להביא את בנימין / בניה אמיד

 

 אין צורך לטוות עבור יוסף מהלכים מורכבים של השבת אחיו בתשובה. עיון פשוט במקרא וברמזיו מלמד מה הביא את יוסף להתנכר לאחיו, ומדוע בחר להתוודע אליהם לאחר נאומו של יהודה

יהודה ותמר שצייר אחד מתלמידי רמברנדט, 1650 בערך

פרשת יוסף ואחיו היא מהדרמטיות שישנן במקרא, אם לא הדרמטית שבהן. הסיפור האנושי שעמו היא מפגישה אותנו הוא מהמרגשים והמפתיעים ביותר בתנ"ך, השפעתו על המשך העלילה המקראית גדול במיוחד והיקפו חסר הפרופורציות צובע כרבע מספר בראשית כולו. עם זאת, פרשה מונומנטלית זו גם אוצרת בתוכה לאקונות בולטות, המחבלות באפשרות להבין אותה לפרטיה. קשיים אלו מחד, והמחויבות האותנטית של פרשנים רבים לקרוא את הסיפור כדתי בעיקרו מאידך, כפו על אחדים מהם ליישב את סכסוכי הטקסט הללו בצורה דרשנית. כך למשל, אימוץ הרעיון המסורתי של "יוסף הצדיק" כנקודת מוצא פרשנית הוביל להסבר התנהגותו המנוכרת של יוסף לאחיו כנובעת מכוונתו הנשגבת לספק בידם לעשות תשובה, או לחלופין ככזו שמטרתה הגשמת חלומותיו הנבואיים. באותה רוח נדרש להסביר את הימנעות יוסף משליחת אות חיים לאביו, מעשה חמור לכאורה של חוסר כבוד אב, כנובעת מסיבה רדיקלית, כמו למשל חשד שיעקב עשה יד אחת עם האחים במטרה לסלקו מהבית.

באופנים אלו ואחרים העלילה אכן נחלצה מסתירותיה הדתיות והספרותיות, אך בה בעת הוחמצו כך פנים משמעותיות בפשט הכתובים. קריאה "יחפה" – הנאמנה לפשוטו של מקרא בלבד – חושפת בפרשה זו פנים אחרות. פנים שהן אולי קונפליקטואליות יותר ופחות נוחות לעיכול, אך בו בזמן אנושיות מאוד ולא בהכרח פחות דתיות. פנים העשויות להיות גביע הכסף שפשט הסיפור מטמין באמתחתו.

על התמיהות בדבר הימנעותו של יוסף משליחת מסר מרגיע לאביו והתנהגותו הקשה כלפי אחיו, נעמסות עוד תמיהות רבות. מהן כאלה הנוגעות לעלילה עצמה ומהן הנוגעות לצורה שבה היא מסופרת. ביניהן, כמובן, הופעתה של פרשת יהודה ותמר דווקא בלב לבה של פרשת יוסף ואחיו, ובחירת יוסף להתוודע לאחיו דווקא בשלב שבו עשה כן. מסקרנת גם השאלה אם ידע יעקב את האמת המרה על שאירע על שפת הבור בעמק דותן או שמא זו נעלמה ממנו עד יום מותו. פשט המקראות אכן סבוך למראית עין, אך הוא גם המתיר את עצמו באמצעות דיבוריו ושתיקותיו המדויקות.

שנאה תהומית

כבר בתחילת העלילה, המתח הישן שבין יוסף לאחיו מחריף לכדי קרע של ממש. על אף אותה הסלמה נשלח אליהם יוסף לבדו. בן 17 בלבד הוא נדרש להשלים בגפו מסע בן מספר ימים מביתו שבאזור חברון ועד לשכם, דרך שדרת ההר המרכזית. באופן אירוני עד כאב, אביו מבקש ממנו לא אחרת מאשר לדרוש בשלום אחיו, אלו שאינם יכולים "דברו לשלום". כך, בלא שנתכוון, חורץ יעקב את גורלו הטראגי של יוסף. חוסר הטקט שאפיין את יוסף שעה ששיתף את אחיו בחלומותיו הנרקיסיסטיים הוליד בהם ציניות שהמשכה תיעוב וסופה שנאת מוות. עתה, בדרכו אליהם, אותם קשיי שיפוט חברתי שבים ומונעים ממנו להבחין כי לא את אחיו הוא מבקש אלא בעצם את מותו.

