ספר המחקרים החדש על הרב סולובייצ'יק מיטיב להאיר את האפיונים המובהקים של שיטתו, שהפכה לבעלת השפעה אדירה על האורתודוקסיה המודרנית

רב בעולם החדש, עיונים בהשפעתו של הרב יוסף דוב סולובייצ'יק על תרבות, על חינוך ועל מחשבה יהודית, עורכים: אבינועם רוזנברג ונפתלי רוטנברג; מאגנס, 2011, 556 עמ'

מפעלו של הרב יוסף דב סולובייצ'יק (1903-1993) והשפעתו על עיצוב האורתודוקסיה המודרנית הם נושאי עיון מרתקים העוסקים בציר מרכזי של התהוות החברה הדתית באמריקה. אסופת המאמרים שלפנינו נושאת מפירות היבול של כנס בנושא שנערך במכון ון ליר בשנת תשס"ד, במלאת מאה שנים להולדת הרב סולובייצ'יק, ומעניקה לקורא הזדמנות טובה לצלילה מעמיקה ומעשירה במימי תורתו ונתיבי השפעתו.

הרב סולובייצ'יק, או ככינויו אצל תלמידיו – 'הרב', היה נצר לרבני בריסק המפורסמים, נכדו של 'רב חיים' מייסד שיטת הלמדנות האנליטית ובנו של הרב משה סולובייצ'יק שעל ברכיו התלמד כחברותא בצעירותו. בגיל עשרים ושתיים יצא העילוי המבטיח לברלין ללימודי פילוסופיה ובמסגרתם כתב עבודת דוקטור על הגותו של הרמן כהן. בשנת 1932 הצטרף למשפחתו שהיגרה בינתיים לאמריקה. לאחר נחיתתו ביבשת החדשה מצא את מקומו בבוסטון, ובה התגורר עד אחרית ימיו. שם שימש כרב הקהילות האורתודוקסיות והקים (ב-1937) את בי"ס הרמב"ם (מימונידס) ובהמשך את בית המדרש היכל רבנו חיים הלוי. ב-1941 נקרא הרב למלא את מקומו של אביו בישיבת ר' יצחק אלחנן, בעקבות פטירתו. חרף החששות שליוו את המינוי, ודווקא מהאגף המודרני, התגלה עד מהרה כי מדובר במנהיג פורה, למדן וכריזמטי, שהציב מודל רבני חדש ליהדות אמריקה. עד ימינו אלה ממשיכה דמותו לשמש השראה ולהקרין עוצמה של תורה וחוכמה, שנים רבות לאחר הסתלקותו.

הספר 'רב בעולם החדש' מבקש להאיר את תרומתו לעיצוב החברה, התרבות והמחשבה הדתית המודרנית כפי שמעידים העורכים. הספר שלפנינו אינו הראשון בתחום והוא מצטרף לכתיבה מחקרית מצטברת דוגמת האסופה 'אמונה בזמנים משתנים'. הספר מקדיש את חלקו הראשון לעיון במחשבת הרב וביחסו לדת ולתרבות ובתוך כך עוסק בתפיסתו הפרשנית, בדרכי הלימוד התלמודי ובעמדתו כלפי ההיסטוריה. בחלקו השני נידונים היבטים סוציולוגיים, חינוכיים ואידיאולוגיים בהשפעתו ובעשייתו הציבורית. השאלות שהספר בא לפתור נידונות בעיקר בשלביו המתקדמים.

למרות הפיתוי לעסוק בהיבטי ההגות של משנת הרב ובתרומתם למחשבה הדתית, הרי שבכל מה שנוגע להשפעתו על עיצוב החברה האורתודוקסית נשמע משכנע טיעונו של קלמן נוימן, שהצביע על הנגישות המוגבלת (עד אמצע שנות השמונים) לכתביו ההגותיים של הרב ועל הקושי להבינם אפילו בקרב תלמידיו: "במשך שנות פעילותו של הרב היה העיסוק בתורתו כהגות פילוסופית מצומצם מאוד" (עמ' 472). לדעת נוימן, דווקא דמותו המשלבת למדנות קלאסית עם השכלה מודרנית היא שהפכה אותו למנהיג נערץ ומעורר השראה – כפי שהוא מטעים מדברי משה סוקולוב: "הרב סולובייצ'יק היה בזמנו דמות הרואית עבור אין ספור אינטלקטואלים אורתודוקסים צעירים […] מאבקיו לעצב זהות דתית המשלבת מסורת ומודרניות […] ולצידם הרגש הדתי העמוק והרמה הייחודית בלימוד מסורתי של התלמוד שיקפו הן את השאיפות והן את ההתלבטויות של תלמידיו ומעריציו" (עמ' 473). יותר משהציע סינתזה שיטתית הציע הרב הכלה של העולמות השונים, המסורתי והמודרני, מתוך מצוינות, פתיחות ועוצמה דתית ולמדנית.

את הביטוי החד והפשוט להישגי הרב ניתן ללמוד מהפרספקטיבה הקרובה של בתו, ד"ר טובה ליכטנשטיין: "החברה האמריקנית היא חברה פרגמטית ואינדיבידואליסטית. הפרדוקס הוא שהצלחתו והשפעתו, לדעתי, לא באו למרות הדברים הללו אלא בגללם" (עמ' 536). לדעת ליכטנשטיין, השורשיות האותנטית ועמידתו הגאה על קיום המסורת ועל הפצת הלמדנות הבריסקאית בלא פשרות בלטו יותר מאשר הישגיו האינטלקטואליים. תביעתו לנכונות להקרבה וחתירתו הבלתי פוסקת לחוויה דתית גדושה וטוטלית כבשו את הלבבות והציבו אותו בפסגת ההנהגה התורנית באמריקה (עמ' 542).

נדמה שההצגה הכנה של מצוקת המאמין המתייסר בבדידותו הדתית נוכח ההוויה הליברלית והחומרנית שסביבו, כפי שנוסחה ב-1965 בחיבורו מעורר ההשראה 'איש האמונה', וחתירתו הבלתי מתפשרת להוויה דתית משמעותית ואותנטית, הציעו פרופיל תורני מודרני שסיפק מודל שריתק אליו צעירים אורתודוקסים משכילים רבים.

האם ניתן לקשור בין דמותו כפי שהיא מצטיירת כאן לבין עולמו ההגותי? נדמה שבחינה זהירה של מאמרי הספר ושל כתבי הרב עשויה להעלות קשרים מרתקים ומאירי מחשבה.

במאמרו של משה מאיר מותח המחבר קווים מחברים בין ההגות האידיאליסטית של הרב מבית מדרשו של הרמן כהן – שעליו כתב את עבודת הדוקטור – לבין ההגות האקזיסטנציאליסטית שמזג במשנתו הדתית, שהגיעה לשיאה בחוויית הדבקות בא-ל כפי שהיא מוצגת בחיבור 'וביקשתם משם'. מצד אחד זהו איש ההלכה המאזן בין איש הדעת החי בעולם של חוקיות מדעית שניתנת לכימות לאיש הדת השרוי בעולם המיסטיקה והחוויה הפנימית; ומצד שני, איש הלכה זה, החותר לאידיאות שבבסיס התופעה ההלכתית, מתקשר אליהן בחוויית חיבור ייחודית ויצירתית שבין האישיות האנושית לאידיאה הדתית, כפי שכתב ב'איש על העדה' (292): "האידאה ההלכתית עטופה בייחודיות ובהיבדלות […] עניין אישי עד מאוד, דיאלוג בין נפשות […] החלפת דברים ותגובות באינטימיות מוחלטת". תמונה מורכבת זו ממותקת ומקבלת עומק לאור הדגם של איש האמונה אשר מפיג את בדידותו הקיומית ב'קהילת הברית', העולה מתוך תיאור האדם השני של ספר בראשית. כשהא-ל מתגלה כחלק מהעולם הקהילתי של אדם וחוה.

שוב ושוב יגלה הקורא המתמיד בספר שלפנינו עד כמה מאפיינת השניות, המתח התוסס והבלתי פתור, את הגותו של הרב בכל מרחבי יצירתה: הן בעולם הלימוד הבריסקאי (כחפצא – גברא; סימן – סיבה, וכן הלאה) שאותו ירש ופיתח בהעמקת המושגים שהציע ובהטענתם בעושר של משמעויות, והן בהגותו הפילוסופית המתחבטת שוב ושוב בין הנצחי המטפיזי לאנושי החווייתי והדינמי. איש ההדר המתמטיקון הבונה ומפתח עולם לעומת איש האמונה המבקש להיגאל מבדידותו; ובאופן מעט שונה, ברית הגורל, ברית מצרים, שכפויה על היהודי הנאלץ לקבל את מציאותו הגורלית-היסטורית שנכפית עליו בעל כורחו, ולעומתה ברית הייעוד, ברית סיני, שנתונה לבחירתו הרצונית של האדם אשר נקרא להתמסר להגשמת ייעודו הדתי והאנושי בעולם. כך גם הדבקות במסורה של העם והנכונות להקרבה אל נוכח רצון הא-ל מחד גיסא, לעומת החתירה הקבועה ליצירה האישית ולחירות האנושית, מאידך גיסא.

ככל שהקורא יתעמק בספר כך יתוודע שוב ושוב למתח הדיאלקטי הקבוע והמתסכל משהו, לכך שחרף הרצון לאחות בין הקרעים והסתירות ניכר בו כאב הפער שנראה בלתי ניתן לגישור. הדיכוטומיה המובנית  בין עולם אידיאלי סגור ונוקשה לבין ריתמוס החיים הרגישים שמתנוצצים בברק אינטלקטואלי ופואטי מרשים משאירה את הקורא נפעם אל מול יכולת ההכלה העצומה של גאון התורה והמחשבה המנותח לעומקו בספר שלפנינו.

נפנה עתה שוב לפעילותו של הרב בקרב החברה הדתית ולהשפעתו עליה. אנו מגלים אצל הרב אמביוולנטיות שמתבטאת במספר נושאים, כמו למשל ביחסו למדינת ישראל: מצד אחד הוא מצטרף לתנועת המזרחי לאחר השואה; נושא את דרשתו המפורסמת 'קול דודי דופק' ב-1956 ובה הוא מתחקה אחר המסר הא-לוהי שהוא מוצא בהיסטוריה עם הקמת המדינה בעקבות השואה, וכך בהמשך דרשותיו משנות השישים. ועם זאת, מעקב אחר טיעוניו מראה כי הדגש ניתן על הבית הלאומי הבטוח, על הניצחון הצבאי והתיאולוגי ועל ההצלה מהתבוללות, כשמצד שני הוא מצניע את משמעות התחייה הלאומית כביטוי לגאולה רוחנית ודתית ומגלה גישה פרגמטית וזהירה למפעל הציוני.

דוגמה נוספת לדו ערכיות ניתן לראות ביחסו לתנועה הקונסרבטיבית: ב-1956 מסרב הרב להחרים שותפות עִמם בזירה הניו-יורקית בכל מה שנוגע להבטחת הקיום היהודי הפיזי, תוך עמידה כנגד אחד עשר ראשי הישיבות הליטאיות בראשות הרב קוטלר שהכריזו על החרמה. מנגד החרים גם אותם בהיבט הדתי, כפי שהדבר התבטא באותם ימים בגילוי הדעת שהוציא, הקובע שלא לשמוע שופר בבית כנסת ללא מחיצה, אף בהעדר חלופה אורתודוקסית – כשהאדם לא יקיים מצוות שמיעת קול שופר בראש השנה(!).

באופן דומה ניטש ויכוח ער עד ימינו ביחס למשמעות הסכמתו לחינוך מעורב של בנים ובנות כפי שהוא עצמו יסד בביה"ס מימונידס – האם יש לראות בדבר הכרה פרגמטית שבדיעבד, ובמסגרת הרצון להעניק השכלה יהודית שווה לנשים, או שלחלופין יש לראות בכך עדות לעמדתו ההלכתית המחייבת את החינוך המעורב לכתחילה. נדמה כי דווקא עמדתו האידיאליסטית של הרב כלפי ההלכה הגבילה את יכולתו לבסס שינויים באמצעות הצדקות היסטוריות ופרשנויות פנים הלכתיות. גם בפסיקות מקִלות נצמד לקטגוריות ההלכתיות שראה בהן חוק אידיאלי, כגון בהנמקת היתר הגילוח בימי הספירה ובימי בין המצרים, כשהכפיף את המנהג לקטגוריה של 'אבלות י"ב חודש' על אביו ואמו, שניתנת להידחות במקום גנאי.

לסיכום, 'רב בעולם החדש' מציע עיון מעמיק ומחדש בנושאים המרכזיים שבמשנת הרב, כשהוא פותח ערוצי חשיבה מתסיסים בשאלות יסוד אקטואליות בתפיסת ההלכה והחברה הדתית. אף שנדרש מאמץ לא מבוטל כדי להיכנס לעומק הנושאים המטופלים בספר, כמו גם היכרות עם הגותו של הרב סולובייצ'יק,  הקורא המסור ימצא תובנות מעשירות ומעניינות במגוון הנושאים הפרושים בספר. אמנם, לטעמי, לאור יעדו של הספר להתחקות אחר השפעת הרב על התרבות, החינוך והמחשבה הדתיים, היה מקום לפריסת רקע היסטורי וביוגרפי ולהקדים את העיסוק הסוציולוגי תרבותי לקדמת האסופה, לפשטו ולעבותו.

עם זאת, הקריאה בספר היא אתגר מתגמל ומעשיר, מעורר מחשבה ופותח כיווני מחקר חדשים בניסיון להבנה בינתחומית מפרה של מפעלו ההלכתי-סוציולוגי של הרב סולובייצ'יק – תוך הארה של היצירה ההגותית וההלכתית על רקע תקופתה.

תרומת החיבור לחקר טיבה של מחשבת הרב כמו גם לדרכי התפתחותה של האורתודוקסיה רבה, והיא גם משאירה את הקורא עם שאלות וסקרנות להמשיך במסע העיוני בנתיבות מחשבת הרב כמו גם בדרכי התהוות האורתודוקסיה המודרנית בעת החדשה.

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011