"בנימין השני" היה יהודי יליד רומניה שנסע ברחבי העולם היהודי במאה הי"ט ופרסם באירופה חיבורים על קהילות לא מוכרות – במזרח, בצפון אפריקה ואפילו באמריקה הנידחת  

בנימין השני

ישראל בן יוסף בנימין, שערך מסעות בעולם יהודי המזרח באמצע המאה ה-19, כינה את עצמו "בנימין השני", ברמיזה למי שקדם לו ב-700 שנה, הנוסע המפורסם ר' בנימין מטודלה.

ר' ישראל נולד בשנת 1818 בעיר פאלטיציאני, ובצעירותו עסק במסחר עצים ותבואה. לאחר שעסקיו גרמו לו הפסדים, התעוררה בו התשוקה לערוך מסעות במזרח, בעקבות רבי בנימין מטודלה, במטרה לחפש את עקבות שרידי "עשרת השבטים" האבודים, ולבקר את אחיו המפוזרים בקהילות הרחוקות.

את מסעו החל בשנת 1845, בהיותו בן 27. הוא ביקר בקושטא, בסיציליה, באלכסנדריה, בארץ ישראל, בסוריה, בעיראק, בפרס, באפגניסטן, בהודו ועוד. בכל עיר שהייתה בה קהילה יהודית, אסף נתונים על מספרם ומעשיהם של יהודיה, מסורותיהם, מנהגיהם והפולקלור שלהם, מצבם הכלכלי ויחס השלטון אליהם. לאחר חמש שנות סיורים בקהילות ישראל במזרח חזר לקושטא, ואחרי מנוחה נסע לארצות צפון אפריקה: מרוקו, תוניס, אלג'יריה ולוב.

ב-1854 הגיע לפאריס וב-1856 פרסם בצרפתית את הדו"ח על מסעו, "חמש שנים בארצות המזרח". לאחר מכן יצא לאור הספר בגרמנית "שמונה שנים באסיה ובאפריקה" (האנובר 1858), עם הקדמה מאת קייזערלינג. המהדורה בעברית הופיעה בליק בתרי"ט (1859), בתרגומו של דוד גארדאן (גורדון). בעמוד השער של מהדורה עברית ראשונה זו נכתב כך:

"ספר מסעי ישראל", בו יסופר מאחינו בני ישראל הנפוצים בארצות אסיה ואפריקא, מצבם המדיני והמוסרי, מידותיהם, דעותיהם ומנהגיהם, טובם ועושרם, עניים ומרוריהם, דבר לא נעדר, ככל אשר ראה בעיניו והתבונן על כל דרכיהם במסעותיו זה שנים רבות בארצות הקדם הנוסע המפורסם בימינו אלה כהר' ישראל בן יוסף בנימין, מעיר פאלטישעני בארץ מאלדויא, הארץ אשר עבר בהן הנוסע וכתב על ספר בלשונות צרפת ואשכנז, ועתה נעתק לשפה עברית מאת דוד גארדאן.

שוב יצא למסעות בצפון אמריקה בשנת 1859, שהה שם שלוש שנים, ואסף פרטים על חיי הקהילות שהיו קיימות שם. מידע זה פורסם בספרו "שלוש שנים באמריקה", שיצא לאור בהאנובר ב-1863.

בנימין השני קיבל אותות כבוד ממלכי שוודיה והאנובר. בעידוד מלומדים שאף להמשיך במסעותיו, הגיע ללונדון כדי לאסוף כספים, אולם בשל מחלתו לא הספיק ומת בעניות רבה. השאיר משפחה ברומניה מחוסרת כול, עד שהיו צריכים לאסוף נדבות עבורה.

נתאר בקצרה מקומות אחדים שביקר בהם וסיפר עליהם דברים מיוחדים.

רע בארץ, טוב בכורדיסטן

נפתח בארץ ישראל: בירושלים מצא שישה שערים לכניסה לעיר, חמישה מהם פתוחים. ביקר בכותל המערבי, שם התפללו קרוב אליו, כי השלטונות התורכיים "לא נתנו רשות לבוא אל המקום פנימה להתפלל". כן היה בקבר שמואל הנביא, בקבר רחל, במערת המכפלה בחברון, בשכם, בטבריא ובצפת. בהמשך הגיע למירון, לקבר רבי שמעון בר-יוחאי ובנו אלעזר.

על מצבם הקשה של היהודים בארץ ישראל כתב:

   מצב היהודים בארץ-ישראל נורא הוא מאד, מי יכילנו? קשה כח סבלם ומי ישאנו?.. אבל, אם צלחה בידי תומכי ידיהם לקנות גם עבור היהודים חלקת הארץ, ויעוררו רוחם עבור האדמה, אז גם המה יאכלו מטובה ומפריה ישבעו….

לדעתו, הפתרון למצוקתם הכלכלית היא עבודת האדמה. העולים יעבדו בחקלאות ויגדלו עצי-פרי בקרקעות שייקנו עבורם על ידי נדיבים: "למראה העוני והלחץ אשר חזו עיני בין אחי בארץ הנבחרת, ארהיב בנפשי עוז להפיל את תחינתי עבורם, לפני אחינו בני ישראל בארצות אירופה".

בסוריה ביקר בקהילות אחדות, ובהן בתי-כנסת עתיקים ויפים. בדמשק מצא 4,000 יהודים. בארם-צובא היא חלב הוא מדווח על קרוב ל-2,000 משפחות יהודיות, "אשר יחסו תחת ציריהם" – כנראה היו תחת חסות הקונסולים של ארצות אירופה, שהגנו עליהם מפני רדיפות. יהודי העיר היו שומרי מצוות, וכ-60 זקנים היו מעוטרים בשם "חכם". הרב הראשי של העדה, ה"חכם באשי", היה הזקן רבי אליהו אנטבי. בחצות הלילה התאספו בבית-הכנסת זקנים ונערים, למדו תלמוד עד אור הבוקר ולאחר מכן התפללו תפילת שחרית.

"בנימין השני" עבר להרי כורדיסטן, ובהם מצא יהודים: "התבוננתי על המצב הטוב אשר חיו בו אחי בני ישראל היושבים שמה, כאשר ראיתי חופשים מכל תלאות וצרות, ואך טוב להם".

הם התפרנסו מאריגת בגדי צמר יקרים ששלחו לארצות אירופה, שם נמכרו ביוקר. חלק מהם עבדו בשדות וכרמים בזעת אפם, והניחו בשדותיהם לעניים ולאלמנות. אולם מעטים מהם ידעו תורה, רק "קריאת שמע". את הספר "שולחן ערוך" מצא בנימין השני רק אצל נשיא העדה. כשהגיע אליהם "שליח דרבנן" מירושלים, כדי לאסוף כספים למען לומדי התורה ב"כוללים", יצאו כולם לקראתו, כיבדוהו, נישקוהו ונשאוהו על שכמם, רחצוהו ושתו את מימי הרחצה שלו, שלפי אמונתם הם ישמרו אותם ממחלות שונות. הם שמרו שבת, הביאו את ראשית ביכורי האדמה בסלים מעוטרים בפרחים לנשיאם כמו מימים ימימה בעת קיום המקדש בירושלים.

 באלקוש מצא בנימין את הקבר של נחום האלקושי: "הלכתי לשם בלווית איזה מאחינו בני-ישראל ואחרים מהקורדים, לראות בעיני איככה יחגו שמה את חג היום אצל קבר נחום הנביא". על מוסול, שבה 450 משפחות יהודיות, הוא כתב:

היא קרובה לעיר הגדולה נינווה המפורסמת מימים קדמוניים, ומערים ועיירות אחרות ורחוקות באים אליה יהודים פעם בשנה לפני חג השבועות, ויחנו שם 14 יום. הם מביאים ספר תורה, מניחים אותו בהיכל, קוראים דברי ספר חזון נחום, מקיפים 7 פעמים את ארון הקודש, מזמרים שירים ותשבחות, וגם הנשים מתפללות שם.

חלקם של יהודי מוסול עסקו במסחר ובמלאכת בגדים הנשלחים לאירופה. בעיר ישבו קונסולים של אנגליה וצרפת. בלט בה בית-הכנסת הגדול, ומערה תחתיו, וכן החכמים ששון ודוד בראזני, על שם העיר שממנה באו.

מצב היהודים בעיר ארביל היה קשה. המוסלמים פגעו בהם, אולם היהודים חששו להתלונן לפחה התורכי, מפני שאיימו עליהם להמיתם. לאחר שבנו בית-כנסת חדש, והכניסו ספרי-תורה, התנפלו עליהם המוסלמים, הרגו כמה מהם, פצעו אחדים, והרסו את בית התפילה החדש. בנימין בעצמו נכח במאורע עצוב זה. מקרה טראגי נוסף שקרה בעיר, בעת שנערה יהודייה שפכה מים לרחוב, ואלה הרטיבו מוסלמי; רבים מהם התקהלו, קיללו את הנערה, והחליטו שרק אם היא תתאסלם יסלחו לה. לאחר שסירבה, המיתוה לעיני הוריה.

בפרס הוטלו על היהודים הגבלות רבות, לפי תיאורו –

הם אולצו להתגורר בדרך כלל ברבעים נפרדים ונבדלים מיתר התושבים, מפני שנחשבו בעיניהם ל"טמאים"; לא ניתנה רשות למכור את סחורותיהם בחנויות, אלא ברחובות, והסחורה המותרת הייתה רק בשמים, סמי-רפואה ואבנים טובות; נאסר עליהם לצאת מבתיהם בעת רדת הגשמים, כי הגשם שוטף את טומאתם וחלאתם על אבני הדרכים, ואלה מטמאים את כפות רגלי הפרסים המוסלמים. ואם יצאו, יתנפלו עליהם, ירקו בפניהם ויבזום; נאסר על היהודי למכור לפרסי בשר טריפה; פרסים יכולים להיכנס לפרקים לבתי-יהודים לקחת בחוזקה כל הבא לידם, ולא יוכלו להתנגד להם, כי יוכלו לרוצחם וללא מציל; אם יריב יהודי עם פרסי והאחרון ייקחהו לבית המשפט, ויביא שני עדים שהיהודי נגע בו, השופט המוסלמי יענישו בקנס גדול. ואם לא יוכל לשלם הקנס, יוכה היהודי ללא חמלה. הוא הדין לנערים.

 המוסלמים כיבדו רק את הרופאים היהודים, שהיו הטובים ביותר. הם השתדלו לדבר עם הפרסים להיטיב את מצב אחיהם היהודים, כי לולא זה לא הייתה תקומה ליהודים בארץ זו. בנימין השלישי התלונן על כך לסולטן העות'מאני, לקיסר צרפת נאפוליון השלישי, למלכת בריטניה ולראשי ממשלותיהם. בטהרן, שהתגוררו בה כ-500 משפחות יהודיות, ולהם 8 בתי-כנסת, המצב היה טוב יותר מאשר בערים אחרות בפרס, בזכות השגחת הממשלה עליהם.

בגדד: עשירים ואלמנות

בבגדד מצא רבי ישראל 3,000 משפחות, ובתוכם אנשי מסחר גדולים ונכבדים. "בכל ארצות הקדם לא מצאתי את אחי העברים במצב אישי והצלחה כאלה כמו היושבים במקום ההוא" (בגדד). כל המסחר להודו הינו בידי היהודים.

לנשיא הקהילה נבחר יהודי אמיד, שולחני, מעשירי העדה, שהשפיע על המלך להיטיב עם עמו. שלושה רבנים, דיינים, עמדו בראש העדה ואחד מהם נתמנה על-ידי השלטונות לרבה הראשי ("חכם באשי") והוא רבי רפאל קאססיון (קצין), מעיר אלפה (חלב), בן 30, "והיה נכבד מאד בעיני הפחה של המלך, שמינה ארבעה אנשי חיל למשמר על סוסים לפניו, כמו לפני נסיך המלך, 'ועל פיו יצאו ויבואו כל ענייני העדה'".        

בבגדד התקיימה ישיבה גדולה, שהייתה מעין בית-מדרש לרבנים, ובה 60 תלמידים שהוכשרו להיות מורי הוראה. אחד מנכבדי העיר קיבץ נדבות עבור תלמידי הישיבה ועבור עניים.

בשל החום הגבוה בבגדד נאלצו התושבים לשבות ביום ולעבוד בלילה. הם היו מקררים את עצמם במים, שהיו בבארות בתוך הבתים.

ר' ישראל גם כתב על המבנה הסוציאלי של קהילת בגדד ועל נישואי בוסר של ילדות ונערים. בקהילה נולדו בנות יותר מבנים, וההורים היו בדאגה, בשל ההוצאות הגדולות לנישואיהן. הבנות נישאו בילדותן, בגיל 8 עד 11, והבנים לפני גיל 18-20. בעיית הנישואים גרמה לצרות צרורות ותלאות להוריהם. אם הבנות לא נישאו עד גיל 15 לא הייתה להם תקווה עוד להינשא, מפני שנחשבו לבתולות בלות, אשר עברה להן עת דודים. לעומת זאת בקהילות פרס המצב היה הפוך, מספר הנשים מעט ומספר הגברים רב. אם צעיר רצה לשאת אישה, הוא צריך היה לקנותה מיד אביה, וזה דרש כסף רב.

מצב האלמנות היה קשה. לדבריו, מצא בעיר זו כ-400-500 אלמנות, שלא הייתה להן שום תקווה להינשא עד יום מותן, "כי כל איש ייתן יתרון לנערה בתולה ענייה על אלמנה עשירה, כבודה ויעלת חן". מי שישא אישה לא יראנה עד יום כלולותיו, ורק אמו או אחת מקרובותיו תראה את הנערה. לכלה עושים "ליל חינה", וצובעים את כפות הידיים, הרגלים והציפורניים. כל זכר מבן 15 ומעלה משלם מסים כל שנה, ב-4 תשלומים.

במרחק שעה מבגדד עומד בניין, ושם נמצא הקבר של יהושע הכהן הגדול, ותחת הקבר היו מונחים כתבי-יד עתיקים שקראו בהם המבקרים. לא רחוק משם היה בור עמוק, ואמרו כי הוא "גוב האריות" שנזרק בו דניאל, והראו המקום שבו נמצא כבשן האש אשר השליך נבוכדנצר מלך בבל את חנניה, מישאל ועזריה. משם במרחק 6 שעות יש שריד של הבניין הנודע, שנקרא "מגדל דור הפלגה". השירים והפיוטים ששרו המבקרים חוברו ברובם על-ידי הפייטן הגדול ר' ישראל נג'ארה מדמשק.

מבומבי עד קוצין

בבומבי מצא הנוסע כחמישים משפחות, מהן שהיו מגזע "עשרת השבטים", שנתיישבו בימים הקדומים לאחר חורבן "ממלכת ישראל". לדעתו, כמו לדעת רבים וטובים מחכמי ישראל בזמנו, הם יהודים גמורים, שגלו מימי הושע בן אלה, המלך האחרון של ממלכת ישראל, על-ידי הכשדים. הם התקרבו ליהודי הודו (הקוצ'ינים והבבלים) ושמרו רק מצוות אחדות ממה שזכרו וקיבלו מאבותיהם, כמו עריכת "ברית מילה" לבניהם ביום השמיני להולדתם ושמירת שבת; נזהרו בדיני שחיטה ולא אכלו מבשר בעלי-חיים שנאסרו בתורת משה, וכיבדו את ספרי התורה שהיו בבית תפילותיהם, למרות שלא ידעו לקרוא בהם. לא היו ביניהם כהנים ולווים. גם שמותיהם העידו שהם מזרע ישראל, והם האמינו בביאת המשיח. הם שכחו את השפה העברית.

בבומבי היה בית-כנסת, ושוחט ובודק, אולם לא מורה ומנהל. בסביבותיה במרחק שתי שעות נסיעה נמצאות קהילות "בני ישראל", והנוסע מעיד על כאלפיים משפחות כאלה, שכונו "היהודים הלבנים". אלה התעסקו בעבודת אדמה ובמסחר. בלשונם המדוברת היו כמה מילים עבריות, ופניהם העידו שהם מזרע העם העברי.

כחמישים משפחות יהודיות, שבאו להודו מבגדד ומבצרה, שלחו ל"בני ישראל" שוחטים ומורים, כדי לשחוט עבורם עופות וללמד את ילדיהם תורה, למרות שעדיין לא החשיבום כיהודים שלמים ולא רצו להתחתן עמהם – אולם "בני ישראל" התקרבו מאוד אליהם.

בדרום הודו, בעיר קוצ'ין ובסביבותיה, נמצאים כאלפיים יהודים שחורים. הם שמרו על מצוות התורה, ונחשבים ליהודים גמורים. בידיהם היו כתבי-יד עתיקים בעברית וגם ספרי-תורה כתובים על קלף של אבותיהם הראשונים. לא היו יחסים בין "בני ישראל" הלבנים ובין הקוצ'ינים ה"שחורים". לאחרונים היו קהילות וחכמים, בתי-ספר ובתי-כנסת ללא קישוטים ופאר, הם עסקו במסחר, ואחדים מהם הצליחו מאוד.

ביקורו של "בנימין השני" בקהילות ישראל במזרח, באמצע המאה ה-19, הביא למרכז היהודי הגדול באירופה מידע על מצבם של עשרות אלפי יהודים שחיו תחת המשטרים המוסלמיים, על יחס השלטונות והתושבים המוסלמים אליהם, על חייהם המשפחתיים, על לימוד התורה, ועל מצבם הכלכלי, החברתי והרוחני. כמו ביקורו של בנימין מטודלה, לפני יותר מ-800 שנה, כך גם ביקורו של 'בנימין השני' חיזק את הערבות ההדדית בין יהודי העולם.

  ד"ר יעקב גלר הוא היסטוריון 

 פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י'ד בתשרי תשע"ב,  12.10.2011