מנהלל עד בית המדרש: דרישת שלום מביאליק / אוריאל בן-עמי

 מי שברחו מבית המדרש מוצאים עצמם חוזרים אליו כעבור שני דורות, אבל ממקום אחר. מחשבות של דור שני לחלוצי נהלל, על ביאליק, על סבא, על בית הכנסת ועל בית המדרש

 

הזמנתו הפתוחה של הרב בני לאו "לכתוב את עצמנו לדעת" לרגל סיום עונה נוספת של בית המדרש עוררה בי אתגר ומעט חשש. אתגר – משום הרצון לברר מה משך ומושך אותי אל בית המדרש ובתוכו. חשש – משום הרצון להיענות ולהקשיב לקולות בית המדרש, בתקווה להצליח בבירור הזה. להשיב ולברר לעצמי האם אני שומע ויודע מתוכם מהו קולי שלי. האם הוא עדיין רחוקי שלי והאם בית המדרש מקרבו אליי ומסייע לי לגבשו.

לכן, לא אתפלפל על מקור נוקדני זה או אחר שלמדנו, אלא אנסה לצאת לחוויית בית המדרש, העוסק בדופק חיינו – ולברר מה אני מקווה לרכוש ממנו.

ראשיתו של הבירור הזה מביאה  אותי אל "על סף בית המדרש" של ביאליק, שנכתב בערב ט' באב תרנ"ד. השיר הזה, מתברר לי, "ישב" אצלי רדום שנים רבות, מאז שנות ילדותי ונערותי; אז "הוכרחתי" ללמדו לבגרות – ועכשיו אני שב אליו מתוך בחירה.

תילי תילים של פרשנויות ליוו את השיר, ממשיכתו של ביאליק אליו ועד להימלטותו מבית המדרש, כשתילי חורבותיו מאחוריו. והנה, אחרי שנים רבות הוא מוצא שאינו יכול לברוח ממנו.

בית המדרש מתגלה ככוח משיכה יהודי, שמי שברח ממנו להשכלה רחבה מוצא, לבסוף, שאינו יכול בלעדיו. ואולי זהו אותו בית מדרש המעודד גם אותי למחשבה, מבלי יכולת לברוח ממנה – על כוחה של ההלכה המכתיבה מציאות, או שהמציאות היא שמכתיבה הלכה ומחדשת דרכיה, מבחירה וגם על כרחה. ולעתים גם נושאת את שמה לשווא. ויש להיות ערני באשר לשתיהן.

אלה הם הזיק והזיקה החזקים מעצמנו, שביאליק ביטא לטעמי בזמנו, תוך הקפדה שיש לבור את התבן מן הבר  – והם נותרו נכונים לימינו. אין ולא ניתן לברוח מאוצר התרבות והמקורות היהודי, אך יש גם להיזהר מתלות מוחלטת בישיבה בבית המדרש – ובוודאי מסכנת יושבי הבָּטֵל שבו, באצטלה של לומדי תורה, בחסות פוליטית משחיתה. מנשיאת שם ההלכה לשווא בשם בטלה, או אפילו פרשנות לעבודה זרה כזו או אחרת.

ביאליק נמלט מבית המדרש בוולוז'ין לפני כמאה ועשרים שנה, עת פרסם באודסה את שירו הראשון "אל הציפור", שירת געגוע לארץ החמה הרחוקה. במהלך טיוטותיו הרבות נשרו ממנו 11 בתים עד לפרסומו לראשונה, ב"הפרדס" אצל רבניצקי. בית המדרש ההוא, שעליו כתב, היה חָסֵר אז את המציאות המשתנה ואת המסקנות ממנה. הוא עמד בסכנת ניוון עד שננטש במחלוקות אֶגוֹ ולשם שמים מבית ובאנטישמיות מחוץ. כמעט כמו מחלוקות מדינת ישראל כיום, מבית ומחוץ.

"על סף בית המדרש" של  ביאליק, שנאתו/אהבתו אליו הממגנטות אותו – מהלכות עליי קסם והזדהות גדולים. זהו אותו מַגנט שאני חש כלפי השורש שלי, שהחיים בו כמובן השתנו.

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו (ואת זה אמר דווקא טשרניחובסקי בשירו) – והנה אני מוצא עצמי מנסה לפענח, כיום, מהו אותו קסם בבית המדרש. מהי יכולתו, כמידת פתיחותו, ללכד כל יהודי באשר הוא, מבלי לתת לו ציונים או לתת בו סימנים. לבוא אליו מתוך בחירה ורצון חופשי להתמלא ולתרום. לראות אכן את העולם העומד על שלושה דברים: על התורה כתורת חיים המחייבת גם עבודה וגמילות חסדים.

ברכת אב

וכדי להבין זאת, אני ממשיך את מסע המחשבה הזה מביאליק של "על סף בית המדרש" אל הביוגרפיה הפרטית, אל השורש היהודי-ישראלי שלי. שורש שיש בו זיכרון עם אשליית ילדות של גן העדן, התפכחות מהעירום והערמומיות שבו – ונסיון לזקק את הראוי להמשך מתוכו.

סבי יוסף,  בן דורו של ביאליק, נולד בבסרביה ב-1885. הוא התגייס לצבא הצאר הרוסי ויחד עם חברו הטוב נחום הורביץ – לימים ממייסדי קיבוץ כפר גלעדי – עמד בפני משפט בעוון פעילות חתרנית-ציונית: התרמת בולים לקרן הקיימת לישראל. עונשו – ברוח האנטישמיות הקשה שהייתה אז ברוסיה – צפוי היה להיות מאסר קשה וממושך.

הוא ביקש, אפוא, את עצת אביו, הרב קלמן פיינשיל, נצר לשושלת הבעל שם טוב. אביו השיב לו במכתב: "בן עמי, קום, לֵך לְךָ לארצך ולמולדתך ולבית אביך". הסבא יוסף הבין מקריאתו של אביו שעליו לערוק מצבא הצאר הרוסי ולברוח לארץ ישראל. ואכן כך עשה. במסע תלאות שנמשך יותר משנתיים, בדרך לא דרך, תוך מאסר ופדייה משבי באודסה, הגיע לארץ ישראל, ליפו, ב-1907. אז גם שינה את שם משפחתו לבן עמי.

משם, תוך התעקשות על חלומו להיות חלוץ עברי, מאנשי העלייה השנייה – חָבַר לאנשי  דגניה שפרשו ממנה והיה לאחד ממייסדי נהלל. כך הותיר מאחוריו את אביו, הרב הקשיש, לבדו בבית המדרש ברוסיה, אך עם ברכת הדרך ממנו.

נהלל ביקשה לייצר אז את "היהודי החדש", ברוחו של א"ד גורדון, אך בדרך אינדיבידואליסטית יותר: זה שעובד את האדמה בנחלה משלו, ביישום רעיון מושב העובדים, להבדיל מחיי הקיבוץ בדגניה.

ביאליק בנהלל

נהלל אז הייתה חילונית-דווקאית-חלוצית, כמעט להכעיס. זו הייתה יהדותה: בני רבנים ומשכילים – וחלקם גם פחות – המבקשים להגשים עצמם בעקרונות מהפכניים נוקשים של איכרים יהודים, של עובדי אדמה בעבודה עצמית עברית על קרקע הלאום –  ובשילוב חיי שיתוף עם ערבות הדדית בנחלותיהם החקלאיות.

אנשיה פנו עורף לבית המדרש ולכל מה שסימל אותו בשקיעתו, בפוגרומים ברוסיה. הם עבדו שבעה ימים בשבוע, כולל שבתות וחגים – וכאן אני שב לביאליק איש הרוח.

נהלל של אז הייתה מקור השראה למנהיגי היישוב היהודי בארץ ישראל. בן-גוריון וויצמן הרבו לבקר בה, רובינא ומסקין אושיות תיאטרון "הבימה" באו להופיע בה – ואנשי הרוח והספר היו באים אליה מוקסמים. עולים לרגל להופיע בפני  האיכרים העברים, מושאי הערצתם, שואבים עידוד מחזונם והגשמתם, וחוזרים העירה. אך ביאליק בחר דווקא לקלקל להם את החגיגה: לצד הערצתו אותם, הוא בחר להלקות אותם על שהזניחו את טעם קיומם היהודי ואת מקורות ההלכה שלו.

ב-1932 הופיע לפניהם בסמינר רעיוני והפליג בחשיבות כינוסם של אוצרות הרוח היהודיים, אך בו בזמן גם קצף עליהם על עבודתם בשבתות ועל רדיפתם אחר תפוחי הזהב שלהם תוך ויתור על זהב הרוח היהודי.

המתח המובנה הזה מראש, בין עובדי האדמה העברים-החילונים להוריהם שנותרו בבית המדרש ברוסיה, המשיך לתת את אותותיו על נהלל.

ויכוח נוקב התחולל בין החברים החלוצים, האם יש לבנות במקום בית כנסת. המתנגדים טענו בתוקף שהנה סוף סוף עלה בידם לעזוב אותו, במושב החילוני ובדרך היהודית המגשימה החדש שבחרו. המחייבים, סבי וחבריו, הובילו לבנייתו למען הוריהם הזקנים. ואכן, בראשית שנות השלושים  של המאה שעברה הם הקימו אותו – והעלו אותם ארצה.

הסבא-רבא, הרב קלמן פיינשיל בן-עמי, היה עומד בו מדי יום לבדו על תלמודו, מול העמוד, עד שנפטר בשיבה טובה, במיתת נשיקה, לקראת גיל 90.

סבי יוסף ואבי ז"ל היו עובדי אדמה וכמעט לא ביקרו בו בחייהם. כך גם אני, פרט לראש-השנה, יום הכיפורים ועלייתי בו לתורה בבר המצווה שלי. אמי ז"ל, לעומת זאת, שנולדה בוינה ונמלטה ממנה בשואה, המשיכה לפקוד אותו כל חייה.

לפני כארבע שנים, כשלמדתי בבית מדרש אחר, של "קולות", שעסק בדעת המקום – עַל, אֵל ובארץ-ישראל – נשאלנו מהו המקום הפרטי החשוב לנו ביותר. השבתי משום-מה שזהו בית הכנסת בנהלל. זה  שנשאר שם וכמעט 40 שנה לא ביקרתי בו, למעט בפטירת הוריי.

החיבור הזה לבית המדרש החברתי שלנו קשור עבורי להצלפתו ההיא של ביאליק בחלוצי נהלל, שאולי מתעוררת כיום מחדש. סמוך לזמן ההוא, ב-1930, נוסד לכבודו אולם "אוהל שם" בתל-אביב – ושם נהג לקיים את מפגשי "עונג שבת", מוסד תרבותי-ספרותי מכונן בימים ההם, עד לפטירתו. הוא ראה בכך תנאי לתחייה הלאומית, לצד עבודת אדמת הלאום.

מקומו של בית המדרש החברתי בבית מורשה והרלוונטיות שלו הפכו עבורי מסקרנים יותר ויותר. האומץ, הפתיחות והתעוזה לגעת בו בנימי חיינו ובעצבים החשופים מעוררים את שמחת הלב בחדוות השכל. הם מותחים את גבולות העזת המחשבה בנושאים שעסקנו בהם, מבנים סוררים ומורים, דרך "צער גידול הורים" לעת זקנתם – ועד העבודה הזרה, הנישואין והגירושין שלנו, שמעוררים תמיד תהיות. בין הרצוי למצוי, לראוי.

הם כמובן גם מעוררים תהיות נוספות: האם הם  נפגשים לצד החיים המעשיים בקווים משיקים, או כתחליף להם, בקווים מקבילים.

כלומר, לענייננו, האם בית המדרש הפתוח שלנו מסוגל להרחיב את מעגליו ולתרום לאיכות החיים והזהות היהודית – או שברכתו היא כבר בעצם קיומו לחפֵצים בו וביקרו. האם יש בכוחו לפעול ולהעניק מהשפעתו החיובית על הריבונות היהודית בישראל.

מהו בעצם כוחו של בית המדרש בעידן ריבוי בתי מדרש וסימניהם השונים? האם הם יַרבו בעיה, או שיעלה בידם לגבש פתרון להמשך שמירת מדינת ישראל הריבונית, יהודית-דמוקרטית? האם יעלה בידם למנוע התנגשות בין בית שמאי לבית הלל ושאר מחלוקות שאינן לשם שמים? ואולי ר' עקיבא יצליח לגבור עליהם בחיים הזורמים.

בית המדרש מחבר אותי, אפוא, אחורה לביאליק  – שהיה ונשאר גם מַתמיד וגם לבד וגם שאל את עצמו אם יש את נפשו לדעת את עצמו ואת בית המדרש. ומכאן גם אל חיבור הדורות קדימה: בתקווה שיַרבה דעת, תורה ותודעה ויהפוך ל"סטארט-אפ" היהודי-ישראלי החדש.

וכל אלה בדמותו של בית מדרש חברתי ונועז מחשבה, ההולך עם אותות הזמן ומופתיו ההלכתיים. בחיבור הכרחי של הימים ההם לעדכונם לזמן הזה.

אסיים את הדברים בבית ראשון ואחרון מ"על סף בית המדרש" של ביאליק ומשל עצמי, ב"הרי בסופו של דבר". זה מלפני מאה ועשרים שנה של ביאליק – ולעתיד לבוא. מייחול היחיד והרבים לארץ ישראל, אל ייחול היחיד והרבים להמשך ברכתה של מדינת ישראל הריבונית בתוכה.

 על סף בית-המדרש

מִקְדַּש אֵל נְעוּרַי, בֵּית-מִדְרָשי הַיָּשן!

סִפְּךָ אֲשר רָקַב שנִית עָלַי נִקְרָה,

אֶרְאֶה שנִית כְּתָלֶיךָ הַנִּמְלָחִים כֶּעָשן,

אֶת-סְחִי קַרְקָעֲךָ, אֶת-פִּיחַ הַתִּקְרָה.

מִשנֵה חָרְבָּה חָרַבְתָּ מִבְּלִי בָּאֵי מוֹעֵד,

עָלָה חָצִיר בִּמְסִלָּתְךָ וּשבִילֶיךָ דָשאוּ,

אֶרֶג הָעַכָּבִיש עַל-סִפּוּנְךָ רוֹעֵד,

עַל-גַּגְךָ הַנִּקְרָע בְּנֵי-עֹרְבִים יִקְרָאוּ;

אֶבֶן אֶבֶן תִּשּמֵט וְתֻכֶּה רְסִיסִים,

עַמּוּדֶיךָ יִתְפַּלָּצוּן, כֻּלְּךָ עֹמֵד בְּנִסִּים.

====

לֹא תָמוּט, אֹהֶל שם! עוֹד אֶבְנְךָ וְנִבְנֵיתָ,

מֵעֲרֵמוֹת עֲפָרְךָ אֲחַיֶּה הַכְּתָלִים;

עוֹד תְּבַלֶּה הֵיכָלוֹת, כַּאֲשר בִּלִּיתָ

בְּיוֹם הֶרֶס רָב, בִּנְפֹל מִגְדָּלִים.

וּבְרַפְּאִי אֶת-מִקְדַּש ה' הֶהָרוּס –

אַרְחִיבָה יְרִיעוֹתָיו וְאֶקְרַע לוֹ חַלּוֹנַי,

וְהָדַף הָאוֹר חֶשכַת צִלּוֹ הַפָּרוּש,

וּבֵעָלוֹת הֶעָנָן יֵרֵד כְּבוֹד אֲ-דֹנָי;

וְרָאוּ כָל-בָּשר לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם,

כִּי יָבֵש חָצִיר, נָבֵל צִיץ – וַה' לְעוֹלָם!

(ח"נ ביאליק, ט' באב, תרנ"ד)

 

הרי בסופו של דבר

הֲרֵי בְּסוֹפוֹ של דָּבָר

אָדָם נִשְאָר לְבָדוֹ מוּל בּוֹרְאוֹ.

גַּם בְּמִנְיָן

גַּם בִּשנַיִם

וְגַם בִּתְרֵי-עָשָר.

 

מְבָרֵר עִמּוֹ מִיהוּ עַצְמוֹ שכַּךְ עָשאוֹ

וּמִיהוּ שעָשָאוֹ כַּךְ שיִשאַל כֵּיצָד עָשאוֹ.

וּבֵרוּרוֹ מָלֵא תְּהִיוֹת עוֹלָם וּכְכָל שיִּשאַל

תֶּחֱסַרְנָה תְּשוּבוֹתַיו, כְּנֶגֶד שתִּתְמַלֵּאנָה.

וְחוֹזֵר חֲלִילָה בְּמַעְגְּלוֹתָיו.

 

מָהֵם חוֹבוֹתָיו שֶמִּלֵּא וּמָהֵן זְכוּיוֹתָיו שּצָּבַר

וּמָהוּ שהִתְרוֹקֵן וְיִתְמַלֵּא אַחֶרֶת.

מַה שכָרוֹ וּמַה עוֹנְשוֹ.

מוּל אָבִיו זְקֵנוֹ שמֵּת,

מוּל יְלָדָיו בְּבִרְכַּת חַיֵּיהֶם הַטּוֹבִים.

מוּל הָעוֹלָם, רִקּוּנוֹ וּמִלּוּאוֹ.

וּבַמּוּפְלָא מִמֵּנוּ הוּא מִתְבּוֹנֵן וּבַמְּכוּסֵה מֵעֵינוֹ חוֹקֵר,

מָהוּ שהוּא מֻרְשֶה לְדָרְשוֹ וּלְחָקְרוֹ.

 (ב' באב, תשס"ט, יולי 2009, במלאת  90 להולדת אבי ז"ל)

urielbenami@gmail.com

 הכותב הוא איש תקשורת ומרצה באוניברסיטת חיפה. הדברים נכתבו עם סיום לימודים ב'בית המדרש לצדק חברתי' בבית מורשה

 ————————————————————————————————

 נהלל: מעגל ראשון / ישראל רוזנסון

במלאת לו תשעים מגיעה למושב שהפך לדימוי הצדעה, באמצעות שזירת שני שירים שנקשרו בו

 

נהלל, מושב עובדים ראשון, הוא יישוב בדיוק כפי שהוא רעיון; הוא מסמן דבר-מה בהיסטוריה הציונית; מלבד ייבוש הביצות בעמק יזרעאל, בנייה בעבודה עברית וכיוצא בזה ערכים ציוניים, הוא מושתת גם על ערכים של 'עזרה הדדית' ו'אחריות וערבות הדדית' –  הבסיס המוסרי של רעיון המושב, ובעצם של הציונות כולה. הוא מסומן היטב בגיאוגרפיה, גיאוגרפיה שאיננה רק פינה בעמק יזרעאל; 'גיאוגרפיה' של תקוות וחרדות שנתלו בגיאוגרפיה של המפה והאטלס, כמאמר השיר: "תבורך ארצי ותתהלל / מבית אלפא ועד נהלל" (נתן אלתרמן). נהלל מייצג את ההשתלבות בין רעיונות שנקשרו בגיאוגרפיה הטבעית – 'העמק', עמק יזרעאל, לבין הגיאוגרפיה האנושית, המושב 'העגול'; עיגול מפורסם שבלט במפות ובשטח, פרי התכנון המופתי של 'אדריכל ההתיישבות' ריכרד קאופמן (1958-1887); ועל זה כבר נאמר כי [מבנה מושב] עגול מייצג שוויון [יותר מאשר כל תכונה אחרת; אפילו ביטחון].

מה שנאמר על נהלל ומה שייאמר עליה לקראת מלאת לה תשעים שנה איננו זקוק לתיווך שלי; קורותיה חקוקים על מצבות האבן בבית הקברות שלה, וכידוע היטב לכל סיירי נהלל ומטייליה, בית קברות זה הוא מקום חי מאוד (מומלץ לבקר בו כדי להשתכנע). לכל דבר טוב שייאמר על נהלל יש הוכחות למכביר, כהנה וכהנה, ולא עליי המלאכה לגמור.    

אך גם אם התיווך שלי איננו נחוץ – רבים כל כך כתבו עליה – אמרתי בלבי כי אכתוב גם אני דבר מה לנהלל במלאת לה תשעים שנה, ולא עלה בידי עד שנזכרתי בשני פזמונים הקשורים בה וקשורים בי.

לכבוד חג העשרים של נהלל, ח' באלול תש"א, כתב המשורר הצעיר צבי בן יוסף את 'הורה נהלל'. הימים ימי מלחמה, וכפי שמסופר צבי בן יוסף (נולד בסאסוב שבפולין בתרע"ד, 1914, עלה בתרצ"ו, נפל בכפר עציון בג' באייר תש"ח) שהתגייס לצבא הבריטי היה מוצב יחד עם חברו שלמה דרורי בבסיס רמת דוד הסמוך לנהלל. השעמום – מן הסתם – הניעו לסייע בעבודות במושב המשווע לעזרה חקלאית; 'במקום' קראו אז לסיטואציה הזאת, עזרה לחקלאי שלא נמצא, שיצא בשליחות לאומית כזו או אחרת. שיר הזמר הזה – לשלמה דרורי היה חלק בכתיבה – נכתב על רקע מקום וזמן, בעצם, כולו 'מקום' ו'זמן': 

משתמט אני הייתי / ולא התביישתי כלל וכלל / עד כי לב כבשתי / ועידוד רכשתי / בריקוד בנהלל. / הייתי 'במקום' זאת אומרת: / בן האיכר מזמן הוא בצבא. / העבודה שופעת, / הבת היא מתייגעת, / ואנוכי בא לעזרה / […] / היא אמרה הרבה דברים עוד  / וגרמה לי למוסר כליות, / אך עם פול הליל / יצאנו לטייל / שנינו יחד בשדות / והנה תרנו סוב סביב, / תרנו שבע פעמים בין מונק ובנטוביץ' / וראה –  במעגל מזל / נפקחו עיניי לראות / מה זוהי הורה נהלל! / וה'סווינג' נכנס לרגל / וה'קניץ' לבסוף נכנס לדם / מתגייס אני לדגל / נהפך לבן אדם.

רומן הולך ונרקם בין בת נהלל לבין מי שבקיץ שנת תש"א עדיין לא מודע לצורך לשרת את האומה דווקא באמצעות שירות בצבא הבריטי; אך ההורה – מותר לומר 'הריקוד הלאומי' – מכניסה את ה'סווינג' לרגל ואת ה'קניץ' לדם (דור דור והסלנג שלו; גם בלי להכיר את תערובת האנגלית-יידיש המוזרה הזו, הקורא חש אל-נכון למה התכוון המשורר). הורה בנהלל פירושה ריקוד מעגלי סוער, ריקוד של קבוצה, ריקוד מעגלי כמו בכל מקום. אך בנהלל יש תוספת – 'תרנו סוב סביב'; הצורה המעגלית של המושב מתאחדת עם הצורה המעגלית של ההורה. ריקוד במעגל הוא ריקוד של קבוצה, אבל במושב יש כנראה קצת פרטיות; אפשרי בנהלל לשלב עיגול נוסף, ללכת לטייל כזוג אוהבים במעגלי נהלל בין המשקים השונים, 'בין מונק לבנטוביץ", ו'במעגל מזל' לומדים להכיר – כך טוען השיר הפשוט הזה – את 'הורה נהלל'.

אבא ובני דורו

אכן, השיר מתקדם, נע קדימה… יש התפתחות, כמו בסיפור יריחו המקראית אחרי שבע ההקפות (פחות או יותר) סביב נהלל האהבה מתגברת, אך  בסופו של דבר – ממשיך השיר החביב והדי-עמוק – האהבה מובילה לפרידה. גיבורו 'מתגייס לדגל' – גם אם בשלב זה לדגל בריטי, הוא הרי יגיע, כזכור, להילחם בכפר עציון – 'נהפך לבן אדם'. סיפור שלם מובלע בשורה הזו; סיפור חיים של צבי בן יוסף שכתוכנית חיים העדיף את השירות לאומה, מקופל בשורה אחת; סיפור של דור, סיפור של תנועה, הסיפור של כולנו, 'כולנו' שמאמינים בדרך הזו, בתוכם גם סיפור חייו של אבי ז"ל.

אבא עבר מסלול חיים דומה לזה של בן יוסף. הוא הכיר אותו היטב מהבריגדה היהודית בצבא הבריטי, הכיר והעריץ. וכך בלי להיות ולו דקה אחת בנהלל, ילדותי הייתה ספוגה ב'נהלל', נהלל של צבי בן יוסף, נהלל של טיול תמים בשדות שעולה בקנה אחד עם 'להתגייס לדגל' ו'להיות בן אדם'.

בצד ההורה הגועשת, סוערת במקצב שאין לטעות בו, נחשפתי לשיר נהלל אחר לגמרי. אולי אין זה מקרה שהשיר האחר – שיר ערש במהותו – היה אהוב במיוחד על אמי ז"ל: 

לילה דממה / סביב סביב מנמנמות פרות / הדרך אל הקבוצה / אינה קצרה וגם לא ארוכה / והירח עת יעלה / עולים צצים בי הזיכרונות / היו לי ימים טובים, / ימים טובים, ובעיקר לילות.

גם סיפורו של שיר נוגה במקצת זה מוכר (מה גדולה התודה לאתר 'זמרשת' ולנחום-נחצ'ה היימן!): נעמי ברונטמן כתבה אותו בגיל 16, את המנגינה חיבר משה ביק, מי שהיה מורה למוסיקה ביישובי העמק. השיר מתייחס לאירוע 'דרמטי' – בריחת פרות מהרפת… אבל 'שיר ערש' הוא לעולם שלם הגדול מסכום חלקיו; יש בו גם התלבטות כנה ואמיתית – ציונית למהדרין – לאן הולכים אחר הלימודים, לקיבוץ? האם דרך ה'קבוצה' היא הנכונה, ואולי ניתן להסתפק רק במושב; נו, התלבטויות של דור.

כשאני קורא, בעצם שומע, את השיר היום, אני מזהה כי 'סביב סביב…' שבו איננו מליצה קפואה, בנהלל סביב סביב היא גם גיאוגרפיה, גם רעיון. אינני יודע איך עבר השיר הפשוט-לא-פשוט הזה את הדרך מנהלל אל קן תנועת הנוער הציונית בליטא שם למדה אותו אמי. אני יודע שהשיר האהוב היה אחד מהזיכרונות היחידים שנשאה איתה בתופת; אני משער שבדרך כזו או אחרת 'הפרות המנמנמות סביב סביב' סימנו לה יעד ומטרה, עזרו בהישרדות.    

סמרקץ'

אינני יכול לומר שהסכמנו בכול עם דרכה של נהלל; ולמען האמת, גם לא תמיד הבנתי עם מה בדיוק אני לא מסכים. לימים, כשקראתי את התיאור הנפלא על ביקורו של ביאליק בנהלל בשנת 1928, הבנתי קצת יותר:

ביקורו של ביאליק במושב העובדים הראשון נחקק בלבם של החקלאים כביקור ש'הפך את יום החולין והעבודה והטרדות הקטנות ליום שכולו שבת. חוויות והנאה רוחנית עמוקה. הייתה השראה והיו הברקות וניצוצות של יופי, שירה ומחשבה' […] ביאליק המתבונן בחורש האקליפטוסים ובאלונים הפזורים על הגבעות ואחר כך נסמך אל אחד מהחבריה ואומר ביידיש: 'הוי נלבבים, האם אתם יודעים עד כמה אהוב עלי היער', את השתלחותו בחבורת טיילים שנסעה בעגלה, בדרך העפר לכפר יהושע, באמרו כי מי שמחלל שבת בפרהסיה הוא סמרקץ', ואת דבריו בחורשה, שעל יד בית העם, בדמדומי היום עם צאת השבת, על האפרוריות שבחיים ועל הצורך בתחנות של שבת ומועדים. 'הייתה התעלות אל אותן הספירות שבחביון התפארת, שם ריחפה רוחו של המשורר' […]" (חיים באר, גם אהבתם גם שנאתם – ביאליק, ברנר, עגנון, תל אביב תשס"ב, עמ' 267).

אמת, בתוך העשייה הציונית היו איים של חילוניות שגם ההורה וגם שירי הערש המרגשים לא הצליחו לפוגג. היום כשאני שרוי בעיצומו של איזה מין פרויקט, אישי למהדרין, הבודק את יכולת ההכלה של הציונות הדתית שלי, כמה 'משהו אחר…' ניתן להכיל בה, אני מזדהה כמובן עם ביאליק (לדידי גם אותו צריך להכיל בציונות הדתית); אבל נהלל, בצד סמלים 'משלנו' כמו כפר עציון, נפשי יוצאת גם לנהלל. ככלות הכול מי שכתב את 'הורה נהלל' נפל בקרב האחרון בכפר עציון.

שנתיים לפני מלאת תשעים לנהלל יצר אמן ישראלי מבריק נהלל אחרת. העיגול המפורסם הפך לעיגול של עץ לבוד ושטיחים. יצירתו של גל וינשטיין 'נהלל' מרשימה ביותר, היא תפאר כל בית (בצדק גמור הוכללה בין היצירות המוצגות במוזיאון ישראל), אפשר לתלות אותה בווילה, ביאכטה, איפה שלא-יהיה; אבל רצוי שלא לגלות שזוהי נהלל; היא לא מכניסה את ה'סווינג' לרגל… העיגול האמנותי של נהלל של וינשטיין מותיר את העין בהתפעלות, אך הוא עשוי חומרים מלאכותיים, מנותק מהטבע, תחום ומובדל באופן חד מהסביבה, צבעיו מזכירים חקלאות, אך אינם משדרים חיים; והרי זה לוז יצירתו, לפי ויקיפדיה: 'שימוש ביקורתי בדימויים' של הציונות, בדימויים שלנו.  

שהחיינו

אלול שנת תרפ"א:

ימי אלול. השדות שוממים. אדמת הבור עומדת בקוציה המרובים המשמיעים קול צלצול בגעת בהם הרוח. אין נפש חיה נראית בכל העמק, זולתי עדרי צאן ובקר תועים כה וכה על פני השלף. בערב כשהודלק אצלנו הפנס בצריף המחצלות, השתוממו עוברי הכביש למראה האור החדש, ולמחרתו כשעברו עגלות עבריות, שהיו רגילות ללון בכפר הסמוך, נטו מדרכן ונכנסו אלינו.

ניגש יהודי זקן אל השולחן ובלחש קול בירך 'ברוך אתה ד' א-לוהינו מלך העולם שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה'. רבות בשנים היה הזקן עובר במקום הזה, בעמק יזרעאל השומם, וקול ישראל לא נשמע בכל הדרך הארוכה. הנה הגיע הזמן. […] (ראשיתה של נהלל, מזכרונות שמואל דיין, אברהם יערי, זכרונות ארץ ישראל, ב, רמת גן 1974, עמ' 1179).

ימי אלול. תשעים שנה חלפו. אפשר שוב לברך; לסגור מעגל, להתחיל מעגל.   

  פרופ' ישראל רוזנסון הוא ראש מכללת אפרתה

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון',  ג' באלול תשע"א, 2.9.2011