העיתונאי והסופר הפורה מאוד ייצג משהו מרוחה של צ'כוסלובקיה שבין המלחמות. פיכחון מר, הומניזם עמוק וחשדנות כלפי אידיאולוגיות. גם הסובייטים לא הצליחו להשתיק את צ'אפק

 קארל צ'אפק

Karel Čapek

סופר ומחזאי צ'כי

נולד: מאלה-סוואטונוביצה, בוהמיה, 9 בינואר 1890

נפטר: פראג, 25 בדצמבר 1938

יצירות ידועות: 'שנת הגנן', 'המלחמה בסלמנדרות', 'האיש שידע לעופף', 'הטרילוגיה הצ'כית: הורדובל, כוכב נופל, חיים רגילים', R.U.R )Rossum’s Univeral Robots(, 'בית חרושת למוחלט', 'חיי חרקים' ('העולם בו אנו חיים'), 'שיחות עם ט"ג מסאריק'

 בעיתונות המקצועית וגם בעיתונות היומית החלו להתרבות הידיעות על קיומן של חיות בלתי ידועות עד כה, דומות לסלמנדרות הענקיות, במקומות שונים באוקיינוס השקט. דיווחים מהימנים יחסית ציינו אתרים באיי שלמה, באי הקרוי שוטן… אוזכרו סיפורים על שדים של אחד, רב חובל ואן-טוך (בעיקר באזור המלנזי), ועל אלה הקרויים 'טריטוני העלמה לילי'. לפיכך הגיעו העיתונים לידי מסקנה שהמדובר כנראה בזנים שונים של מפלצות תת-ימיות, בעיקר מלפני המבול, מכיוון שהגיעה עונת הקיץ ולא היה על מה לכתוב. מפלצות תת-ימיות נוטות לקצור הצלחה בקרב הקוראים…

(מתוך: 'המלחמה בסלמנדרות', קארל צ'אפק, מצ'כית: אפרים פרויד, זמורה ביתן, 1991).

בית דירות ברובע ה-13 בפראג, 1936. חשרת עננים שחורים קידמה אותו כשקם משנתו. אולי היא בשורתו של אותו ענן שחור וממאיר המגיע מגרמניה, מתאבך ומסמיך, מתפזר וזולג אל שכנותיה. אולגה השכימה קום. עוד הספיק ללטף את שערה; פעם הייתה מובכת מגילוי החיבה התמים, היום היא מביטה בו בעיניים מוקירות תודה. החודש פתחה בהכנות לקראת דרמה חדשה ונשאבה כולה לתוכה, משתפת ונעלמת, מתייעצת ובורחת.

הוא מושך גוף מאורך, המאבד בעת האחרונה את אותה נערות עולצת שניחן בה, משפשף עיניים שנותרו נטולות גיל, ולובש את בגדי העבודה הקבועים. מפעם לפעם, כשהוא עובד בגינתו, פונה אליו עובר אורח ושואלו היכן האדון צ'אפק, משל היה גננו או נהגו של הגביר הנודע; והוא חומד לצון ומשתמש באותה תחבולה כדי לברוח מהתעניינותם המופלגת של זרים הצובאים על ביתו. 'האדון נסע', יענה וימשיך במלאכתו, מקדיש עצמו לתרזה ולאדר שניזוקו בסערה האחרונה.

היום הוא מתעכב בירידה לגינה, שב על צעדיו ומחליט לעלות לעליית הגג, שם לצד ריבות, לפתנים וביצים משומרות, לבנים ומוזאיקה עממית, משתרגות מדרגות אלון. על בימת עץ ניצב שולחן העבודה, ישן ובלוי אך נאמן ונכון תמיד לקדחתנותו. נו מילא, הגינה תמתין לו; אליה ישוב לכשיסיים להתייחד משך שעות ספורות בעבודת פרך של כתיבה. רק בידוד מהעולם, אמר לאולגה, מאפשר לו להגיע לקרקעית עצמו. וכשאינו כותב, זקוק הוא לחיים, ושוב לחיים. אז הוא מהלך בין בעלי המלאכה והחקלאים, בסדנאות ובשדות, בפינות שכוחות נודפות ריח דגים וארוחות זולות ואמת רחת צרופה.