גם לו העז לא הייתה להתנגדותו כל משמעות. ממדי גופו הנעריים לא יכולים לו מול אחיו הרבים והמבוגרים ממנו, והוא חסר סיכוי. הם לבושים ורבים, והוא נער יתום, בודד ודחוי, ודאי מבוהל מהסיטואציה המפתיעה, אולי בוכה, עומד ביניהם מכווץ ומעורטל. אם התרחשו האירועים באור יום או בחושך, אם נעשו בדומייה או תוך כדי צחקוק והטחת עלבונות – זאת לא נדע. ערום מבגדים ומכבוד עצמי, כשמיניותו גלויה ומושפלת לעין כול, הוא מושלך לבור ללא רחם.

בתמונה האכזרית והקשה הזו לא יוגש כתב אישום נגד איש. באומללותו אין לו ממי לבקש הצלה שם בעמק, פרט לתוקפים עצמם. הוא מבתר את האוויר בתחנונים קורעי לב אך לבם של האחים אטום ושונא. הם בסעודה. חידה היא כיצד יכלו כלל להחליק את האוכל במורד הגרון כשהבכי חונק את גרונו של יוסף.

הזמן חולף ויוסף מוצָא סוף סוף מהבור. הוא אינו יודע למה. אולי קיווה כי חזרו בהם, אולי חשש שמא דווקא בא עליו קצו. ודאי ערום הוא, אולי כבול, אולי קשורות עיניו. ברור כי הוא מתחנן על נפשו אם אך נותרו בו כוחות לדבר. בעצתו של יהודה יוסף נמכר לעבדות עולמים שאין ממנה דרך חזרה. הוא מתייתם עתה גם מאביו ונשלח לבד וחסר הגנה אל האין החשוך לנצח, פשוט משום שכך רוצים אחיו השונאים אותו בדם לבם. הוא חסר כל כך את אמו, אביו ובנימין אהובי נפשו, ובה במידה שהוא חסר אותם הוא שונא שנאה תהומית את אחיו השולחים אותו מבור דותן אל בור מצרים, שם ודאי ימות באזיקים.

האפשרות הפרשנית כי גם בשעה שיוסף מובל כעבד מאות קילומטרים מאזור שכם דרך מדבר מצרים הוא שואב נחמה מחלומותיו הגרנדיוזיים ויודע כי יום יבוא והם יתגשמו נדחקת מפני האפשרות הפשוטה יותר ולפיה הביט נכוחה, ראה את חייו תלויים מנגד ונואש מהחלום המופרך כי מישהו עוד אי פעם ישתחווה לו.

חשד רובץ

האחים בתורם שבים הביתה כשבידם כתונת מגואלת בדם ובפיהם בשורת "הכר נא" המצמררת. טענתם כאילו נתקלו ממש במקרה בפריט לבוש מגואל בדם שגודלו כגודל שמלה על פני דרך הררית שנמשכת כמאה קילומטרים מזמינה שאלות רבות. שאלות על אודות מראה הזירה, מיקומה המדויק על הדרך, שרידי הגופה אם ישנם, נסיבות גילויה ב"אקראי" ושאר בירורים המתבקשים מצד מי ששכל את היקר לו מכול. בבסיס בירורים אלו מצויה כמובן החתירה הטבעית כל כך לוודאות הנוראה והחד-משמעית כי אכן הגרוע מכול הוא שאירע ואפסו סיכויי ההינצלות.

אלא שאם כל תיאום של שתי גרסאות-שקר הוא מלאכה קשה, מה בדבר תיאום של עשר גרסאות כמו זה שאליו נדרשים עשרת האחים למול פניו החוקרות של אביהם? קשה מאוד לשער כי יעקב, שהשקר איננו זר לו וסיפור חייו רצוף בהתמודדות עם שקרים ושקרנים, קיבל דווקא הפעם ללא כל חשד בשורה איומה כל כך המגלגלת לפתחו אסון כה גדול. המקרא מצידו בשלב זה דווקא מטיל שתיקה כבדה על המתרחש מעתה בין קירות הבית, וכמו מותיר לדמיון לצייר כיצד באופן דומה כל בית יעקב כולו מתכסה בשקט כבד.

הבלחה אחת קטנה אך משמעותית תתרחש בעוד שנים מספר, ותחשוף בפנינו מעט מהסוד הגדול שעליו מחפה אותה עננת שתיקה. כשיבקשו ממנו בניו להוריד את בנימין מצרימה, יטיח בהם יעקב בגלוי: "אותי שיכלתם: יוסף איננו…" (מב, לו) ואיש מבין האחים לא יתמרד בקול כנגד מה שמשתמע כחשד והאשמה נגדם. גם רש"י שמע במילים אלו כיצד יעקב אכן מנחש שלא חיה רעה היא שאכלה את בנו. אף על פי כן חשדו של יעקב איננו אמור באופן מפורש יותר בפשט הכתובים, ולמעשה הוא רק רומז על כך לבניו. אולי מפני שבפועל חשד זה מעולם לא הושמע בקול בבית יעקב, משום שאמירתו היא בלתי אפשרית. אם יודה יעקב בכך שככל הנראה בניו הם שרצחו את יוסף, פירוש הדבר שגם לו עצמו יש חלק לא מבוטל במות בנו האהוב. בינתיים, באופן יוצא דופן, בדיוק בנקודה זו שבה יעקב ממאן לקבל את תנחומי בניו הסיפור "מוקפא" ובמעבר חד ומאוד לא הכרחי לכאורה מתוארת פרשת יהודה ותמר.

ראשיתה של הפרשה בעזיבת יהודה את בית אביו לעדולם. עזיבה זו היא מפתיעה ומיותרת לכאורה בהתחשב במרחק הקצר שיש בין שני המקומות, אך היא מפתיעה הרבה פחות אם אכן במהלך הזמן הלכו והתבהרו ליעקב פרטים על אודות "מותו" של יוסף ומעורבותו של יהודה בתקרית (הנרמז בעתיד בברכתו של יעקב "מטרף בני עלית…  כבס ביין לבושו", ואכמ"ל). למול יעקב הממאן להתנחם, יהודה מבין כי במכרו את יוסף לעבדות עולם הוא גם מכר את אביו לאבלות תמיד ואת עצמו לאשמת נצח. הוא אינו יכול לשאת עוד את מבטיו של יעקב ועוקר מהבית לעדולם.

המהפך

במעונו החדש יהודה מאבד שני בנים, וכמו אביו הוא הופך לאב שכול בעצמו. מעתה האשמה על ששיכל את אביו נעשית עבורו מוחשית הרבה יותר והיא בלתי נסבלת. בדיוק אז, כשהוא רווי בתחושות אשמה אלה סביב מכירת יוסף אך חסר יכולת להשיב את הגלגל לאחור, הוא נקלע לפרשייה עם תמר. עתה מתגלגלת לפתחו הזדמנות שלא טעם כמותה בחטא מכירת יוסף: אם אמנם יקיים את הרמוז בשמו – יהודה – ויודה באחריות על שגגתו, עדיין יש בידו להשיב גלגל על עקבותיו ולחסוך מתמר מוות שלא חסך מיוסף. חרף הבושה העצומה שבה הדבר כרוך, יהודה מודה ומצהיר כי צדקה ממנו ותמר יורדת חיה מהמוקד.

כך חווה יהודה לראשונה את טעמה המרפא של היכולת לתקן. מהפך מנטלי זה, שבו מתחדשת ליהודה האמונה ביכולת לתקן את קלקוליו, מביא לשינוי דרמטי בגישתו. בזכות אותו שינוי, האשמה שחש בגין מכירת יוסף לפני שנים מומרת אצלו פנימה בחרטה עמוקה, וכשתזדמן לו האפשרות – יהיה נחוש לתקן זאת כשם שתיקן את עוולתו כלפי תמר. זה ההסבר למפנה המפתיע שיציג בהמשך בגישתו הנחרצת לערוב את בנימין ולהגן עליו ממאסר במצרים, בניגוד מוחלט למהלכיו על שפת הבור בעת מכירת יוסף.

מהלך דרמטי זה הוא בעל השפעה מכרעת על סופה של העלילה כולה, וכיוון שהתנודה הנפשית החדה שיוצרת אותו מתגבשת בלבו של יהודה במהלך הפרשייה עם תמר הכרח הוא שפרשייה זו תופיע כחלק אינטגרלי מפרשת יוסף ואחיו.

אולם קונברסיה זו של יהודה מתרחשת הרחק מעיניו של יוסף, הנעשה בינתיים שליט במצרים. כוחו של יוסף הוא בהשתקמותו חסרת הפשרות. אף שהוא מופל במצרים פעם ושוב, ללא לאות הוא זוקף ראשו וסופו שהוא זוכה בטבעת המלך. הוא נישא ומקים משפחה במצרים, ואף מנציח את תודתו לאל על שיקומו באמצעות שמות בניו. "מנשה" איננו קינה על שהשכיח ממנו ה' את סבל בית אביו אלא ברכה על כך, משום ששכחה זו סללה את הדרך להתאקלמותו בנכר הרמוזה בשם "אפרים". חייו המשוקמים במצרים בטוחים עתה לאין ערוך מחייו כנער בבית אבא, כשסכנת המוות ריחפה מעל לראשו.

שתיקה והשתוקקות

אף על פי כן, אין ספק כי ככל קורבן להתעללות קיווה גם הוא שיום יבוא וייענשו מי שלקחו אותו מעל אביו בכוח, והם שנואים בעיניו בצדק. אין גם ספק כי כל אותן שנים במצרים, יוסף – ככל אדם שנסתלקו ממנו אהוביו – לא חדל להתגעגע לאביו ולבנימין ולו יום אחד. אלא שאפילו מבחינה תיאורטית האפשרות לשלוח אות חיים ליעקב איננה באמת אפשרות. הלא אם אמנם במהלך השנים שחלפו אביו מצא לעצמו הסברים מנחמים באשר להיעלמותו, וללא כל חשד הוא חי בשלום עם יתר הבנים והצליח להשתקם מהאובדן – ממש כפי שהוא עצמו השתקם אט אט בנכר – היאך ישוב אליו?! ומה יאמר לו כשישוב?!

מובן שיוסף משתוקק לחזור הביתה אל אביו, אלא שאין לו לאן לחזור. אם ישוב מן המתים, ישובו עמו גם סודות היעלמותו ובא הקץ על יחסי יעקב ובניו. מתוך חמלתו על אביו הזקן, יום יום ושעה שעה הוא בולם את געגועיו לחיבוק החם של יעקב שאותו הוא כל כך חסר.

מעט אחר כך, באופן שיוסף כלל איננו צופה, נפתחות יום אחד דלתות הארמון והוא פוגש לפתע באחיו. כל רגשותיו המודחקים צפים בו באחת. אין כל סיבה שלא ישנא אותם ואין סיבה שלא יחשוד במניעיהם. במהלך שבע עשרה שנות ילדותו במחיצתם הכיר את אופיים מקרוב: הבכור שבהם שכב את פילגש אביו, והאח השני טבח בעזרתו של האח השלישי את כל אנשי שכם כעונש קולקטיבי על אונס אחותם. האח הרביעי היה זה שהגה את רעיון מכירתו שלו לעבדות עולם. כשליט האמון על ביטחון נתיניו וכמי שנכווה מנחת זרועם, אך טבעי הדבר כי יוסף מתנכר אליהם, חושד בהם ומדבר איתם קשות. נוסף על חשדותיו נגדם גם דאגה אחת לו בלבו, זו שהייתה דאגתו תמיד: שלום אביו ובנימין.

