בצעירותו היה הרב מרדכי אליהו זצ"ל חבר ב"ברית הקנאים" – ארגון שביקש להחדיר גאווה יהודית אל מול ההסתה החילונית שהתנהלה במחנות העולים, ואף נאסר בעקבות כך. על פרשת חייו העלומה של הראשון לציון במלאת שנה לפטירתו

הרב מרדכי אליהו, 1993

הרב אליהו זצ"ל שיקע עצמו כנער בתורה, אך לא שכח לגמול חסד עם הסובבים אותו. אך לא רק מצוקתו של היהודי הפרטי, הקרוב אליו, עמדה לנגד עיניו של הרב, אלא גם מצוקת עם ישראל ככלל. לכן, כבר אז, בהיותו צעיר בשנות העשרים לחייו, החל הרב לעסוק בפעילות חסד בקנה מידה גדול, ציבורי; הוא יזם מתן שיעורי עזר לילדים משכונות מצוקה ומסר שיעורי תורה למבוגרים. אך הנושא המרכזי שהטריד את הרב הצעיר באותם ימים, ימי העלייה הגדולה מארצות ערב, היה הכפייה החילונית הממשלתית כנגד העולים החדשים. גם פעילותו של המיסיון, שעסק במלאכתו השפלה כמעט באין מפריע, טרדה את מנוחתו.

הרב הפחח והפצת האור

אחד הרבנים שהשפיעו ביותר על תפיסת עולמו של הרב ע"ה היה "הרב הפחח". דודו של הרב ע"ה, הרה"ג יהודה צדקה זצוק"ל, שבימים ההם היה ר"מ בישיבת פורת יוסף, ביקש מ"הפחח" ללמד בישיבה את תורת הקבלה. הפחח אכן היה בעל בית מלאכה שעסק בעבודות פחחות: ריתוך והלחמה של כלֵי פח שהתקלקלו, בעיקר פרימוסים, סירים וגיגיות. אלא שאדם זה היה גם צדיק נסתר ובקיא בתורת הקבלה. הפחח ניסה להצטנע ולהסתיר את ידיעותיו ומעלתו, אך הרב צדקה עמד על זהותו האמיתית ושכנע אותו ללמד בישיבה. הרב ע"ה סיפר שהרב הפחח לימד את תלמידיו בני הישיבה על חשיבות הפצת התורה בכל שכבות העם – מתוך אחריות ואהבה רבה לכל בית ישראל. לדברי הרב ע"ה, רבים מבני הישיבה הפכו לרבנים חשובים ומנהיגים רוחניים בזכות המפגש הרוחני עם תורתו של הפחח.

לאור מה שלמדו עם הפחח, יצאו עמו תלמידיו – וביניהם היה גם מרן הרב אליהו ע"ה – להסתובב בין מחנות העולים ושאר המקומות שבהם היו יהודים רחוקים מאור התורה והמצוות, כדי להפיץ שם אורה של תורה. לפי עדותו של הרב ע"ה, כאשר לימד במחנות העולים הוא ראה שם "איך מעבירים בכפייה זדונית רבבות אנשים על הדת ומלמדים לבניהם את כל תועבות הגויים".

מנין הגיעו יהודים אלו למחנות העולים וכיצד אירע שניסו לחנכם כנגד דרך התורה? מיד לאחר הפקעת כוחו של המנדט הבריטי והקמת המדינה, נפתחו שערי הארץ לעלייה בלתי מוגבלת של יהודים. המוני בני ישראל החלו לעלות לארץ; בעשור הראשון שלאחר קום המדינה עלו כמיליון עולים, ועד סוף שנת תשי"ד (1954) הוכפלה אוכלוסייתה של המדינה הצעירה. הפלא העצום של שיבת ישראל לארצו לווה בקשיים רבים: קשיי מגורים, תעסוקה, הזנה וחינוך. מעולם לא התמודדה מדינה כלשהי עם מסה כה גדולה של מהגרים ועם קצב גידול כה מהיר. לאחר שלא נותרו מקומות דיור בערים ובכפרים, הקימה המדינה מחנות לקליטת עולים. במסגרת העלייה ההמונית עלו כחמישים אלף מיהודי תימן במבצע "על כנפי נשרים". עולים אלו שוכנו בארבעה מחנות עולים מרכזיים: ראש העין, בית ליד, עין שמר ועתלית. בנוסף, שוכנו עולים גם במחנות בחיפה ובבאר יעקב. תנאי החיים במחנות העולים היו קשים מנשוא. מחנות רבים היו מחנות צבאיים בריטיים לשעבר שלא נועדו למגורי אזרחים; משפחות עולים רבות שוכנו בחדרי שינה גדולים, כשבין משפחה למשפחה מפרידה מחיצה מאולתרת. לאחר שהתמלאו גם החדרים הוקמו פחונים ואוהלים. השירותים והמקלחות היו ציבוריים ושימשו מספר משפחות רב. הסוכנות היהודית מונתה לספק את מרבית צורכי העולים, כולל מזון ושירותי רפואה, אך ככל שגדל זרם העולים כך גדל הנטל הכלכלי על הסוכנות היהודית; בכמה מחנות דווח על מחסור במזון ועל מחסור ברופאים ובציוד רפואי.

כוחות השחור בארץ

לחלק מהבעיות נמצא פתרון משביע רצון, אך חלקן נותר ללא מענה. אחת הבעיות הקשות ביותר הייתה שאלת החינוך. למעלה מארבעים אחוזים מן העולים הגיעו מארצות ערב (ובכלל זה צפון אפריקה ותימן) והיו בעלי זיקה ברורה וחזקה לדת ולמסורת. במחנות ציפו העולים לקבל חינוך לפי רוחם, אלא שבהגיעם לארץ התנסו התושבים החדשים בניסיון קשה: בחלק ממחנות העולים פעלו נציגים של מפלגת השלטון במטרה להביא את העולים לעזוב את דתם. על הקמת מערכת החינוך במחנות העולים נתמנה נחום לוין, ראש מחלקת התרבות של הוועד הלאומי, איש מפלגת השלטון מפא"י ומראשי העוסקים בקליטת עולי גרמניה בשנים הקודמות. לוין ואנשיו יצרו עבור ילדי מחנות העולים "מערכת חינוכית אחידה", שתפיסת עולמה הבסיסית הייתה ציונית-סוציאליסטית ונוטה לחילוניות. ביומנו כתב לוין באותם ימים: "ירושלים של מעלה יש להם די והותר; יש להוסיף להם ירושלים של מטה"; בדיון סגור של צמרת מפא"י הזהיר: "כל המחנות מוצפים היום בחורי ישיבה… הם מייצגים כוחות השחור בארץ. הם לא יחנכו את הילדים האלה ואת הנוער הזה לחלוציות ולהליכה לנגב… המלחמה כאן היא מלחמה על דמותה של העלייה" (מתוך מאמרו של ד"ר צבי צמרת, "ועדת פרומקין: החינוך האחיד במחנות העולים", פרק ב').

איש לא שאל את העולים באיזה זרם חינוכי הם חפצים; כולם חונכו תחת שבט "החינוך האחיד", שהיה, למרבה הצער, חינוך שלא תאם כלל להשקפת עולמם הדתית של מרבית העולים. שאר הורי ילדי ישראל, לעומת זאת, יכלו לבחור בין ארבעה זרמים פוליטיים חינוכיים מוכרים: הזרם הכללי, זרם העובדים, זרם המזרחי וזרם אגודת-ישראל. המענה שניתן לשאלת החינוך, אפוא, היה פגום מלכתחילה.

אט אט החלו להישמע מחאות העולים ותלונות חברי הכנסת ואלו הגיעו לידיעת יהודי העולם. ככל שרבו המילים הבוטות והדיווחים בעיתונים, כן גברה הסערה בארץ ובעולם. חוגים דתיים שונים שיגרו מכתבים ומברקים לממשלה ולעומד בראשה, ולראשונה מאז הקמת המדינה נערכו עצרות בהשתתפות אלפי יהודים נגד מדיניות הממשלה. הלחץ על ממשלת ישראל לשנות את מדיניותה הלך וגבר.

בטבת שנת תש"י (ינואר 1950), לאחר שגברו קולות המחאה, הקימה ממשלת ישראל ועדה לחקירת ענייני החינוך במחנות העולים. דוד בן גוריון, ראש מפלגת מפא"י וראש הממשלה, הורה על הקמת הוועדה על מנת לשמר את הקואליציה שלו שהתבססה על מפלגתו ועל מפלגות החזית הדתית. הוועדה, בראשות השופט בדימוס גד פרומקין ובהשתתפות ארבעה חברי כנסת, נועדה להשיב על טענות החוגים הדתיים בנושאי הכפייה החילונית במחנות העולים. הוועדה קיבלה מנדט "לבדוק את כל ההאשמות על כפייה דתית במחנות העולים; לברר אם הקטרוגים בעיתונות נכונים ומי אחראי להם; לבחון את מקורות התעמולה בחוץ לארץ בקשר עם ההאשמות החמורות".

בתום חקירותיה מצאה הוועדה שלא הייתה כפייה אנטי-דתית במחנות, אך נעשתה שגיאה חמורה בכך שחינוך העולים הופקד בידי מחלקת התרבות של משרד החינוך; זו ניסתה לסגל את העולים במהירות לחיים בארץ, תוך כדי התעלמות ממנהגיהם ומדרך חייהם שינקו מערכי הדת והמסורת.

ביקור אצל הרב חרל"פ

כבר כשהיה בן שבע-עשרה וכמה חודשים, בשנת תש"ו (1946), החלו השאלות הציבוריות הללו להעסיק את ר' מרדכי הצעיר. הרב עסק אז, עם חבריו, בפעילות תורנית במחנות העולים. הוא וכמה מחבריו לספסלי הישיבה כיתתו רגליהם ממחנה למחנה כדי למסור שיעורי תורה, אך כמעט בכל מחנה שאליו הגיעו נתקלו באותם מחזות מבהילים של כפייה חילונית ופגיעה בקודשי ישראל. במקביל, כבוד התורה והמצוות נרמס בראש כל חוצות ללא מחאה; תחבורה ציבורית החלה לפעול בשבתות בירושלים וגם בעלי כלי רכב פרטיים קרעו את שלוות השבת ברעש מנועיהם; כמה וכמה מסעדות ובתי קפה נפתחו בשבת – ואטליזים לממכר בשר טרפה ובשר חזיר הציגו את מרכולתם בפומבי.

כל אלה פגעו בנימי נפשו של הרב וזעזעו את רוחו. אחד מחבריו של הרב ע"ה סיפר כיצד ליווה אותו בביקור שערך אצל ראש ישיבת "מרכז הרב", הרב יעקב משה חרל"פ, כדי להתייעץ עמו בנוגע לפעולות שיש לנקוט כנגד הכפייה החילונית. העילוי הירושלמי, תלמידו של הראי"ה קוק, היה אז כבר בן שישים וארבע וסבל מחולי, אך קיבל את פניהם של האורחים. ר' מרדכי, מספר החבר, שטח לפני הרב חרל"פ את שאלותיו הקשות והרב ענה עליהן אחת לאחת. בתום הביקור ליווה הרב המבוגר את אורחיו הצעירים אל מחוץ לביתו. לתמיהת בני ביתו, מדוע הוא מלווה אותם על אף שניו וחוליו, השיב הרב חרל"פ שהצעיר שביקרו הוא תלמיד חכם שיש לכבדו.

כמה חודשים לאחר מכן, בגיל שמונה-עשרה לערך, פנה הרב ע"ה להתייעץ גם עם הרב אברהם אליהו מוקוטובסקי, המוכר יותר בשמו הספרותי, הרב אליהו כי-טוב. על התרשמותו הגדולה של הרב כי-טוב מר' מרדכי תעיד העובדה שעשר שנים לאחר מכן, כשהוציא לאור את ספריו (בשנים תשי"ז-תשי"ח; 1957-1958), הוא פנה דווקא לרב הצעיר, בן העשרים ושמונה בלבד, כדי שיגיה אותם.

בסביבות חג הפסח של שנת תש"י (אפריל 1950) נפגשו חמישה חברים, וביניהם ר' יהודה רידר, ר' מרדכי אליהו ור' אליהו רפול, בפנימיית ישיבת "פורת יוסף". התחושה שרווחה בקרב חברי הקבוצה הייתה שאין איש שיכול ורוצה לעמוד בפרץ הכפייה החילונית מלבדם; המעשים שלהם היו עדים והלך הרוח שבו היו שרויים הביאו אותם לבסוף לנקוט דרך פעולה קיצונית. באותה פגישה החליטו החברים על הקמת מחתרת שמטרתה הברורה: החדרת גאווה יהודית. הם האמינו כי באמצעות הארגון המחתרתי יוכלו להשליט חיי תורה במדינה. כך, שנתיים לאחר קום המדינה, נפל דבר בישראל: "ברית הקנאים" קמה. מקימי הארגון הודיעו על הקמתו במכתב ששלחו לעיתון "הארץ", אך המכתב לא פורסם.

חברי הארגון התחלקו לחוליות בנות חמישה-שישה חברים. על כל חוליה הופקד מפקד – וכלל החוליות פעלו בהתאם להוראות מנהיגי הקבוצה, ר' מרדכי אליהו, יהודה רידר ור' אליהו רפול. פעם בשבוע נערכו אימוני נשק ואימוני שדה בחורשות העיר ירושלים. את כלי הנשק שבהם התאמנו השיגו חברי המחתרת ממחנה צה"ל "שנלר" שבמרכז העיר. גם חומרי נפץ ורימוני יד הגיעו לידיהם, אך הם לא עשו בהם שימוש.

בי"א בשבט תשי"א (18 בינואר 1951), כמעט שנה לאחר הקמתה, הכתה המחתרת לראשונה. בשכונות צפון ירושלים הוצתו שמונה מכוניות פרטיות שבעליהן נהגו לנסוע בהן בשבת. חברי המחתרת עקבו אחרי המכוניות שנסעו בשבת – וכדי לזכור את מספר הרישוי שלהן קיפלו בספריהם עמודים שמספרם תאם למספר לוחית הרישוי. לאחר שאיתרו את מקום חנייתם של כלי הרכב הציתו אותם בעזרת סמרטוטים ונפט. גם במוסך "אגד" השאירו אנשי המחתרת כמה שקים טבולים בדלק, לשם אזהרה. כדי להסוות את זהותם הותירו אחריהם המציתים פתקים חתומים בשם ארגון "נטורי קרתא". בשבועיים שלאחר מכן הוצתו שתים-עשרה מכוניות נוספות, והוצת גם אטליז לבשר טרף ששכן במרכז העיר סמוך לבית כנסת. פצצת תבערה הוטלה גם על מסעדת "אקספרסו" שברחוב המלך דוד.

יום רדף יום והמחתרת המשיכה לפעול מבלי שהמשטרה הצליחה להניח ידיה על מבצעי הפעולות. לנוכח הדמיון בין מקרי ההצתה, הגיעו אנשי שירות הביטחון (ש"ב) בראשות איסר הראל למסקנה שמאחורי הפעולות השונות עומדת מחתרת. ראש הש"ב הטיל על הלשכה הירושלמית של ארגונו להתחקות אחר הקבוצה העומדת מאחורי המעשים הפליליים. למרות ניסיונות המחתרת לשמור על מידור וסודיות ("עליך להיות בבחינת שומר פיו ולשונו שומר מצרות נפשו") הצליח הש"ב להחדיר שניים מאנשיו לתוך שורות "ברית הקנאים" תוך זמן קצר. שני המודיעים התקבלו כחברים בארגון ואחד מהם רכש את אמונם המלא של ראשי המחתרת והפך לשותף בסוד המבצעים המתוכננים. תוך שבועות אחדים למד הש"ב את מבנה הארגון, את הרכבו, את מקומות המפגש שלו ואת שיטות הפעולה שבהן נקט.

תחת עין השב"כ

כשהגיע אביב שנת תשי"א (פברואר-מאי 1951) כבר הייתה "ברית הקנאים" נתונה לחלוטין תחת עינו הבוחנת של הש"ב וכל תכנוניה הנסתרים היו גלויים לו. כך נודע לשירות הביטחון על שני מבצעים שעמדו לצאת לפועל: "מבצע כלה" – הטלת פצצת הפחדה באולם הכנסת במהלך דיון על החוק לגיוס בנות לצה"ל; ו"מבצע אבטיח" – הצתת ארכיון לשכת הגיוס של משרד הביטחון בירושלים לשם השמדת כל הרשומות.

בתחילת שנת תש"ט (1949), לאחר הקמת צה"ל, נחקק בכנסת "חוק שירות ביטחון, התש"ט-1949" המסדיר את חובת הגיוס לצבא של אזרחי המדינה; לפי סעיף 11ד' של החוק, בנות דתיות היו פטורות מגיוס מ"טעמים שבמצפון או טעמים שבהכרה דתית". ראש הממשלה, דוד בן גוריון, רצה לשנות את החוק כך שלצבא יגויסו כלל צעירי ישראל הדתיים, בנים וגם בנות. הצעה זו עוררה תרעומת רבה בקרב החוגים הדתיים והחרדיים שחששו לפגיעה בתמותן וטוהרן של בנות ישראל הדתיות שישרתו בצבא. הצעת החוק של ראש הממשלה הבשילה ועמדה להגיע לדיון בכנסת בתחילת חודש אייר תשי"א. לאותו יום נקבע גם דיון על חוק אחר בעל ניחוח אנטי-דתי, "חוק שעות העבודה והמנוחה", שלפי נוסחו עתיד היה לפגוע בקדושת השבת.

כשנודע לחברי המחתרת על הדיונים המתוכננים בכנסת, הם החליטו לפעול. "ברית הקנאים" שרטטה קווי מתאר לפעולת הפחדה מתוחכמת בהשתתפות ארבעה אנשי מחתרת בלבד. מקובל שאת תוכנית הפעולה הגה הרב אליהו לבדו, אך פעם סיפר לי הרב זצ"ל שבאמת אמר כך רק כדי להגן על חבריו ולהסיט את כל האשמה אליו.

משנודע לראש הש"ב על התוכנית הוא החליט שלא לעצור את המחתרת קודם ביצוע הפעולה, אלא דווקא בעיצומה. לדבריו, הוא בחר לפעול כך כיוון שידע ששתי טענות שגורות על פיהם של חברי מחתרות שנתפסו ונעצרו: האחת, שמדובר בעלילה מצד הש"ב; והשנייה – שהפעולה המתוכננת לא הייתה מעשה מזיק ומסוכן אלא "משחק נערים". כדי להזים את שתי הטענות הללו הורה ראש הש"ב להדק את המעקב אחר חברי המחתרת, אך להימנע מהפרעה לפעילותם. יש ללכוד את חברי הקבוצה בשעת מעשה ממש, קבע. לכן, הכין השירות תוכנית מקבילה לתוכנית המחתרת; את הקנאים שייכנסו לכנסת לשם הטלת הפצצה ילוו סוכנים סמויים, אשר ישתלטו על אנשי המחתרת בשעה שיעמדו לפעול. פיקוח צמוד יוצב גם על מפקד הפעולה והוא ינוטרל בשעה שיאותת לכיבוי האור. איסר הראל הביא את תוכניתו לפני ממלא מקום ראש הממשלה, משה שרת, וקיבל את אישורו. לאחר מכן ביקש הראל פגישה דחופה עם יו"ר הכנסת, יוסף שפרינצק, ובה פרש לפניו את "מבצע כלה" ואת תוכנית סיכולו. שפרינצק נבהל והציע לדחות את הדיון בחוק ליום אחר, אך הראל שכנע אותו שאין לה לרשות המחוקקת להיכנע מפחד פעילות טרור – והתוכניות, זו של הארגון המחתרתי וזו של השירות החשאי, החלו לקרום עור וגידים.

פעולה ומעצר

בשעות אחר הצהריים של יום שני, ח' באייר תשי"א (14 במאי 1951), נכנס לבניין הכנסת אדם לבוש חליפה וכובע ובידו כרטיס כניסה מזויף על שם "יצחק קאשי". בכיסו החזיק קופסת סיגריות אנגליות משובחת. הוא פסע פנימה ותפס מקום באחד המושבים הקדמיים. מיד אחריו נכנס אדם שני שהתיישב כמה כיסאות ממנו. היו אלה יהודה רידר, שנשא את הפצצה בכיסו, ור' אליהו רפול, שגיבה אותו. כמה דקות מאוחר יותר נכנס לאולם צעיר אחר, מפקד הפעולה, וקבע את מקומו ביציע, סמוך לחלון הפונה לרחוב. בפינת הרחובות ההסתדרות ושטראוס ניצב הכן נח וורמיסר, במעילו מוחבא לוֹם ברזל.

כשהגיעה שעת פתיחת הישיבה השנייה, זו שחברי המחתרת תכננו לסכל, סערו הרוחות באולם הכנסת. לדיון על חוק גיוס הבנות לצה"ל ועל חוק שעות העבודה והמנוחה הגיעו אזרחים דתיים רבים כדי למחות. קריאות הביניים מן היציע קטעו את הדיונים על החוק הראשון שנידון, חוק שעות העבודה והמנוחה. המתח שבו שרוי היה יו"ר הכנסת ניכר על פניו; הוא התרה בקהל שישמור על השקט, אך ללא הועיל. הוא חזר והתרה בנוכחים, אך קריאות הגנאי והבוז לא פסקו והמשיכו למלא את חלל המליאה. קרוב לוודאי שיהודה רידר כבר הכניס את ידו לכיס המעיל ומישש את הפצצה, כשלפתע הכול השתבש. יו"ר הכנסת, שפרינצק, שנבהל מפני ההמולה הרבה, החליט לנעול את הדיון מוקדם מן הרגיל ולוותר על הדיון בחוק גיוס הבנות. הוא דפק בפטישו והכריז על פיזור המליאה.

איסר הראל, שנכח בעצמו באולם הכנסת, הופתע מן הסיום הבלתי צפוי של הישיבה; מיד לאחר שהתפזרו האנשים הוא מיהר ללשכתו של משה שרת, ממלא מקום ראש הממשלה, והציע לו לפתוח בגל מעצרים מהיר של אנשי המחתרת לפני שהללו יטשטשו את עקבות פעולתם המתוכננת. משה שרת זימן את שר המשפטים, את שר המשטרה ואת היועץ המשפטי ללשכתו – ולאחר דיון קצר אושרה פעולת החיפוש והמעצר. היועץ המשפטי אף אישר מעצרים מנהליים ("אדמיניסטרטיביים") לפי החוק המנדטורי.

הש"ב העביר למשטרה את רשימת שמות החשודים בהשתייכות לארגון המחתרת, והיא פתחה בחיפושים ובמעצרים עוד באותו לילה. בגל המעצרים הראשון נעצרו למעלה מארבעים אנשים, ולפנות הבוקר של היום הבא, יום שלישי (ט' באייר, 15 במאי), נעצרו ארבעת מנהיגי המחתרת: רידר, ר' אליהו, ר' רפול וורמייסר. המעצר הפתיע את אנשי המחתרת. כמה שעות לאחר מעצרו מסר הרב אליהו הצהרה לחוקר המשטרה, ובה אמר בין היתר שאיננו יודע מדוע הפעולה לא התבצעה בהתאם לתוכנית. אכן, גם בשעה שנתפסו אנשי המחתרת הם לא שיערו שנפלו קורבן לסוכנים סמויים ולמודיעים ששתל שירות הביטחון. המעצר הפתיע את אנשי המחתרת, אך לא שבר את רוחם; בבית המעצר התפללו העצורים בצוותא, ובין חקירה לחקירה עסקו בלימוד תורה ובשינון פרקי תהלים. אחד מאנשי המחתרת מספר שכבר בצוהרי יום המעצר נתן הרב ע"ה שיעור בגמרא, בעל-פה, לכל העצורים עמו בתא המעצר.

עצורים חדשים המשיכו להגיע ל"מגרש הרוסים" גם בימים הבאים. ביום חמישי, י' באייר תשי"א (17 במאי), שוחררו עשרים ושניים מן העצורים, חלקם בערבות, והגיעו מעט עצורים חדשים: ארבעה גברים ונערה אחת. בו ביום הועברו שישה-עשר מעצורי המחתרת לבית מעצר חדש, "ג'למי". בית מעצר זה שכן ב"מבצר טיגרט", זן קשוח של מצודות משטרתיות שהותירו אחריהם הבריטים. ההעברה נעשתה בחצות לילה ובחשאי, ואיש לא הודיע על כך לבני משפחתם של העצורים. כשהגיעו הללו לבקר את קרוביהם לא מצאו אותם ב"מגרש". העצירים הועברו למקום מעצר אחר, נאמר להם, מחוץ לעיר, במחנה ג'למי.

כאשר נכנסו ראשוני הנאשמים לחקירה, נתגלה הבדל נוסף בין ג'למי לירושלים: אופי החקירה. חקירתו של אחד העצירים נמשכה כשתים-עשרה שעות רצופות: משעה עשר בלילה עד שעה תשע בבוקר למחרת, ללא הפסקה. גם טיב המזון בג'למי היה שונה: דל ולעתים גם מזוהם. כל עציר קיבל מנת אוכל יבש אחת וארבע סיגריות ליום.

בשר חזיר בירושלים

ביום כ"ג בשבט תשי"ב (19 בפברואר 1952) נפתח משפטם של עצורי המחתרת; לאולם בית המשפט המחוזי בירושלים הגיעו אזרחים רבים כדי לשמוע כיצד מאשימה התביעה את ארבעת העצורים – רידר, רפול, וורמיסר ור' אליהו – בעשרים ושבעה סעיפי אישום חמורים, וביניהם: פשע הבגידה, הקמת ארגון צבאי, קשירת קשר להטיל פצצת תבערה בכנסת, החזקת כלי נשק וחומרים מתפוצצים, הצתת כלי רכב וחנויות, והחזקת חשיש.

הרב אליהו נעמד בבית המשפט ואמר בקול צלול וללא מורא:

ראיתי מציאות מרה ואכזרית מאוד, עבדתי במחנות העולים וראיתי איך מעבירים בכפייה זדונית רבבות אנשים על הדת ומלמדים לבניהם את כל תועבות הגויים. ראיתי את השבת נדרסת ברגל גאווה ובוז, בראש כל חוצות, ואף אל משכנות היראים באים מחללי השבת בכוונה זדונית להרגיז את תושביהם ולשפוך את דמם בקרבם. אמנם נזהר אני מלצאת בשבת ברחובות העיר עד כמה שבאפשרותי כדי להימנע ממראה זוועה של חילול שבת קדשנו שהם כמדקרות חרב בלבי, ובלבו של כל שומר שבת, אך קורה ואני יוצא פעמים וכך ראיתי אנשים שיצאו והפגינו בעד שמירת שבת קודש, והנם מוכים ולוקים כאשר לא מאחינו בני ישראל המוכים או המכים.

סובבתי בירושלים עיה"ק והנה ראיתי את בשר השקץ והחזיר מלא באטליזים לעין כל והזדעזעתי… ראיתי בחרדה איך שמנסים לחוקק חוק כפייה המחייב בת ישראל להתגייס לצבא, גזירה אשר כל גדולי הדור פסקו שהיא בגדר ייהרג ולא יעבור.

בצאתנו למערכה קשה זו שהייתה חדשה בשבילנו וחדשה בכלל עבור יהודים שומרי מסורת, מבלי שנמצא לה תקדימים אלא מן העבר הרחוק, ועל האמת נודה כי לא פחדנו מן הסכנה, לא הרגשנו שום מורא ומוסר כליות מפני החוק הקיים, כי אמרנו מה החוק האנגלו-עות'מאני-רומי-ברברי מול חוקת הנצח של תורת ישראל תורת החיים. מורא אחד היה בקרבנו והוא מורא שמים.

ביום שלישי כ"ח באדר תשי"ב (25 במארס 1952) נמצאו חברי המחתרת אשמים בכל סעיפי האישום שבהם הואשמו.

לאחר חג הפסח של שנת תשי"ב נכנסו הרב וחבריו לבית הכלא. מעט ידוע לנו על קורות הרב בבית הסוהר, אך ידוע כי את חודשי המאסר ניצל הרב להמשך פעילותו הרוחנית. כזכור, כבר בהיותו במעצר ב"מגרש הרוסים" מסר הרב שיעור בפני שאר העצורים, עצורי המחתרת ולהבדיל עצורים פליליים – והוא המשיך בדרך זו גם בבית הכלא.

פעם אמר הרב לאחד מחברי המחתרת שלא נחבש בכלא כי לא הייתה תקופה שבה למד יותר מאשר תקופת הכלא. שם למד תורה בלא הפרעה, אמר, מפני שלא היה דבר שיכול היה להסיח את דעתו. כל כולו היה מרוכז בלימוד ומשום כך גם הספקו ועיונו היו כבירים.

לסיום נביא את דברי רמח"ל הכותב על משמעות הקנאות לשם שמים:

וזה פשוט, מי שאוהב את חברו אי אפשר לו לסבול שיראה שמכים את חברו או מחרפים אותו, ובוודאי שיצא לעזרתו. גם מי שאוהב שמו יתברך לא יוכל לסבול ולראות שיחללו אותו חס וחלילה, ושיעברו על מצוותיו… כי זהו תוקף האהבה שיוכל להראות מי שאוהב את בוראו באמת (מסילת ישרים, פרק יט).

אותו דחף של קנאה טהורה לשם ה', קנאה למצוות ה' מתוך דבקות ואהבת ה', הוא שעמד בבסיס מעשיו של מרן הרב זצוק"ל.

 הרב שמואל זעפרני, ראש ישיבת "המאירי", כיהן כראש לשכתו של הרב מרדכי אליהו זצ"ל למעלה משני עשורים. מאמר זה הינו פרק מתוך ספר העוסק בביוגרפיה של הרב, שעתיד לראות אור בקרוב

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', כ'ב בסיון תשע"א, 24.6.2011