כתבי הרמב"ם העלו תהיות בשל היעדר ציון מקורותיו ומה שנדמה כסתירות פנימיות. קובץ מאמרים מציע כללים לקריאה מדוקדקת בספריו ההלכתיים כדי להתמודד עם קשיים פרשניים

עיונים במשנתו של הרמב"ם, נחום אליעזר רבינוביץ; מעליות, תש"ע, 220 עמ'

יותר מכל מתודה פרשנית אחרת, דווקא הפרשנות "על דרך הפשט" נושאת בחובה כעין סתירה פנימית. אין צורך להרחיק לכת לביטויו המרתק של הרשב"ם על "הפשטות המתחדשים בכל יום" כדי לשאול כיצד יכול הפשט להתחדש כל יום. התמיהה באה לידי ביטוי כבר במאמץ הראשוני ליצירת פרשנות על דרך הפשט. אם פשט, פרשנות למה לי; ואם פרשנות, פשט כיצד?

פרשנים המפרשים "על דרך הפשט" סבורים שלקושיה זו אין מקום. ברוח האִמרה החסידית על הפיקחות והעורמה הנדרשות כדי לקיים את מצוות "תמים תהיה עם ה' א-לוהיך", סבורים גם פרשני הפשט כי פעמים רבות בלהט הקריאה, השקלא וטריא, העיון והדיון הלמדני מתרחקים הקוראים מן המשמעות הראשונית של הכתוב, ומזניחים את הרובד הבסיסי, התשתיתי, את הדקדוק במסתרי הכתוב ולשונותיו. לדעתם של פרשני הפשט, קריאה "על דרך הפשט" חוזרת ומייסדת את מה שרבים כבר שכחו, קריאה נכונה ומדויקת, פשוטה וזהירה, דבר דבור על אופניו.

הרב אליעזר נחום רבינוביץ הוא פרשן פשט מובהק. לא לחינם נקרא ספרו הפרשני על ה"יד החזקה" לרמב"ם "יד פשוטה". באופן טבעי גם הרב רבינוביץ שואל את השאלות הרלוונטיות על תפקידה של פרשנות הפשט בהבנת הרמב"ם. מדוע יש צורך בפרשנות על דרך הפשט לרמב"ם? מהי פרשנות על דרך הפשט לרמב"ם? כיצד פרשנות כזו יכולה להאיר את עינינו? והאם ניתן להציל את הרמב"ם מהררי ההשגות, התירוצים, הקושיות והחילוקים ולנסות להעמיד את דבריו על מכונם בעזרת קריאה חוזרת ומדוקדקת בדברי הרמב"ם עצמו?

ספרו המחודש של הרב רבינוביץ, "עיונים במשנתו של הרמב"ם", מנסה להתמודד עם חלק מהשאלות הללו ובכך הוא מהווה צוהר לעולמו של הרמב"ם, ואף צוהר למתודה הפרשנית של הרב רבינוביץ עצמו. 

הספר עצמו הוא קובץ של מאמרים שפורסמו בעבר בבמות ספרותיות שונות. בעבר יצא כבר קובץ זה לאור וכלל שבעה מאמרים. כעת, בהוצאה המחודשת, נוספו על השבעה ארבעה מאמרים חדשים. חלק גדול מהמאמרים עוסק בצורה זו או אחרת בפיתוח כללים לקריאה מדוקדקת בספריו ההלכתיים של הרמב"ם. אימוצם של כללים אלו אמור לסייע ללומד לזהות גישה, שיטתיות ומבנה בדברי הרמב"ם, ולאפשר לו להתמודד עם קשיים רבים. לדעתו של הרב רבינוביץ קריאה פשטית בדברי הרמב"ם עשויה להפוך סימני שאלה לסימני קריאה, ושברי ציטוטים ייראו כמלאכת מחשבת עשויה ביד אמן.  

הרמב"ם כתב את חיבורו "משנה תורה" ללא ציון המקורות לפסיקתו. בשלב מאוחר יותר בחייו, באגרתו לרבי פנחס הדיין, הביע הרמב"ם צער שכך נקט:

תמיד אני בצער מזה שיבוא השואל וישאל: היכן נאמרו דברים אלו? פעמים אומר לו מיד: במקום פלוני; ופעמים לא, וחייך, לא אזכור מקומן עד שאחפש אחריהן. ועל זה אני מצטער הרבה, שאני אומר, הרי אני המחבר, ויתעלם ממני מקום דבר זה, מה יעשו שאר בני אדם? (אגרות הרמב"ם, מהדורת הר"י שילת, עמ' תמה).

בהמשך האיגרת  מעלה הרמב"ם את הרעיון לכתוב בעצמו חיבור נפרד על מקורותיו, אך מחשבה זו לא מומשה לכדי מעשה. מכאן שההתמודדות המרכזית של הלומד והמעיין ב"יד החזקה" היא עם השאלה מהו מקורה של ההלכה המסוימת, ומדוע פסק הרמב"ם כפי שפסק.

לדעתו של הרב רבינוביץ הרמב"ם הוא אמן השפה, וככזה הוא רגיש מאוד למשמעויות ודקויות לשוניות. הלומד את ספריו של הרמב"ם נדרש אפוא לרגישות לא פחותה. במאמרו הראשון, 'דרכו של הרמב"ם כפוסק ופרשן', טוען הרב רבינוביץ' כי למרות שהרמב"ם לא ציין את מקורותיו, הוא הותיר עבורנו עקבות לשוניים ברורים, כאשר הצעד הראשון בדרך לבירורה של הלכה מוקשית הוא זיהויה הלשוני. הזיהוי הלשוני יכול להיעשות באמצעות מעקב אחרי בחירת הביטויים, מבנה המשפטים, בחירתו של ביטוי, ציטוט סמוי של לשון חז"ל, השוואה למקומות אחרים בכתבי הרמב"ם וכן הלאה.

במאמרו השני, 'לשון ערומים', ממשיך ומפתח הרב רבינוביץ את שיטתו בטענה שהרמב"ם היה רגיש לאפשרויות הקריאה השונות גם בטקסטים תלמודיים. הרמב"ם מבחין בין אותה מילה כאשר היא נאמרת בעברית וכאשר היא נאמרת בארמית. למשל, המחבר טוען שהמילה 'מהדרין' בביטוי "מהדרין מן המהדרין" (בסוגיית נרות חנוכה, שבת כא ע"ב) הובנה על ידי רש"י כמילה ארמית שפירושה 'מחזרין', ואילו הרמב"ם הבין אותה כמילה עברית, כיוון שהיא משובצת ברובד העברי של התלמוד, ועל כן קרא הרמב"ם 'מהדרין' כ'הידור מצווה', לשון הדר. לדעת הרב המחבר ההבדל בהבנת המילים יצר הבדל הלכתי בדרך הדלקת הנרות בין שיטת הרמב"ם לשיטת רש"י. רש"י שהבין את 'מהדרין' כמחזרין פירש את ה'הידור' בכך שכל אחד ואחד מבני הבית מחזר אחר הדלקת הנר ואינו מסתפק בהדלקת בעל הבית. לעומתו הרמב"ם, שהבין 'מהדרין' כהידור, סבר שבעוד ההידור של הלילה הראשון הוא נר יחיד לכל אחד מבני הבית, ההידור בשאר הלילות הוא הוספת נרות כנגד הימים.

אודה ולא אבוש שהשימוש בחלק מהכללים שאותם מנסה לחשוף הרב רבינוביץ לא תמיד היה נהיר לי.  כך, למשל, במאמרו השלישי, 'שפה לנאמנים', קובע הרב המחבר שיש – "א. מחד גיסא דיוק והתמדה בשימוש במונחים באופן חד משמעי, כך שתיבה מסוימת יש לה אותה משמעות בכל מיני הקשרים. ב. מאידך גיסא ניצול של רובדי המשמעות השונים של אוצר המילים מן המקרא והמשנה, ולפעמים נדרשת תשומת לב יתרה להקשר כדי להבחין מהי הכוונה". 

העמדתם של שני הכללים הללו זה בצד זה יוצרת קושי ברור. הכלל הפרשני נועד לסייע לקורא להתגבר על קשיים המתעוררים בטקסט, אך אם בכל פעם הקורא לא יכול להיות בטוח אם הרמב"ם מדבר בצורה חד משמעית או רב משמעית מה מועיל לו הכלל? כיצד יֵדע הלומד באיזו דרך לבחור?

ניתן להדגים את הקושי באמצעות המונח 'מצווה'. הרב רבינוביץ קובע ביחס לביטוי 'מצווה' של הרמב"ם כי "יש ביטויים בהם משתמש רבנו לעיתים תכופות והוראתם משתנה לפי ההקשר. דוגמה כזאת כבר הוזכרה … והיא השימוש במונח 'מצוה'". לדעתו של הרב רבינוביץ קביעה זו מסלקת את הקשיים ממספר מקומות שבהם השתמש הרמב"ם בביטוי 'מצווה', אך לא מנה מצווה זו במניין המצוות שלו. לי נראה שיש כאן מעין 'הנחת המבוקש', וכביכול השאלה יוצרת את התשובה. הקושי בדברי הרמב"ם הביא ליצירת כלל – משמעות משתנה לפי ההקשר –  ללא שכלל זה מגבה את עצמו באיזושהי סיבה נוספת. 

לעתים מסתפק הרב רבינוביץ במציאת המקור לדברי הרמב"ם, ונראה שהוא סבור שהצבעה על מקור דברי הרמב"ם מסלקת את הקושיות משיטתו. גם גישה זו לא לגמרי ברורה לי. יש ודווקא מציאת המקור שעליו מסתמך הרמב"ם חושפת עוד יותר את הקושי בשיטתו.

כך, למשל, כמקור להלכה הידועה בהלכות דעות (ב, ג) "אמרו חכמים הראשונים כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה", מפנה אותנו הרב רבינוביץ, בעקבות פרשנים נוספים, לגמרא במסכת שבת (קה, ב) על "המקרע בגדיו בחמתו (כעסו)". הרב רבינוביץ מוסיף ומוכיח מ'פירוש משנת אבות' לרמב"ם שהרמב"ם רואה בגמרא זו מקור לדבריו שהכועס כאילו עובד עבודה זרה, ואכן, הפנייה זו לפירוש המשניות מעניינת ומאירת עיניים. אלא שדווקא ההשוואה למקור הזה (מסכת שבת קה, ב) היא ההשוואה שעוררה את שאלות הפרשנים. אם נדקדק נשים לב שהגמרא בשבת איננה קובעת שכל מי שכועס 'כאילו עובד עבודה זרה', אלא שרק מי שכעסו רב עד כדי כך שהוא משבר כלים מתוך כעסו הוא 'כאילו עובד עבודה זרה'. מדוע הרחיב הרמב"ם את דברי הגמרא במסכת שבת לכדי השוואת כל כעס לעבודה זרה? שאלה זו נותרת  ללא מענה. המקור לא פתר את את השאלה אלא החריף אותה.

בנוסף לרובד הלשוני עומד הרב רבינוביץ גם על משמעותו של הממד המבני. דוגמה מעניינת לחשיבותו של הממד המבני להבנת הרמב"ם מצויה במאמר האחרון בספר, הקרוי 'חברה והיסטוריה – ייחודו של הרמב"ם'. תוך כדי חשיפת המבנה ההלכתי של "משנה תורה" ומיקומן של הלכות הציבור וקרבנות הציבור, מציע הרב רבינוביץ פתרון יצירתי ומורכב לסתירה לכאורה בין דעתו של הרמב"ם על הקרבנות כפי שזו באה לידי ביטוי ב"מורה הנבוכים" לבין מיצובם של הקרבנות במרכזו של החלק השני, הציבורי, של "משנה תורה". הרב רבינוביץ מבחין בין קרבנות היחיד לקרבנות הציבור. בעוד שטעמיהם ההיסטוריים של קרבנות היחיד בטלו, הרי שלקרבנות הציבור, קרבנות העם, יהיה גם בעתיד ערך היסטורי ודתי והם יהיו חלק מהגאולה העתידית שתשפיע על כל האנושות.

מאמר זה משתלב יפה עם מאמר נוסף, הרביעי בספר, על 'צווים, חיובים ומטרות'. במאמר זה מצביע הרב רבינוביץ על הקשר האינטגרטיבי בין עולמו ההגותי של הרמב"ם לעולמו ההלכתי. אין מדובר כביכול בשני כותבים שונים, האחד כתב את "מורה הנבוכים" והשני את ה"יד החזקה". הרמב"ם הוא אחד, ותפיסותיו ההלכתיות וההגותיות מזינות ומעצבות זו את זו. הרמב"ם מוצג כאן לא כפוסק מטא-הלכתי אלא כפוסק שמטרות התורה ומגמותיה הן עבורו חלק בלתי נפרד משיקוליה וחיוביה ההלכתיים.

מאמרים חשובים נוספים בספר נוגעים לתחומי ההתמחות המדעיים המיוחדים של הרב רבינוביץ, כמו תורת ההסתברות או המושג 'אפשר' ושימושיו בהלכה ובמדע, וכן ליחס הראוי על פי הרמב"ם לעולם המדע, הן כעולמו של הקדוש ברוך הוא והן כבסיס לפסיקה הלכתית.

יש לציין לשבח את שפתו הבהירה של הספר, וניכרת עריכה קפדנית ונאותה, אם כי ראוי היה שההוצאה תציין אילו מאמרים חדשים נוספו בספר זה לעומת הספר הקודם. באופן מיוחד צרם לי היעדרן של הפניות והערות למאמרים ולדיונים אקדמיים ותורניים אחרים בתחום. דווקא מכיוון שבתחום החשיבה ההלכתית של הרמב"ם נכתבו בעשורים האחרונים חיבורים ומאמרים רבים וחשובים, היה רצוי להתייחס אליהם וליצור דיון עִמם, דיון שהיה מעשיר את הקוראים והלומדים. כללו של דבר, הספר חשוב מאוד ורצוי  שיעלה על שולחנם של חכמים וחוקרים.

cneria@uchicago.edu

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', א' בסיון תשע"א, 3.6.2011