הוא אורג אפוא תוכנית מפורטת לשם הבאתם אליו מצרימה, בהניחו כי מי שמכרוהו על שפת הבור ימכרו גם את בנימין ללא כל קושי. מהלכיו מולם אינם מבחן לחזרתם בתשובה או מיזם להגשמת חלומות ילדותו, אלא תמרון מושכל להצלת יקיריו היונק מחשדות אותנטיים במי שעברם המפוקפק מוכר לו מדי. אלא שבדיוק בנקודה זו, האסטרטגיה ששרטט יוסף משתבשת באורח בלתי מתוכנן.

יוסף מבקש למשוך אליו למשמר את בנימין לבדו, אך הוא נתקל בהתנגדות דרמטית. יהודה  – הנמצא זה מכבר בעמדה נפשית אחרת לאור המהפך הפנימי שחווה – מפגין נחישות יוצאת דופן לערוב את הנער, ובניגוד מוחלט למה שספג ממנו יוסף על שפת הבור הוא מטיל את כל כובד משקלו לטובת הצלת אחיו הקטן. לנוכח נאומו המרגש של יהודה ולנוכח תגובתו המפתיעה, מכה ביוסף ההכרה כי ההשערות שגיבש במהלך השנים רחוקות מאוד מן האמת. בשונה ממנו וממה שחשב, אחיו בעצם מעולם לא השתקמו עד תום ממכירתו. הוא אולי חולץ מן הבור, אך לא בני משפחתו שאותו בור ארור עודנו פעור עמוק בתוך נפשם.

יתר על כן, רק בדברי יהודה שומע יוסף לראשונה כי מאז שנעלם – גם אביו מעולם לא השתקם. אפילו עתה, שנים רבות אחרי היעלמותו, יעקב עדיין מבועת מהטראומה שפקדה אותו ומסרב לאפשר לבנימין לרדת מצרימה מחשש שהעבר המר ישוחזר והוא יילקח ממנו לבלי שוב.

בנקודה זו חל ההיפוך התודעתי הקריטי בתפיסתו של יוסף, ומאותה שעה אין בו עוד כוח להתאפק והוא מתוודע לאחיו. יוסף מבין כי חזרתו הביתה מן המתים לא רק שלא תביא את הקץ על בית יעקב, אלא שהיא היא התרופה לשבר שבו מתנהל בית יעקב מאז נטרף משם. הוא מבין כי חזרתו הביתה חי היא חזרתם של החיים הביתה.

אולם עוד ארוכה הדרך הביתה.

חזרתו מן השאול תאלץ את אחיו לפתור לאביהם מחדש את חידת היעדרותו. אחרי למעלה מעשרים שנות געגועים כשכל נפשו אומרת כמיהה לראות את אבא, יוסף מתעלה על עצמו באמפתיה יוצאת דופן. הוא סוכר את הגעגועים המציפים אותו פנימה ובמקום לעלות היישר אל אביו שבכנען הוא ממתין לו עוד לילות ארוכים במצרים, מאפשר לאחיו להתוודע אל אביהם לבדם ולומר לו את שיבחרו לומר.

הכותב הוא פסיכולוג קליני

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011 

 

מודעות פרסומת

פורסמה ב-29 בדצמבר 2011, ב-גיליון ויגש תשע"ב - 751 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

להשאיר תגובה

היכנס באמצעות אחת השיטות האלה כדי לפרסם את התגובה שלך:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: