העיר ההדורה שבה שכונות אפורות מזמנת למבקר הישראלי נגיעה בעולם שחרב, בבית ילדותה של לאה גולדברג ובזיכרון האימה של אבדן הצלם. שבעים שנה אחרי

רחוב בקובנה

העונה – קיץ; קיץ אירופי שגרתי; העונה ההיסטורית – מאה שנה אחרי, שבעים שנה אחרי… קובנה – רגע ושכחתי – זהו המקום המדובר. היא נמצאת היום כשנתיים אחרי מלאת לה 600 שנה; היא איננה מתרגשת במיוחד משני המועדים המתקשרים זה בזה. לטייל הישראלי יש כל הסיבות להתרגש.

מועד מאה שנה ללאה גולדברג צוין בארץ כיאה וכיאות. 'מאה שנה אחרי…', לאה גולדברג הוכיחה עמידה במבחן הזמן; יש סיכוי טוב מאוד שתיכנס לנצח. שבעים שנה אחרי הקיץ הנורא ההוא, התברר לכול כי הקהילה הדגולה של קובנה איננה יכולה לעמוד במבחן שזימן הזמן באמצעות סוכניו הגרמנים והליטאים. הקיץ של ההשמדה המאורגנת הראשונה חיסל סופית את יהדות ערי השדה והעיירות של ליטא; ליהדות קובנה המדממת הוא השאיר עוד שלוש שנים עד שגוועה סופית.

סביבות ביתה של לאה גולדברג הן אתגר בלתי רגיל לטייל, אפשר לומר 'עולה הרגל'. הרבה מעולמה נחשף כאן בקיץ הליטאי הגשום קמעא מאה שנים אחרי… הרבה מעולמה נשזר בעולם שנהרס בדיוק לפני שבעים שנה.

קובנה היא עיר יפה, הדורה, רבים גמרו עליה את ההלל. התיירים הרגילים ימצאו בה פינות נפלאות לרוב, לאו דווקא בסביבת ביתה של לאה גולדברג. סביבה זו איננה החלק היפה של העיר. באזור המרכזי הזה במעלה העיר הזה נזרקה לא-מעט אפרוריות. אבל אנשים הולכים לא רק בעקבות היופי. גם קסמן של ההיסטוריה והספרות מושך מטיילים. הבית ברחוב קסטוציו 16 נפקד היום על ידי תיירים ישראלים לא-מעטים; אם עיניי אינן מטעות אותי, תושבי הסביבה כבר רגילים. בשלב זה אין בו שלט שיפנה למטייל הישראלי (שלט זיכרון נאה מצוי בגימנסיה העברית שבה למדה). גם אין בו הוד והדר: בית רגיל עם חצר פנימית, כמקובל. כבית משפחת גולדברג הוא שימש רקע לשיר הפותח את קובץ שיריה של לאה גולדברג – 'מביתי הישן'. בשנת 1944, עת התפרסם הקובץ, לאה מציינת כבר כמעט עשור בארץ-ישראל, והגעגועים הופנו כבר לעולם ילדות שאיננו, ולא רק בגלל שהילדות כבר איננה! לאה גולדברג הפנימה אז מה הלך לאיבוד באותו הקיץ שנידון כאן.

לטעמי, אין הרבה חוויות מרגשות יותר מאשר קריאת שיר ב'מקום שלו', במקום שהעניק את ההשראה; ובמיוחד כשהמקום קיים! ומה בנוגע לרוחו של מקום? את רוחו צריך לגלות; ובכן, השיר עוזר, משתף פעולה. המילים המושמעות כאן מתמסרות, מתמכרות, בלשון פשוטה, עם הקריאה הן חוזרות כביכול לקירות, לחצר. אנו, קבוצת מטיילים, קוראים שם שורות מרגשות על בית וסביבתו:

מביתי הישן לא נותר עוד / אלא זכר כמיהה עמומה – / משרתות מזמרות כגיטרות. / יחפות. עם שקיעת החמה. […].

התמונה השירית הפשוטה – בלאה גולדברג עסקינן! – מפגישה נעורים עם זקנה:

לקראתן מרשרש בשלכת, /מלווה קול נישור אגסיו, / פוסע כשר בממלכת / האדון גבה קומה ושב […].

'ערב', 'סתיו', 'שלכת', 'שיבה' נפגשים עם הנעורים כמעין מטפורה – כפי שהיטיב טוביה ריבנר להסביר – לפגישת הזמן המאוחר והזמן המוקדם, הנכרכים ומתהדקים יחדיו בכוחו המחיה של הזיכרון. המשוררת איננה בודה בדיה! יש משהו מן ההווי הריאלי במפגש שבין אדון הבית הזקן (הפולני; מציאות אמיתית! כך באמת היה!) לבין הנערות הליטאיות השובבות, אך בעיקרה תמונה זו היא פיסת זיכרון ההולך ומתחיֶה בכוח אמצעיו הספרותיים של השיר.

כמי שלא כתבה במישרין על נושאים לאומיים גדולים קשה לראות בקובץ בכלל ובשיר הפותח 'לפנות ערב' בפרט דבר זולתי הקפאה של הזיכרון, או העלאתו לתחייה; בלשונו של אחד מטובי חוקריה, טוביה ריבנר: "[…] טעמו המיוחד של הספר [= מביתי הישן] נמצא במה שעולם עולה כחי מתוך שורותיו, והוא כולו כמו נכתב לעילוי נשמתם של ימים שהיו והם עומדים כאן לנגד עינינו כהווייתם ממש" (לאה גולדברג – מונוגרפיה, תל אביב תש"מ, עמ' 75).

כאמור, הריאליה היא אמיתית, היה אדון – בעל הבית הפולני (שם, עמ' 76), אבל בנוסף לפולני ולליטאיות הייתה זו גם סביבה עברית לתפארת; בחצר המגורים הזו התגוררו שלושה ממוריה בגימנסיה העברית (כונתה על-שם מנהלה החשוב 'שוואבה'); כן, עד קיץ 1941 קובנה הייתה פשוט עיר יהודית. היו נערות ליטאיות, היה אדון פולני, והיו עוד, אך 'ביתי הישן' שכן בעיר מאוד יהודית.

מורשת ליטאית

ביומניה המפורסמים לאה גולדברג הרבתה להתייחס לסביבתה; כך כתבה הנערה לאה ב-27.6.24, כעשור לפני עלייתה ארצה: "מצוינים הם הסדרים הליטאיים, אין מה להגיד. היום קרה מעשה, ואני מוכרחה לכתוב. היום בשתיים ברחו מבית הכלא הרבה אנשים, אומרים יותר פוליטיים. החיילים הליטאיים התחילו לירות לבית הכלא, שם גם ענו להם בזה […] את הבורחים תפסו וכנראה יהרגו אותם. ועכשיו מכים בבתי הכלא הליטאיים (זה סוד. ולו הייתי אומרת את זה ברחוב, הייתי מקבלת עונש, אבל לך יומני אוכל לספר, אתה יכול לשמור סודות). עכשיו שאלה למה בורחים מבתי הכלא הליטאיים? האם זה בפעם האחרונה – או שיברחו עוד? […]" (יומני לאה גולדברג, עמ' 42).

 סיפור פשוט, קטע בנאלי; חובבי לאה גולדברג שמצפים מן הסתם ליצירה מרגשת קצת יותר יסיקו ממנו מן הסתם על הרמה שאליה הגיעה בשליטתה בעברית בשנת 1924, ישכילו להבין מהם המאורעות שעוררו את תשומת לבה (היא זכרה היטב אירוע משפחתי טראומתי של מעצר!), וילמדו גם על דרכי התייחסותה למראות הפשוטים. בלבי עולות תחושות אחרות. בית הסוהר הזה עדיין קיים, ממש קרוב. ליד חומותיו אני חוזר על השאלה מיוני 1924: 'האם זה בפעם האחרונה?'. התשובה ניתנת על ידי אחד ממנהיגי יהדות קובנה ששרד בקיץ 1941, ניצל גם בפורענויות שאחריו, והעלה על כתב את מגילת חורבנה: "אבל כל הזוועות האלה עדיין לא היו העיקר. החל מ-24 ביוני [1941] החלו הפרטיזנים הליטאים לחטוף המוני יהודים, בלי שום הבדל גיל ומין, אף בלי לשאול או לרשום את שמות משפחותיהם. היהודים היו נחטפים בבתים וברחובות ומובלים לאלפיהם לבית הסוהר שברחוב מיצקביץ […]" (ליב גרפונקל, קובנה היהודית בחורבנה, ירושלים תשי"ט, עמ' 32); זה לא היה הסוף כמובן. אחר כך הובאו ל'פורט השביעי' בקובנה כעשרת אלפים איש וכו' וכו'. מכל מקום, כאן בבית הסוהר הזה, ברחוב שנושא את שמו של משורר דגול, והוא כה קרוב לביתה של משוררת דגולה, החלה הרעה. בית הסוהר שעצבן כהוגן את לאה גולדברג מעצבן מאוד גם היום, שבעים שנה אחרי…

רחובות, רחובות בקובנה; ברחוב קסטוציו שבו שוכן הבית המפורסם, במרחק בתים ספורים שוכן ביתו של איש המעלה ד"ר אלחנן אלקס (1944-1879) הי"ד, ראש האלטסטנראט – מועצת הזקנים של הגטו; לפני כן, בעידן החופש, היה רופא חשוב ביותר בבית החולים היהודי של קובנה ('ביקור חולים') ומנהיג ציוני. זכרו של האיש הנפלא הזה חשוב לנו, היום הוא חשוב גם לליטאים, ולכן הוא מונצח באמצעות לוח זיכרון מתאים. שניהם שכנו ברחוב קסטוציו, שכנים, מן הסתם נפגשו.

מה אומר השם קסטוציו? לאה גולדברג שלמדה בגימנסיה בזמן שלוט הליטאים בארצם ידעה לבטח את התשובה. היום למי שאיננו ליטאי השם איננו אומר מאומה. אבל הוא חשוב; מדובר בגיבור ליטאי, ניתן לומר מיתי, בנו של מייסד של מה שנתפס בליטא כ'ליטאיות' בכבודה ובעצמה. רחוב קסטוציו איננו יוצא דופן: כל הסביבה הזו היא רשת של רחובות נושאי שמות שהליטאים מתפארים בהם, גיבורים, מנהיגים, מייסדים. אחד מהם הוא ויטואטאס, הנסיך שהעניק את הזכויות ליהודי ליטא בתחילת המאה החמש עשרה. הדמות והזכויות שהעניק שימשו במשך דורות הוכחה ש'אפשר אחרת', שיהודים ועמי הארץ יכולים לחיות זה בצד זה בשלווה (יחסית). ליטא התגאתה במסורת הארוכה של יחסי שכנות טובים בין יהודים לליטאים. לד"ר אלקס שנזכר לעיל ועבד בבית החולים היהודי בצדה השני של העיר היו הרבה פציינטים ליטאים. הכול נראה טוב, עד לקיץ 1941.     

פצע ליטוקיס

באותה סביבה, סמוך לרחוב ויטאוטאס, שכן באחד החצרות מוסך של כלי רכב חקלאיים השייכים לחברה ליטאית הידועה בשמה 'ליטוקיס'. כשתיאר לייב גרפונקל, סגנו של אלקס באלטסטנראט, ומנהיג חשוב בפני עצמו, את אירועי קיץ 1941, תמצת: "הפוגרום בסלבודקה ובמקומות אחרים בעיר; המעשה האיום במוסך ליטוקיס; מאסרם של אלפי יהודים והשמדתם בפורט – הם הפרקים האיומים ביותר בפרשת הפרעות והעינויים שעברו על יהודי קובנה בשבועות הראשונים אחרי כיבוש העיר על-ידי הגרמנים […]" (עמ' 34). מה שקרה ב-27 ביוני במוסך ליטוקיס לא היה קטלני במיוחד, יסלח הקורא וימחל אם אשתמש בביטוי 'בסך הכול', נרצחו בסך הכול כשישים יהודים. במאזן הדמים, בהיבטו הכמותי, האירועים האחרים בימים הקיציים הללו היו רצחניים לאין ערוך, אך בליטוקיס הזוועה התבצעה "בראש חוצות קובנה", בניסוחו של גרפונקל (עמ' 31); לא בשכונה נידחת במקצת  – סלובודקה, ולא ב'פורט' סגור, כי אם באמצע הרחוב, ברחוב הראשי.

מוסך ליטוקיס איננו קיים היום; המסגרת קיימת. במקום מוסך ניצב כאן בית ספר. החצר שנותרה מובילה אליו; המרחק – שלושים מטר. יש בה אנדרטה צנועה; היא מספרת את הסיפור. בית ספר הממוקם באתר כל-כך לא-חינוכי מעורר סקרנות. בקשרים שקשרתי עם מורים בבית הספר התברר כי השואה לא נעצרת בחצר; היא נוכחת בבית הספר – לומדים ומלמדים. רכז הוראת השואה בבית הספר למד בארץ ב'יד ושם'. המורים שלו אינם מתכחשים לנוכחות הליטאים בליטוקיס; הם לא יכולים, האירוע המחריד צולם, לרוצחים היו פנים, פנים ליטאיות. הוא גרם לשבר עמוק – בראש ובראשונה אצל יהודים – לא רק בעטיה של הזוועה, אלא גם משום שבמיקומו המיוחד נכחו בו המונים שנקלעו למקום בלכתם ברחוב ופשוט התבוננו.

 בליטוקיס הסדר המוסרי נהרס באחת, אנשים נרצחים ברחובות. זהו ללא ספק כתב אישום חריף נגד ההיסטוריה הליטאית. לימים, הוגה דעות ליטאי, שמו ונסלובה, הביע את בושתו על מה שאירע שם, ובין השאר התייחס לתפאורה והזכיר את הסביבה – הרחובות הנושאים שמות ליטאיים מפוארים כל כך שגואלו בדם. כאמור, בית הספר עוסק בכך, והבושה מתרכזת באנדרטה המיוחדת שהפכה למעין אתר ארכיאולוגי רב-שכבתי. נרות זיכרון, אבנים, זרים, דגלים, הכול מעורבב ובכל זאת מסודר; הסדר חזר לליטוקיס, אני מקווה.

דקות ספורות משם והמסע הקצר חוזר לביתה של לאה גולדברג. איך צומחת משוררת דגולה? האם לבית הכל-כך פשוט יש איזושהי משמעות בעיצוב דמותה ויכולותיה, האם בבית אחר הייתה צומחת משוררת אחרת? שאלות שקשה להשיב עליהן. על שאלה אחרת קל יותר להשיב, ולו תשובה סטטיסטית: אלמלי הייתה לאה גולדברג עולה ארצה ב-1935 היה לה סיכוי טוב להירצח בליטוקיס, ממש ליד הבית.

שסמרו מאימה ומדם

ממש ליד הבית מתבוננים בחצר הפשוטה, מישהו מתחיל לפזם את אחד משיריה המפורסמים של הדיירת גולדברג – 'את תלכי בשדה', שיר שהפך להמנון. לשאלתי מדוע דווקא כאן, אמר לי מישהו אחר כי ב'מקום של לאה גולדברג' צריך לשיר את 'השיר של לאה גולדברג'; ואני הייתי מוסיף כי הלא כאן מתחילה אחת 'הדרכים שסמרו מאימה ומדם' – הדרך לליטוקיס. ובכל זאת, יש סיבות למכביר שלא לשיר אותו דווקא כאן; הלא הנוף שבשיר הוא כה שונה; וכי מה לסביבה העירונית האפרורית הזו (ביומניה לאה גולדברג קטרגה: "קובנה כבר יותר מדי נעשית נבזית לי"; עמ' 53) ולשדות 'השלף והאספסת' ש'תמתק דקירתם'. ההקשר הליטאי אמנם קיים בשירים רבים של לאה גולדברג, אבל ב'את תלכי בשדה' הכול כל-כך ארץ-ישראלי! כל-כך 'ביתה החדש'! ובהתלבטות בין לשיר או לא לשיר, חשבתי כי 'יבואו ימים בסליחה ובחסד', אולי כבר באו; אפשר שההיסטוריה גזרה שצריך איכשהו לסלוח, וכאן מאה וחמישים מטר ממוסך ליטוקיס ההתלבטות צפה מחדש.

כשחיפשתי קשר ליטאי ל'את תלכי בשדה' נזכרתי כי היה מי שראה בגיבורת השיר לא את המשוררת הדוברת על עצמה, אלא דמות אחרת לגמרי, את הפרטיזנית הנודעת רוז'קה קורצ'ק הזכורה לטוב מגטו וילנה. כשנפרדו ממנה בקיבוצה עין החורש אמרו ידידיה: "[…] ניפרד ממך רוז'קה, בקטע משיר שכתבה לאה גולדברג ודמותך לנגד עיניה. האמנם… את תלכי בשדה לבדך, לא נצרבת בלהט השרפות, בדרכים שסמרו מאימה ומדם. וביושר לבב שוב תהיי ענווה ובוטחת, כאחד הדשאים כאחד האדם" (רוז'קה – לחימתה, הגותה, דמותה, תל אביב תשמ"ט, עמ' 232). כשנכתב השיר (1943) לא עמדה הדמות הספציפית הזו לנגד עיני המשוררת, פשוט לא היה אפשר; אבל מדרכו של עולם הוא מושך ל'זהות' דמויות שמקיימות את התיאור הזה. אני משער שהיו עוד שניסו להציג דמות כזו או אחרת שראוי להציבה כגיבורת השיר. ככלות הכול ההתייחסות הפרטית הופכת את הדברים לממשיים יותר, ל'פשוטים, שאפשר בם לנגוע'.

סמוך לביתה של לאה גולדברג אני מעיף מבט אל הסטודנטיות שלנו (מכללת אפרתה בירושלים) שהשתתפו במסע הקיצי לקובנה; מתבוננות משתאות במקום של לאה גולדברג, מקיימות בדרכן שלהן את להיות 'כאחד האדם', שבעים שנה אחרי….      

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ד באלול תשע"א, 23.9.2011