נושאי קצה בציבור הדתי-ציוני שאיש לא העז לגעת בהם, כטבילת רווקות, היחס להומוסקסואליות, מניינים שוויוניים ועוד עלו לדיון על דפי כתב העת ועוררו פולמוס חריף. גיליון היובל מקיים דיון חוזר

דעות: דרכים ישנות, מחוזות חדשים – עיון מחודש בסוגיות שנדונו ב"דעות", עורך: עמרי שאשא; הוצאת נאמני תורה ועבודה ומרכז יעקב הרצוג, גיליון 50, טבת תשע"א

גיליון ה-50 של כתב העת "דעות" יצא לאור בסמוך לתאריך בר המצווה של כתב העת (הגיליון הראשון התפרסם באפריל 1998, כיורשו של כתב העת "גיליון" בעריכתו של מאיר רוט). גיליון היובל (בימים אלה כבר יצא לאור הגיליון ה-51) מוקדש לדיון ולעיון חוזר בחלק מהסוגיות הרבות שעלו על במה נכבדה זו במשך י"ג שנה.

בתקופה הזו התפרסמה ב"דעות" שורה ארוכה של מאמרים, כתבות וראיונות, ולא פעם התעורר סביבם פולמוס חריף. אף כותב שורות אלו היה בין מעוררי חלק מהדיונים, וזו אחת הסיבות לכך שמעניין כעת להביט לאחור ולראות מה נשתנה בציונות הדתית בשנים לא רבות אלה. "דעות" היו ראשונים להביא לשולחן הדיונים הציבורי של הציונות הדתית סוגיות חברתיות שונות מעוררות מחלוקת, שאיש לא העז לגעת בהן לפניהם – מעמד הרבנות, ההפרדה בחינוך הדתי, טבילת רווקות, אִמהות דתיות חד הוריות, דתיים הומו לסבים וכדומה. את ההערכה למעשה הזה ייתן כל אחד בהתאם למערכת ערכיו – יהיה מי שיתאר זאת כקפיצה נחשונית ויהיה מי שיאמר שמדובר בקפיצתו של עמלק לתוך המים הרותחים, המהווה "לגיטימציה מצננת" לנושאים שהשתיקה יפה להם. כך או אחרת, רוב הסוגיות שעלו ב"דעות" תפסו לאחר מכן תאוצה בבמות אחרות והפכו לחלק בלתי נפרד מהשיח הציוני דתי, ויעידו על כך שתי העונות של סדרת הטלוויזיה "סרוגים". כשהכותבים בגיליון ה-50 סוקרים במבט פנורמי את מפעלם, הם מדברים מתוך תחושה מעורבת של סיפוק וענווה.

קול של סיפוק ברור עולה ממאמרה של רבקה רוזנר (אחת מארבעה עורכים של כתב העת שהתחלפו). היא משיבה בקיצור נמרץ על הביקורת כלפי ה"שליליות" של "דעות" ועל השאלה "מדוע אתם כל הזמן נגד". היא עונה שהמסר של "דעות" הוא דווקא להיות בעד – בעד העלאת נושאים חשובים וקריטיים לסדר היום. הקריטריון להצלחה, לדעתה, הוא בדיוק בתנודה בשיח החברתי שכתב העת ייצר, או במילים אחרות – הכותרת בכתב העת מצליחה ברגע שהיא הופכת לכותרת ב"מקור ראשון" ולאייטם ב"סרוגים". מצד אחר, ד"ר משה מאיר קרא למאמרו "נחפשה דרכנו", והמאמר מהווה איזון נדרש בין טפיחת שכם עצמית לחשבון נפש. הוא מפרט, אחד לאחד, את הדברים שאבדו בעולמו של הצעיר הדתי הליברלי-רדיקלי: היכולת לשבח את החברה שבה הוא נמצא, תחושת ההשתייכות הפגועה, חוסר הביטחון העצמי והענווה, ערעור קיצוני על הסמכות הרבנית וכן הלאה. מאיר טוען כי על הציוני–דתי הפתוח באמת לשלב יותר התחברות חברתית ונינוחות בביקורתו הנוקבת על תופעות חברתיות כאלה ואחרות ולדעתו זהו סימן ההיכר של אדם שמצליח לבנות תפיסה בעלת מורכבות אמיתית. ורצוי גם לשלב את המודעות לכך שלא כל האמת נמצאת בכיס שלי.

מעניין לציין כי המאמרים המוקדשים לסוגיות הספציפיות בגיליון חדורים רובם ברוח של ענווה. לפני 10 שנים היה הרב רונן לוביץ', רבה של ניר עציון, חלוץ שהעז לפרסם מאמר על נושא שאיש לא העלה על דל שפתיו – מצבם של הומוסקסואלים ולסביות בחברה הדתית (גרסה ארוכה יותר של אותו מאמר פורסמה בכתב עת תורני זניח יחסית ולא עוררה תגובה ציבורית). אמות הסיפים רעמו אז מעצם אזכור מפורש של נושא כה נסתר. כיום, כשקיימים כבר מספר ארגונים של דתיים הומו לסביים וכמעט כל רב בציונות הדתית נשאל לדעתו בנושא של "נטיות הפוכות", הרב לוביץ' מביט על התהודה שדבריו יצרו ושואל לאן הדברים מובילים. אין בפיו מענה ברור וחד משמעי. ברור לו שכיום קיימת מציאות של הומוסקסואלים ולסביות דתיים מחוץ לארון שמעוניינים להיות חלק מקהילתם הדתית, כשהם מכריזים על נטייתם המינית בריש גלי – אך הוא נזהר ביותר שלא לקבוע מסמרות ביחס לתופעה, וכך גם לגבי האפשרות של זוגות חד מיניים (עם ילדים או בלעדיהם) ושילובם בקהילה. לגבי תכליתו של דיון ציבורי שלא ניתן לקבוע בו דברים חד משמעיים, משיב הרב לוביץ' שלעתים חשוב לחתור לא רק כדי להגיע לחוף מבטחים, אלא גם כדי להחזיק ראש מעל המים ולא לטבוע.

גם מאמרה של מיכל טיקוצ'נסקי, הדן בלימוד תורה נשי, מעמיד פרספקטיבה ריאלית וצנועה יותר בפני פעילות הדור הראשון של לימוד זה, שהאמינו שתוך זמן קצר יצמיחו בתי המדרש הנשיים גדולות דור של ממש, ומשחלומן בושש להתגשם החלו להתלונן על הדור השני העצל ועל הרוח המהפכנית שכבתה. טיקוצ'ינסקי עצמה (שעומדת בראש בית המדרש לנשים בבית מורשה) אומרת שאולי הדברים מצביעים דווקא על הצורך לקחת את הדברים בפרופורציה ראויה ולא לנסות להאיץ באופן מלאכותי תהליכים ארוכי טווח. גם בנושא הלימוד הנשי חשוב לדעת להעריך את ההישגים הקיימים, את ההתפשטות הרוחבית של לימוד התורה לנשים, ולתת לתהליכים לקרות.

המוטיב של ציפייה לשינוי רדיקלי ותוצאה מעשית של שינוי הדרגתי מופיע גם במאמרו של אלי הולצר, שאף הוא הופיע בזמנו מעל דפי "דעות" בתור מייסד-חלוץ של המניין השוויוני "שירה חדשה". אם היה אז צפי לשיטפון של מניינים שוויוניים ברחבי הארץ הרי שהוא לא התממש, ולא זו בלבד, אלא, כפי שהולצר מציין, מניינים שוויוניים חיים בפרדוקס, שבו הם מתקיימים בציבור המתלהב מהאפשרות של תפילה במניין שוויוני, אך לא מהתפילה בציבור עצמה, בטח לא בתור חובת יומיום שגרתית. הולצר מציע תובנות שונות לגבי האפשרויות העתידיות של התנהלות שוויונית בבתי הכנסת לאור תפיסות של פמיניזם ליברלי ורדיקלי – וגם לגבי האפשרות לחוות חוויה דתית אותנטית ומעמיקה במפגש הזה.

תופעה חשובה נוספת שאותה מייצגים רבים מכותבי "דעות" היא טשטוש הולך וגובר של גבולות המגזרים דתי/חילוני. בין גיליונות העשור האחרון התקיימו דיונים פורים על מקומם של דתל"שים למחצה ולשליש בחברה הדתית. בגיליון זה מציע הדר ליפשיץ (מורה לאזרחות בבית ספר הימלפרב) לחינוך הממ"ד להפסיק להיות מגזרי ולהפוך לרשת החינוך המרכזית בארץ, שתקלוט אל שורותיה את החרדים, המסורתיים והחילונים (לדיון בנושא הוקדש גם הגיליון הלפני-אחרון של כתב העת "ארץ אחרת").

אז היכן כל זה מציב את ציבור כותבי "דעות" ואת קהל היעד שלהם? נראה כי מתרחש כאן תהליך שבו גיוון רב יותר בתוך המגזר הציוני-דתי מוביל  גם להיפתחות כלפי חוץ. תהליך ריבוי וגיוון תוך מגזרי זה מתואר, בין היתר, בעבודת הדוקטורט של ד"ר חנן מוזס, שקיבלה תהודה ציבורית ניכרת מחוץ לתחום האקדמי. תהליכים אלו מדגישים את הצורך בחידוש ובשינוי יותר מאשר בשימור, אך נאלצים להתחשב בעל כורחם במציאות בשטח ובכוחן של המסורת המשמרת ושל החברה המסורתית. כותבי "דעות" בוחרים להיות "שאור שבעיסה", עם הסיכון לרדת לשוליים ולהפסיק להיות רלוונטיים (שעליו מדבר פרופ' צבי זוהר בראיון) ועם הסיכוי לעורר שינוי חברתי של ממש. ישעיהו ברלין הגדיר בזמנו את המנהיג כאדם שמעורר שינוי חברתי, שאם לא הוא היה מתרחש גם בלעדיו. כותבי "דעות" מסתכנים בלהיות אלו שמובילים שינוי בשיח ובחברה היום, מבלי לדעת מה מכל זה ישרוד מחר. אין לדעת לאן הציונות הדתית הייתה מגיעה בלעדיהם – סביר להניח שזה היה מקום מאוד דומה – אך ברור באותה מידה שיש ל"נאמני תורה ועבודה" חלק ניכר במקום שאליו הציונות הדתית מגיעה היום.

zeeviksh@gmail.com

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', ב' באייר תשע"א, 6.5.2011