לפני שבועות מספר הבחין פתע בספרי הרפואה של אביו, האח הבוערת האירה את ריקבונם ויושנם, ואחרי עשרות – אולי מאות? – של יצירות, חשב להנציח בגיבורו החדש את דמות אביו המנוח. יצייר אותו כרופא דגול שיילחם בפתלוגיה החברתית הפושה במקומות שלפנים הייתה בהם תרבות. אולם האם יכול רופא, טוב ככל שיהא, לגעת במכאובים שמהם סובל העולם? המין האנושי ניצב למול אסון מתקרב וראוי להחזיר אותו לימי ראשיתו, למאובן של סלמנדרת ענק טרציארית, שנחשבה (בעוד אחת מהשגגות שיצר המדע) לאבי המין האנושי.

הוא מתהלך עוד זמן מה בעליית הגג, שורק שיר שלא עוזב את מוחו, תופס זבוב ומסלקו, ואז מרים קולמוסו, ואיתו עולה בדמיונו לטאה גדולה הקוראת במלוא גרונה להשמיד את העולם….

המלחמה

"הביקורת סיווגה אותה כרומן אוטופיסטי", כתב קארל צ'אפק, מגדולי הסופרים הצ'כים ואחד הפורים שבהם, על 'המלחמה בסלמנדרות'. "אני מתקומם נגד המילה הזאת. זאת לא אוטופיה… זאת לא ספקולציה על משהו בעתיד, אלא הבבואה של מה שקיים ושאנחנו חיים בתוכו… ספרות שאינה רוצה להגיב למציאות זו בכל הכוח שהמילה והמחשבה רק ניחנו בו, ספרות שכזו אינה משאת נפשי".

את 'המלחמה בסלמנדרות' כתב צ'אפק כשבשמי צ'כוסלובקיה – הדמוקרטיה האירופאית שהתקיימה בין שתי מלחמות העולם – כבר נותן אותותיו ליקוי המאורות הנאצי. כעיתונאי היה מודע היטב לידיעות המטרידות המגיעות מגרמניה של הרייך, כהומניסט וכחברו הטוב של תומאס מסאריק – חרד לגורל המין האנושי. למרות שסלד מההגדרה אוטופיה, ניפק יצירות המשתייכות בטבעיות לז'אנר הדיסטופי והאליגורי, שבדומה להאקסלי וסוויפט בוחנות את הסכנות שמייצרת הקדמה הטכנולוגית ובדומה לג'ורג' אורוול חושפות את האופל הרה-האסון הטמון ברעיון הטוטליטריות. לא לשווא הפך למשוקץ בעיני הנאצים, וגם הקומוניסטים אחריהם עשו כול שניתן כדי להשכיח אותו, אם כי לא בהצלחה: עוד בחייו נהנה צ'אפק מפופולריות גם מחוץ לגבולות מולדתו.

ב'המלחמה בסלמנדרות' המשיך צ'אפק את הקו הרעיוני של יצירותיו הקודמות – במחזה הדרמטיR.U.R  (שהביא לצ'אפק את פרסומו הגדול, ולעולם – את המונח 'רובוט' שהשתרש בשפה) השתלטו הרובוטים על העולם; ב'בית חרושת למוחלט' המצאה טכנולוגית שנועדה להיטיב עם האדם הפכה אותו לקורבנה; ובמחזה 'מחיי החרקים' שכתב עם אחיו יוזף כבש זן חרקים אחד את משנהו והשמיד את כל בניו. גם ב'המלחמה בסלמנדרות', הנמנה על הקלאסיקות של הספרות האירופאית, עלה הגולם על יוצרו: הניסיון לשעבד זן לטאות ענק סופו שהוביל לכניעת האדם למול צבא הסלמנדרות.

קפטן י' ואן טוך ההולנדי, איש-ים המגיע לאי נידח באוקיינוס השקט, מגלה בו סלמנדרות ענק בעלות כושר למידה מהיר ויכולת למשות פנינים. הן משיגות לו פנינים והוא בתמורה מלמד אותן את כל הידע השימושי שהולידה הציוויליזציה המערבית. כשואן טוך מיידע תעשיין בשם בונדי (שהוא אגב שם יהודי) על הלטאות, האחרון מזהה מיד את הפוטנציאל שטמון ביצורים ומיד מגייס אותם למשימות של בניית סכרים, הקמת איים, עבודה בבתי חרושת ימיים ועוד.

עם הזמן נהנות הסלמנדרות מבתי ספר, תנועות למען זכויותיהן קמות, פילוסופיה סלמנדרית נוסדת על ידי פילוסוף מתבודד בשם וולף מיינרט (הגורס שרק חברה הומוגנית יכולה להיות מאושרת), הסלמנדרות מצילות טובעים בים, לומדות את לוח הכפל, מתרבות בעולם בקצב מסחרר ומפיצות את תת-התרבות שלהן לכל עבר. ההתרבות שלהן דורשת מאליה גם שטח מחיה, והאדם, שלא השכיל להגן על עצמו, מאבד מכוחו למול התביעות שלהן, וסופו שאחרי רצף התנגשויות הוא ניצב ערום מול מלחמה עקובה מדם.

צ'אפק שמת קודם למלחמה ידע לנבא אותה ("זאת הייתה המלחמה הגדולה ביותר מאז בריאת האדם", כתב בבית חרושת למוחלט שיצא בשנת 1922, "הן באבידות והן בזירת הקרב").

'המלחמה בסלמנדרות', מפגן ספרותי ססגוני וסגנוני, אפשר לצ'אפק, חובב סאטירה אירונית, הומור שחור ואקספרסיוניזם דרמטי, לומר את כל העולה על רוחו על קומוניזם ופאשיזם, על הגזענות והאימפריאליזם של האדם הלבן, על התנועות להגנת בעלי החיים, על אנשי האקדמיה, ועל מה לא. בראש מעייניו עמדה תמיד לא המלחמה, או הטכנולוגיה המתקדמת בהעדר שליטה, אלא הבחירה של האדם בשימושו באלה. לא הסוגיה הפוליטית אלא כוחו של האדם מול האתגרים הנקרים בדרכו.

צ'אפק ערך למעשה תרגיל פילוסופי מול עצמו ומול העולם ובו בחן מה היה קורה אילו היה מין אחר משתלט על העולם. "האם היה מין אחר מתעלה לדרגה המכונה ציוויליזציה?", כתב באחרית הדבר, "האם היה נלחם מלחמות כמוהו? האם היה נתון לאותן פורענויות היסטוריות? ואיך היינו משקיפים על אימפריאליזם של הזוחלים, על לאומנות של טרמיטים, על התפשטות כלכלית של שחפים או חילקים?… עימות זה עם תולדות האדם ותולדותיו האקטואליות ביותר הוא שהושיב אותי על שולחן הכתיבה לכתוב את 'המלחמה בסלמנדרות'".

אבל אולי המציאות היא שביטאה ביתר שאת את דעתו של צ'אפק על עמידתו של האדם למול כוחות ההרס. צ'אפק סירב להשמיט שורות מתוך הרומאן, שורות המתייחסות לתיאור צ'יף סלמנדר, מנהיג הסלמנדרות, על קולו הצפרדעי ונאומיו הצעקניים ומחרחרי המלחמה, ולהמעיט מדמיונו הרב,  רב מדי, לפיהרר. פרס הנובל ניטל ממנו, אך לא גרע במאום מהצלחתו של צ'אפק, הסופר הצ'כי הפופולרי כל כך ברחבי העולם ואחד ההומניסטים שידעה צ'כיה.

