואכילה נכונה".

היית מעורב בכתיבתו של אביך?

"לא היה לנו בית מרווח. לאבא לא היה חדר-עבודה. מסיטים את האגרטל וכל מה שהיה על השולחן בחדר האורחים וכותבים. ידעתי לא להפריע לו לכתוב. אם צריך, הייתי יורד לשחק למטה".

במה הוא כתב?

"הן בכתב-יד, הן ב'בייבי הרמס', מכונת הכתיבה שאתה רואה כאן, אצלי. לא אחת הוא היה מקריא לי משיריו ושואל את דעתי. זה הביך אותי מאוד, כי היה לי מורא מסוים. התביישתי. הרגשתי בנושא הזה חוסר ביטחון עצמי. לא היה לי נוח להביע דעה. חלק מהדברים לא הבנתי".

מחוץ לזרם המרכזי

כמשורר, הוא לא היה בזרם המרכזי.

"אף פעם. בהיותו לאומי, הוא לא היה בזרם המרכזי, לא כל שכן בגלל העקשנות שלו. כיום, אני מבין שזה לא היה תמיד לטובת העניין. כמי שהוא כעת בוגר בעצמו, אני יכול להבין שהוא לא היה מסוגל להשתחרר מכמה דוגמות שהוא גרר אחריו. אי המקובלות שלו ציערה והעציבה אותי. אני לא יודע אם הוא הצטער כמו שאני הצטערתי על כך. אגב, גם אני אף פעם לא חיפשתי פופולריות בכל מחיר".

אז לא למדת לקח?

"אצלי זה לא היה רק עניין של אופי, או השפעה של אבי, אלא גם מתוך בחירה. אבל היו דברים שוויתרתי עליהם ולא מתוך חולשה, אלא מתוך הבנה שלפעמים צריך להיות גם חכם, לא רק צודק".

עשית רבות להנצחת פועלו של אביך.

"ב'הציפור הכחולה' של מטרלינק אומרים הסבא והסבתא 'כשאתם חושבים עלינו, אנחנו חיים'. פעלתי להנצחתו כשם שברומן החדש שלי, 'המקום שבו הכול התחיל' (הופיע בהוצאת 'עמדה'), אני מנציח את אמי ואחת הדמויות נקראת שרה, כמוה. אני מתקן כאן ונותן לה את המעמד שאולי לא נתתי לה מספיק בחייה, כשהמילים 'זכת הנפש', שכתבתי על המצבה שלה, מאפיינות אותה. ממנה ירשתי את חוסר הרצון לפגוע בזולת, את הצמחונות, סוג של ניקיון נפשי".

מתי התחלת לכתוב שירה?

"גם אם בגיל שמונה התפרסם סיפורונצ'יק שלי ב'הארץ שלנו', או ב'דבר לילדים', התחלתי לכתוב בגיל 14 ועוד באותה שנה התפרסם שיר שלי ב'הפועל הצעיר'. מוצאי שבת אחד, אני לא יודע למה, לקחתי עט ונייר והתחלתי לכתוב. פתאום הייתה לי הרגשה שאני צריך לא רק לקרוא, אלא גם לכתוב".

הראית לאביך?

"הראיתי. 'יפה, תמשיך', אמר. המשכתי ותוך זמן לא רב מצאתי את אחד השירים שלי ב'הפועל הצעיר'. הוא שוחח איתי על השירים שכתבתי. למעשה, הוא סכר אותי, אבל לא בלם אותי. אם התעקשתי, הצפתי את הסכר. כלומר, הוא ניסה לכוון אותי, אבל עד גבול מסוים".

הפסגה בשירה הרליגיוזית

פרסמת ספר ראשון עוד בהיותך בתיכון.

"אכן, אכן. במסיבת הסיום של תיכון עירוני ד', המנהל בן-יוסף העלה לבמה שלושה – הצמד שלמה ופרידה נקרא לשיר (שלמה ארצי היה בן המחזור שלו, יב"א), ואילו אני הוזמנתי לקרוא מספר השירים הראשון שלי. ספר בגיל כזה מספק את האגו, אבל ככל שהסתחררתי מכך, לא איבדתי את השליטה".

במה שונה שירתך כיום משירתך דאז?

"שירתי כיום יותר אידיאית. אז זה היה שכרון המילים. שכרון השפה. שכרון המטפורות. היום אני יודע למשוך את השפה ליותר משמעויות וליותר אמירה. יש שני שירים רליגיוזיים שכתבתי אותם בשנים האחרונות ואני רואה בהם פסגת היצירה שלי".

איך התגלגלה הפילוסופיה לתוך השירה שלך?

"היא הייתה תמיד. כשלמדתי לאוניברסיטה לתואר ראשון, החוג המשני שלי היה החוג לפילוסופיה כללית, לצד לימודי הספרות העברית. אצלי הפילוסופיה והספרות הולכות ביחד".

התבטאת שנים כמשורר וכמסאי עד שבאמצע שנות ה-80 פנית לכתוב סיפורים. האם זה היה מתוך פרץ של יצירה או שמא השירה לא ביטאה כל מה שרצית לבטא?

"תמיד רציתי לכתוב גם סיפורים, אלא שהמחשבה שלי הייתה של משורר – קצרה, עמוסה, פיגורטיבית, פחות עלילתית. אז קרה לי משהו. יום אחד, אחרי טיול על שפת הירקון, מתישהו בשנות ה-70, אם לדייק, הלכתי לישון בצהרים, דבר נדיר אצלי, וחלמתי חלום על אותו טיול. החלום מצא חן בעיניי. התיישבתי לכתוב אותו והתברר לי שיש לי בסיס של סיפור. משם התגלגלתי אל הפרוזה".

איך אתה מחלק את הזמן בין כתיבת שירה לכתיבת פרוזה או מאמר?

"השיר הוא תמיד ספונטני ונכתב כביכול מעצמו. הסיפור כרוך בתכנון מסוים. אולי גם באיזו מחשבה. בכתיבתו יש משום מלאכה, כמו גם במאמר, אם כי זאת לא תמיד מלאכה רציונלית".

אתה מרגיש שבסיפורת אתה זוכה לאותה הערכה כמו בשירה?

"אמרו לי כמה אנשים שבעיניהם הסיפורת שלי חשובה יותר מהשירה ובה התרומה העיקרית שלי. אצלי כולם היו בניי".

פנטזיה בדיונית

מה הביא אותך אל הפנטזיה, שמוצאת את ביטויה בספרך החדש 'המקום שבו הכול התחיל'?

"הביאה אותי לכך ההכרה שהעולם הוא הרבה יותר מורכב מכפי שאנחנו מכירים אותו. יש דברים שהם מעבר לחושים שלנו ומעבר לתודעה שלנו. הפנטזיה היא איזושהי דרך לומר יותר. במירכאות היא הריאליזם; היא היש".

התמכרת לפנטזיה עד כדי כך שאתה ממייסדי האגודה הישראלית למדע בדיוני. לא ייאמן כי יסופר!

"יותר מזה. היה כתב-עת שנקרא 'פנטזיה' ופרסמתי בו סיפורים. יש לי יחס חם למדע בדיוני. אני מודה בכך שחלק גדול מהכתיבה בתחום הזה הוא חסר חשיבות. חלק מתיישן במהירות. אבל אני חושב שספרות המדע הבדיוני, במאה ה-20 וכיום, היא הספרות הכי מעניינת. בשבילי היא מעבדה זולה שאפשר לרכז אותה בתוך המחשב. המדע הבדיוני מרחיב את שדה הראייה שלנו".

אתה בוודאי מודע לכך שלמרות הפופולריות של התחום, כולל פסטיבל 'אייקון' בסוכות, הוא לא נחלת הציבור הרחב.

"אתה צודק. זה משהו שנוגע לקבוצה מסוימת. לאיזושהי חבורה. זו כת. אפילו מועדון חברתי. קוראי ספרות מדע בדיוני הם לא בדיוק הקוראים של ספרות יפה. וזה חבל".

מה הייתה נקודת המוצא שלך בכתיבת 'המקום שבו הכול התחיל'?

"הספר הזה צמח מהרצון שלי לכתוב על כמה חוויות מהילדות, חלקן ביוגרפיות, חלקן פנטסטיות, כולל חלומות שהיו לי, כשממנו עולה השאלה אם אנחנו בנויים לחיות יותר ממה שאנחנו חיים. אם אדם יאבד את פחד המוות, מה יישאר לו? אולי אנחנו, בני האנוש, באמת איננו כשרים לחיות לנצח ויש בנו משהו מוגבל שמכלה את עצמו".

אם לצטט אותך, כפי שהתבטאת לגבי סופר אחר, אינך חושש שהמוזרויות שבספר ימסגרו אותך באיזושהי טריטוריה אזוטרית במפת הספרות העברית?

"מפת הספרות העברית הייתה קיימת פעם. אני לא בטוח שהיא קיימת כיום באותה צורה. ואם היא קיימת, אני לא בטוח שמה שנחשב כיום כהר יהיה גם בעתיד הר ומה שנחשב כיום כגיא יהיה גם בעתיד גיא. מה שהוא היום צד, יכול להיות בעתיד מרכז וחוזר חלילה. אני עושה את שלי ולא מנסה להתאים את עצמי לראייתם של אחרים אם היא בכלל קיימת. לא מאלה שציירו את מפת הספרות העברית קיבלתי את המנדט לכתוב ולא להם אני חייב דין וחשבון".

איך כותבים פנטזיה, או במילים אחרות – איך שותלים את הלורד בלפור, מנוחתו עדן, ברחוב הנושא את שמו בתל-אביב?

"פשוט מאוד. מסתכלים על צילומים שלו, קוראים קצת על החיים שלו ומסתובבים ברחוב בלפור, הרחוב שממילא נולדתי בו בבית החולים 'הדסה' שהיה בו – ונותנים לדמיון לפעול".

יש מגבלות בכתיבת פנטזיה?

"אני המגבלה. כאן אצטט משפט גאוני של קפקא – 'מצחו שלו חסם בפניו את הדרך; הוא שב ונחבט בו עד זוב דם'. המצח שלך הוא זה שחוסם אותך".

אתה מצפה שהספר הזה יהיה לחביב הביקורת?

"הייתי שמח מאוד ואני לא אומר את זה על כל הספרים שלי. אני מאמין שבספר הנוכחי יש מסר ברוח המדע הבדיוני, האומר – 'לכו הלאה!' יש איזשהו אופק רחוק יותר למין האנושי ובעצם לכולנו. זאת לא איזו אמירה פומפוזית. בעיניי האופק קיים כמו שהכוס שבידי קיימת. מה שאומר הספר, לבני-נוער ומעלה, הוא 'אל תתכחש; זה ישנו!'".

מדוע לבני-נוער?

"אולי יש משהו רומנטי במה שאומר כעת. בני-נוער הם עדיין לא מגובשים, או במילים אחרות עדיין לא מקולקלים. יש להם האפשרות ללכת עם הדמיון. כמותם מבוגרים שעוד לא התקלקלו".

יש לך אי-נחת מהביקורת?

"פחות מאשר בעבר. התרככתי. הזדקנתי. אולי החכמתי. היום אני מסתכל על הדברים הרבה יותר בחיוך חיובי ולא מר".

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויגש תשע"ב - 751 ותויגה ב-, , , , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: