דור השפלה / עזרא אלנקם יכין

 

החולשה אכלה את אבותינו מבפנים ומנעה מהם לבוא אל הארץ, החולשה מולידה בימינו תירוצים לאינספור כדי לא להתיישב בארץ ולהעדיף את נתב"ג על ההר

מעדיפים את הדיוטי פרי. צילום: גילה ברנד

מייד עם יציאת מצרים דרך ים-סוף, העם שעבר בהמוניו את המרחק מרעמסס סוכותה ביום אחד יכול היה ביתר קלות לחצות את המדבר, לכבוש ולרשת את ארץ כנען על פי הברית שנכרתה בין הקב"ה לבין אבותינו.

עמים רבים ניצבו מול בני ישראל ולא היה בהם ולו אחד היכול להם. שמעו עמים ירגזון חיל אחז ישבי פלשת. אז נבהלו אלופי אדום אילי מואב יאחזמו רעד נמוגו כל ישבי כנען.

הניצחון היה כמעט מובטח. הן ההכנות כבר נשלמו:

קבלת התורה המעניקה את הצו הא-לוהי, העוצמה הרוחנית והצידוק החוקי;

הקמת המשכן שבו רוח ה' תלווה את המסע;

הקמת הצבא והתפקדות הלוחמים מבן עשרים שנה ומעלה על דגלי שבטיהם, בליווי שבט הלויים שיעלה את העם לרמה של קדושה הדרושה במחנות הלוחמים.

התורה ניתנה בהר-סיני, המשכן הוקם, החיילים התפקדו, ומשה פנה לקב"ה בקריאה נרגשת בקו הזינוק: קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך!

ו…אבוי! לא היה זה אויב חיצוני שעמד כמכשול. כוחות מתוך העם עצרו את התנופה והערימו מכשולים. ויהי העם כמתאוננים רע בעיני ה'… והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה  וישבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכלנו בשר… זכרנו את-הדגה אשר-נאכל במצרים חנם… את הקשאים ואת האבטחים ואת-החציר ואת הבצלים ואת השמים… ועתה נפשנו יבשה אין כל בלתי אל-המן עינינו…

ולאחר מכן – והאנשים אשר עלו עמו אמרו לא נוכל לעלות אל-העם כי-חזק הוא ממנו… כי עז העם היושב בארץ… ויציאו דבת הארץ אשר תרו אתה… וילנו על-משה ועל-אהרן כל בני ישראל ויאמרו אלהם כל-העדה לו-מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לו-מתנו… הלוא טוב לנו שוב מצרימה… ושם ראינו את הנפילים בני ענק… ונהי בעינינו כחגבים וכן היינו בעיניהם…

וכן הלאה, הערימו בני-ישראל מכשולים על-גבי מכשולים במסע במדבר.

הסתבר שלא החצייה של המדבר המוביל לארץ המובטחת עמדה כמכשול אלא המדבר שבלבבות הוא זה שהקשה עליהם להתנתק ממצרים ולעלות במעלות ארץ-ישראל.

החומה החוצצת

ומה בימינו? רבים היהודים שנטשו את הגלות עקב הרדיפות וההשפלות שהיו מנת חלקנו.  חלוצים וגיבורים קמו, הפריחו שממות ולחמו על ההגנה מפני פורעים ערבים ועל החרות מהשליט הזר. קמה מדינתנו בשפלת החוף הצרה.

רבים היו בעם שהתייחסו אל חומת האבן בירושלים, החוצצת בינינו לבין הגשמת מאוויינו בתפילות ובכיסופים, כאל חומה שלא ניתן להבקיע אותה. דיברו על נסיעות לאמריקה ואפילו על הגעה לירח כאפשרות ריאלית יותר מאשר על עלייה אל מעבר לחומות ירושלים שנראתה כחלום רחוק.

באה מלחמת ששת-הימים ולפתע כל המושגים התהפכו. מסתבר כי בד בבד עם שחרור מרחבים גדולים בארץ מתעלת סואץ עד למבואות דמשק, צבאנו עבר בהינף אחד את חומת האבן, ועלה למעלות ההר הקדוש. שמעו עמים ירגזון – חיל אחז יושבי פלשת… (הערבים היושבים בחבל עזה) אז נבהלו אלופי הדגל האדום… – למראה כמויות הנשק העצומות שסופקו על ידי הרוסים למצרים ולסורים הנרמסים על ידי חיילי ישראל המשחררים, והפכו לגרוטאות מפויחות.

"מסך הברזל" שהגן על העולם הקומוניסטי מהשפעה זרה הלך ונפרץ. הצ'כים מרדו ודוכאו,  החלו הפגנות שלא נראו כמותן כאשר יהודי רוסיה פתחו בדרישה "שלח את עמי" והסתיימו בנפילת הקומוניזם במזרח אירופה. אילי מדינות ערב יאחזמו רעד למראה המוני חילותיהם נסים לכל רוחות השמים, נמוגו כל ישבי כנען (אלה הערבים יושבי יהודה ושומרון שלא הספיקו להימלט מפני צבא ישראל המנצח ובאימתם הניפו דגלים לבנים ועיטרו את גגותיהם בסדינים לבנים לאות כניעה).

מכל העמים שעמדו מולנו לא היה בעולם כוח חיצוני שיכול היה לעצור את הגשמת מאוויינו וקיום הברית בינינו לבין בוראנו בהורשת הארץ מיושביה ובעלייה להר הקדוש, וטיהורו מהאיל הנאחז בסבך.

אך… אבוי! עד מהרה הסתבר שלא חומת האבן עמדה כמכשול לירושלים, להר ה' – אלא חומת האבן שבלבבות, כותל האבן שבלבבות שהצבנו לעצמנו. כמו עשרת המרגלים – הפוליטיקאים של הימים ההם, כך הפוליטיקאים של ימינו השתדלו להמשיך ולהצמידנו למדינת השפלה הצרה, בעזרת אותם נביאי-שקר ומיני "מומחים" – הפרשנים הפוליטיים והעיתונאים מיררו את חייהם של העולים להתנחל ולהתיישב במרחבי סיני, ביהודה, בשומרון (ארץ-כנען) ובחבל עזה, בטיעוני סרק…

זוחלים לגלות

עם אויב עושים שלום… שטחים תמורת שלום… שלום עכשיו… מה יהיה… האמריקנים לוחצים… זכרנו את הג'נק-פוּד… את דיסני-לנד… מי יתננו דולרים, מי יתננו?… (שכחנו שהאמריקנים לא הכירו בזכותנו על ירושלים, שכחנו את התערבות ממשלם לטובת אויבינו בכל פעם שגברה ידינו) האירופאים כועסים… זכרנו את חצרות החסידים… את הפילוסופים הגרמנים… את ברהמס… את בטהובן… את ערך היורו… (שכחנו את חקוזאקים של חמלניצקי, את פטליורה, את פטן, את צ'מברלין, את אייכמן, את היטלר. את שקשוק הרכבות בדרך לאושוויץ).

מה נעשה עם כל-כך הרבה ערבים… לא נוכל לעלות אל-העם כי-חזק הוא ממנו… – כי עז העם היושב בארץ – קדושת האדם חשובה מקדושת האדמה… הר הבית קדוש למוסלמים… – איך נוכל להסביר לעולם את הכיבוש… ונהי בעינינו כתולעים וכן היינו בעיניהם… ויוציאו דיבת הארץ… רוצים מדינה יהודית דמוקרטית… (ובדיוק אותם פוליטיקאים ועיתונאים שפלי רוח ומנוכרים לכל ערכי היהדות הופכים את מדינת השפלה למדינה לא דמוקרטית ולא יהודית בהצפת שפלת הארץ בהמוני ערבים מתנכלים, מושיבים את מנהיגיהם על כיסאות מליאת הכנסת וכופים חוקים הנוגדים את רוח היהדות) וילינו על המתנחלים ועל תומכיהם… איך הם מעזים ואומרים עלה נעלה וירשנו אתה כי יכול נוכל לה… ויאמרו כל עדת התבוסתנים לרגם אותם באבנים.

רודפים אותם באכזריות, הורסים את בתיהם, היכלי התורה הופכים למרמס בידי מבקשי רעתם, משחיתים את שדותיהם, עוקרים את מתיהם מהאדמה שנאחזו בה גם במותם. הולמים בראשי נערים ונערות באלות, מסתערים על נשים הרות בדהירה על סוסים וגוררים אותן לתוך ניידות משטרה, עוצרים קטינים וקטינות למשך חדשים ארוכים ללא דין וללא דיין. מוסרים את אדמת ישראל לידי מבקשי נפשותינו. בעיניהם קדושת האדם היהודי אינה נחשבת.

דור השפלה נמשך כאשר העם ברובו מתקשה להתנתק מהשאיפה ל"ירידה מצרימה" – אינו מעז לעלות למעלות הרי יהודה ושומרון וליהנות מנופי הארץ המרהיבים, לעלות, להתפלל ולהודות לא-לוהיו על הארץ הטובה בימים שכולם מכירים היטב את הדרך לנתב"ג, שער היציאה מן הארץ שעל פיתוחו משקיעים סכומי עתק ואליו זוחלים בהמוניהם לעבר ארצות הגלות שהשפילו אותנו מדור דור.

דור השפלה נמשך מזה למעלה משישים ושלוש שנים, הרבה מעבר לדור המדבר. אולי מפני שבימינו תוחלת החיים ארוכה יותר עד שייתמו בני הדור הזה, ואולי על כי התכופפנו והשתפלנו בשפלת הגלות לאורך כאלפיים שנה והיינו למרמס לרגלי זרים וזדים.

על-כך אני מתחנן בפני הקב"ה בדברי התפילה של משה הנחרד לגורל העם עקב התנהלות דור השפלה:

ה' ארך אפים ורב-חסד נשא עון ופשע ונקה לא ינקה פקד עון אבות על-בנים על-שלשים ועל-רבעים. סלח-נא לעון העם הזה כגדל חסדך וכאשר נשאתה לעם הזה ממצרים עד-הנה.

ירושלים, יג בסיון תשע"א

 עזרא יכין (אלנקם), מלוחמי חירות ישראל, הוא ממייסדי בית השבעה ומחברם של ספרים על תולדות לח"י

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ט בסיון תשע"א, 1.7.2011

פורסמה ב-30 ביוני 2011, ב-גיליון חוקת תשע"א - 725 ותויגה ב-, , . סמן בסימניה את קישור ישיר. השארת תגובה.

כתיבת תגובה