מת לפני

הוא נולד בתקופת האימפריה האוסטרו-הונגרית לאם שתלטנית ולאב רופא כפרי, אח ליוזף בן השלוש, שעוד יהיה שותף ליצירותיו של צ'אפק אם ככותב אם כמאייר. יחדיו נהגו להיראות בכל מקום, לבושים באופן דומה, מפרים אחד את השני. הפרידה בדרכם האמנותית, טוענים, נעוצה בנהייתו של יוזף, כמו רבים ממשכילי צ'כיה, אחר הקומוניזם שצ'אפק הסתייג ממנו כל כך.

אחרי שקיבל תואר דוקטור בפילוסופיה פנה צ'אפק לעולם העיתונות, ואותו לא עזב עד מותו בטרם עת בגיל 48. על גבי ה'נארודני ליסטי' ואז ה'לידובה דוביני' פרסם את מאות סיפוריו ומאמריו, מדגים את כישרונו הבלתי נלאה ופוריותו האמנותית, ומעצב את עולמה הספרותי והתרבותי של צ'כוסלובקיה שבין שתי מלחמות עולם. תוך כך זכה להיות הסופר הצ'כי הראשון שמקבל הכרה בינלאומית הודות למחזה 'R.U.R' שתורגם במהרה לאנגלית והוצג על בימות אנגליה וארה"ב.

על אף שכתב על כורי פחם בבוהמיה ('המשמרת הראשונה') או על חיי כלבה ('דאשנקה'), מכלה את מילותיו על הפרטים הקטנים והיומיומיים ומגלה שפע הומור וסלחנות לזולתו, יצירותיו הפוליטיות-חברתיות הן אלה שכבשו את לבם של הקוראים. לא פעם נאלץ לספוג ביקורת על קרבתו היתירה לאביה של צ'כוסלובקיה, הנשיא והפילוסוף מסאריק. באחד מביקוריו בתיאטרון פגש בשחקנית אולגה שיינפלוג-צ'אפק, שהפכה לאשתו ולאחר מותו כתבה אוטוביוגפיה על סיפור האהבה הארוך שהתקיים ביניהם עד למותו.

'הייתי רוצה עוד לגעת באדמה', הוא אמר בקול שהוא בעצמו כבר לא הכיר… 'מדוע יש פה שקט כזה, האם השתגעתם כולכם?', בעיניו כבר הייתה הריקנות האינסופית של הלא-כלום… 'סיגריה', אמר בארשת שובבות, לשמח אותו, על אף שכבר לא היה מסוגל להכניס לריאה אפילו קורטוב של נשימת אדם… הנשימה נתקצרה עד המידה הבלתי נסבלת לחלוטין, הייתה נשימתו של כל יצור הנוטה למות… של דג שנלכד ברשת, של פרפר שנדרס, כאב נורא נשפך על פני הגוף והפנים, העיניים כוסו בצעיף בלתי נראה (מתוך 'רומן צ'כי', אולגה שיינפלוג-צ'אפק, מצ'כית: אפרים פרויד, הוצאת ירון גולן, 2004).

זמן קצר אחרי הסכם מינכן, אזור הסודטים מסתפח לגרמניה. כשאנגליה וצרפת בנות בריתה מפנות לצ'כוסלובקיה גב, מת צ'אפק מדלקת ריאות. אוהביו ומוקירי זכרו יגידו משברון לב על גורל מולדתו האהובה. עם מותו נחסכו ממנו מראות המלחמה, מימוש נבואותיו השחורות ביותר, כמו גם הירצחו של יוזף אחיו בברגן-בלזן. "הסלמנדרות של צ'אפק התחילו לבצבץ ממי הנהרות של צ'כיה, אגמיה וברכותיה ולהרוס מרגע לרגע את כל סכרי הארץ", כתבה אולגה, "עוד מעט קט יבצבצו ראשיהן מנהר הוולטבה בפראג".

בפתח ביתם של הזוג צ'אפק נעמדו שלושה חיילים נאצים כשבידיהם ניירות חתומים ושאלו בסבר פנים חמור על קארל צ'אפק. 'הוא הלא מת', צחקה אולגה לראשונה מאז מותו, והם פנו להמשיך במסע החנק של רוח החירות של צ'כוסלובקיה.

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ד' בטבת תשע"ב, 30.12.2011